יש לסופרים אמריקאיים תכונה מגונה של להג יתר. שניים עולים לקבל פרס: דונה טארט וג'ונתן פראנזן. לו היה להם שמץ מהיכולת של יאנגיהארה, מלאכתם היתה צולחת בידם יותר.
בחירת המילים של <mark>אמיר צוקרמן</mark> המתרגם לא תמיד היתה הבחירה הטבעית. התרגום זורם ברובו, אבל לפעמים נעצרים בגליץ' כזה או אחר.
האם השם חיים קטנים בא לומר משהו? 610 עמודים צריך לקרוא כדי להבין מהיכן השם. למען השם, אני סבור כי השם ג'וד בר-המזל או הח

בגב הספר מצוטט אחד המבקרים כמי שקרא אותו על שפת הים. זה הספר האחרון שהייתי ממליץ לכם לקחת לים. אם כבר, הספר הזה ייקח אתכם ישר לים. ים של דמעות. ואם המילים הללו מעלות לנגד עיניכם תמונה של ספר היסטרי שמתאר אומללות אנושית בצורה אמוציונאלית ומלאת פאתוס, כנראה שההגדרה שלי, היא זו שסובלת מהמגרעות האלה... ובכל זאת הדמעות זולגות מעצמן.

קל מאוד לקחת גיבור ספרותי ולהפוך אותו לסוג של איוב. החיים מספקים

את הספר בעל זבוב קראתי לפני שנים ואהבתי מאוד אם כי לא ממש זכרתי למה. עכשיו הוא חזר שוב לחיי כי בני הצעיר אוהד היה צריך לקרוא אותו לצורך לימודיו. בניגוד לאחותו שצלחה בהצלחה את התיכון בלי לקרוא אף ספר חובה, גם לא את All My Sons הנצחי, אוהד החליט שהוא רוצה לקרוא את הספר ולא להסתפק בסרט. הבעיה היא שהוא התקשה מאוד לקרוא אותו, התיאורים הארוכים, מאוד! השפה הפיוטית והגבוהה והחוסר האירועים הקשו עליו את הרי

"שוטה שבעולם, שוב נקלעת אל אותה מלכודת פתאים!", כבר תקפתני חרטה בעודי אוחז באותו דג שהעליתי בחכתי לאחר שיטוטיי הקדחתניים ברשתות הספרים.
בין אצבעותיי נגלה ספר שמן בכריכה אפורה, מלא מקו לקו בשבחים הגומרים עליו את ההלל מפי כל שועי הביצה הספרותית האמריקנית, שעמה אין לי ולו דבר כמעט. מעטים הם הספרים האמריקניים המודרניים שנשאו חן מלפניי וזכר הזמן שנשחת לבטלה בקריאת היתר, עודנו חי ופועם בי. הוא שדימיתי

#
נדיר מאד להרגיש קירבה לחיים זרים לחלוטין. להרגיש געגועים למצב בו לא הייתם מעולם. ביכולת ספרותית נדירה מצליח ארלי לחבר את הקוראת למה שהוא מספר, נושאים ותיאורי חיים הזרים לה באופן מוחלט.

ג'ים הוא ילד שחי בקרוליינה הצפונית והסיפור מתאר את החיים בחווה בתקופת השפל הגדול בארצות הברית. בתחילת הסיפור הראשון ג'ים הולך לישון בן תשע ומתעורר בבוקר בן עשר. יומו הגדול מביא אותו משיא (עוגת יומולדת בלתי צפ

זהו ספר מצטבר, כפי שאני אוהב לציין. לא תבינו את חשיבותו עד לאמצעו ואפילו יותר מכך.
השנה היא 1944, המקום הוא נוארק, ממש בפאתי ניו-יורק, במיוחד באזור בו ריכוז מוחלט של יהודים. גיבור הספר הא המורה להתעמלות, אחד באקי קנטור. קנטור הזה סיים לימודיו כמורה להתעמלות בהצטיינות בקולג' ובא ללמד בבית הספר בנוארק. הזמן המדויק הוא יולי, האוויר רותח מחום ויש להשגיח על מגרש ההתעמלות בו הילדים מבלים את הקיץ. המשגי

חיפשתי משפט פתיחה מבריק, שיהלום את הביקורת על יצירת המופת הזאת.

ולא מצאתי.

אני מחפשת מילים שתבהרנה איך הספר הותיר אותי נטולת נשימה ומסוחררת, מוכת תדהמה ומלאת קנאה.

אני אנסה.

אינני חושבת שאצליח. אז אגע, קצת, בקצה קצהו של הקסם ואשתדל לתאר איך הצליח אואן שירס לכתוב ספר מהדהד, אבל שקט כל כך, ענק, אבל נזירי וצנוע, ספר על יגון, שאינו משתמש בכל קלישאות הצער.

ובראשית, הסיפור, שפשטותו יכולה

טעות אנוש. איזו מילה מתעתעת. היא יכולה להוות קרש הצלה עבור האדם שחולל את הטעות וגרם לנזקיה הבלתי הפיכים, והיא יכולה להוות כתב האשמה חריף של האדם שחייו נהרסו בשבריר שנייה, בשל אותה טעות אנוש קטלנית. ומה קורה בדיוק כאשר קורבן של טעות אנוש טועה בעצמו, טעות אחרת, קטנה כביכול, אך בעלת השלכות עצומות, טעות שגובה חיים? האם היותו הוא עצמו קורבן של טעות אנוש תגרום לו ליטול אחריות על מעשיו ולשאת באשמה, או שמ

יותר מכל, זהו ספר אמריקני. זו לא תמיד מחמאה, אבל הפעם זו אבחנה, הספר המייצג בעיקר את ה"שכונה" הצפון מזרחית של ארה"ב, ואם נצמצם אז נתמקד במיוחד בניו-יורק. הזמן הוא מיד לאחר הבחירות של 2004, קרי נגד בוש. ההימור הוא על קרי הדמוקרטי והמציאות היא של בוש הבן. 2004 זה רק שלוש שנים לאחר אסון מגדלי התאומים והזיכרון של התאומים נוטה ללוחמנות ולא לליברליזם.
הספר הזה סוגר את שרשרת ספרי נייתן צוקרמן, הסופר הדמ