“אדגר אלן פו, שם שהוא ערימה שלמה של דימויים, ציטוטים ותמונות לכל אמריקאי בן תרבות. אחרי שבמשך עשורים צרכתי מדיה שמרפררת לפו וליצירות שלו ישירות ובעקיפין, ואיפלו ראיתי כמה עיבודים קולנועיים לעבודות שלו, סופסוף הגעתי לכותב עצמו. הספר הזה מכיל בתוכו 19 סיפורים, מהראשונים שפו כתב עד האחרונים שבהם, ומחולק ל3 חלקים עיקריים, שנקראים "סיפורי היגיון וחקירה", "סיפורים גותיים", ו"סיפורי הרפתקאות ים". ס”

“זה היה אמור להיות תור הזהב, אבל אנשים היו קשים כאבן וקרים כפלדה, ואכזריים עד בלי די. פרופסור קארן, קשישה לבנה בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, מקבלת יום אחד בשורת איוב – שחיה מתקרבים לקצם (סרטן). היא מתחילה בכתיבת יומן לבתה, שהיגרה לארה"ב, הרחק ממשטר האפרטהייד המחריד בעיניה והרחק מאמה. היומן מורכב מאסופת מחשבות רהוטה ופיוטית, מהרהורים על המוות, שלה ושל מדינתה. בערוב ימיה נחשפת הגיבורה לזוועות”

“**** את "...קוואליר וקליי" קניתי לפני כמה שנים, ולאחר שסיימתי לקרוא אותו (למרות האיור המזעזע של יוסי אבולעפיה בכריכה שעושה עוול איום למהות הבסיסית של הספר), הוא זכה להיות ממתי מעט הספרים שחוזרים אל המדף לקריאה אפשרית חוזרת, ולא עושים את דרכם האחרונה לערימת המשומשים שתימכר בחזרה לבית החרושת לדבק סוסים הזה, "דני ספרים". יש לי איזה שלושים או ארבעים ספרים בכוננית שעדיין לא קראתי, וכל פעם נדחק”

“# במאתים וחמישים השנים האחרונות חיי בני האדם השתנו ללא הכר. ברוב התחומים אדם מהמאה שלנו לא היה מוצא ידיים ורגליים בעולם של המאה השמונה עשרה. יש די הרבה ספרים וסרטים המנסים לשחזר את חיי האנשים באותה מאה. אנחנו תופסים אותם כ"רומנטיים" מתלהבים מהתלבושות (הבלתי אפשריות) ומהמוסכמות "של פעם". אבל הסרטים האלה מונגשים לנו בתוספת ממתיק מלאכותי. לרוב, אם כותב אותם סופר בן זמננו, הוא מתעלם מהפינות האפלות, מ”

“אדגר אלן פו, שם שהוא ערימה שלמה של דימויים, ציטוטים ותמונות לכל אמריקאי בן תרבות. אחרי שבמשך עשורים צרכתי מדיה שמרפררת לפו וליצירות שלו ישירות ובעקיפין, ואיפלו ראיתי כמה עיבודים קולנועיים לעבודות שלו, סופסוף הגעתי לכותב עצמו. הספר הזה מכיל בתוכו 19 סיפורים, מהראשונים שפו כתב עד האחרונים שבהם, ומחולק ל3 חלקים עיקריים, שנקראים "סיפורי היגיון וחקירה", "סיפורים גותיים", ו"סיפורי הרפתקאות ים". ס”

“זה היה אמור להיות תור הזהב, אבל אנשים היו קשים כאבן וקרים כפלדה, ואכזריים עד בלי די. פרופסור קארן, קשישה לבנה בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, מקבלת יום אחד בשורת איוב – שחיה מתקרבים לקצם (סרטן). היא מתחילה בכתיבת יומן לבתה, שהיגרה לארה"ב, הרחק ממשטר האפרטהייד המחריד בעיניה והרחק מאמה. היומן מורכב מאסופת מחשבות רהוטה ופיוטית, מהרהורים על המוות, שלה ושל מדינתה. בערוב ימיה נחשפת הגיבורה לזוועות”

“**** את "...קוואליר וקליי" קניתי לפני כמה שנים, ולאחר שסיימתי לקרוא אותו (למרות האיור המזעזע של יוסי אבולעפיה בכריכה שעושה עוול איום למהות הבסיסית של הספר), הוא זכה להיות ממתי מעט הספרים שחוזרים אל המדף לקריאה אפשרית חוזרת, ולא עושים את דרכם האחרונה לערימת המשומשים שתימכר בחזרה לבית החרושת לדבק סוסים הזה, "דני ספרים". יש לי איזה שלושים או ארבעים ספרים בכוננית שעדיין לא קראתי, וכל פעם נדחק”

“# במאתים וחמישים השנים האחרונות חיי בני האדם השתנו ללא הכר. ברוב התחומים אדם מהמאה שלנו לא היה מוצא ידיים ורגליים בעולם של המאה השמונה עשרה. יש די הרבה ספרים וסרטים המנסים לשחזר את חיי האנשים באותה מאה. אנחנו תופסים אותם כ"רומנטיים" מתלהבים מהתלבושות (הבלתי אפשריות) ומהמוסכמות "של פעם". אבל הסרטים האלה מונגשים לנו בתוספת ממתיק מלאכותי. לרוב, אם כותב אותם סופר בן זמננו, הוא מתעלם מהפינות האפלות, מ”