“שמעתם על הספר הזה? ברור שלא. שישה מדרגים כולל אותי, לא עשו יחסי ציבור הולמים ליהלום הספרותי הזה. ביקורת? זו הביקורת השנייה בסימניה. שני גיבורים לספר הזה, ובעצם שלושה. הראשונה היא רי דולי בת השש עשרה, השני הוא מזג האוויר האכזרי והשלישי הוא סגנון הכתיבה הייחודי והמופלא של הכתיבה.
אביה של רי דולי, כמו כל גיבורי המשנה של הספר, כמו רוב תושביו הכפריים של האוזרק, הוא חדל אישים נטול אחריות, שעוסק לפרנסתו בבישול סמים במעבדת סמים. קריסטל מת', ליתר דיוק, או קראנק בלשון העם. העם, אלו יושביו של האוזרק, החצר הכי האחורית של אמריקה, שאינם ראויים להיקרא רד נקס, רק מפני שלא השמש היא החורכת את עורפם, אלא השלג הוא שמחלחל אל תוך עצמותיהם. הוא בשלן מעולה, ג'סאפ דולי, בשלן של קריסטל מת', אבל בביתו, אשתו וילדיו נאלצים להסתפק בבישול מינימלי של גריסים בקצת חמאה, בשר צייד, כשיש, או כל מיני מעדנים כאלה, כשהם בנמצא. למותר לציין, כי המחסור והרעב והבטן המקרקרת הם בנמצא לעיתים קרובות יותר.
אמה של רי יושבת על כיסא נדנדה קרוב לאח, שיערה שמנוני ומדובלל, עטופה במעיל ישן והיא מזמזמת או מנמנמת. מוחה הוא עיסה מבולבלת של זיכרונות והזיות משנים שבהם השתובבה עם גברים אחרים כשבעלה נעדר מן הבית. השתובבה, זהו תיאור מופרך של שכרות משותפת ויחסים שהסתיימו תמיד במכות רצח או כוויות סיגריה.
יש גם שני ילדים מנוזלים ומטונפים בבית הזה, סוני והרולד. סוני הוא בכלל פרי אחת ההשתובבויות הללו, כלומר הוא רק חצי אח של רי, אבל שני הילדים הללו ואמא מטורללת אחת, הם כל רכושה של רי עלי אדמות, חוץ מבית ישן אחד על קרקע סלעית ומיוערת שהם עומדים להיזרק ממנו.
וזאת כל הבעיה. אבא של רי, ג'סאפ, משוחרר בערבות ואמור להתייצב בבית המשפט בשבוע הבא כדי לתת עדות כנגד בשלנים כמותו. והוא איננו. צרה לא מאוד צרורה. אבל אם לא יגיע לבית המשפט, הבית שאותו נתן בערבות (בנוסף לחברת ערבויות עושקנית) יופקע מידי רי ומשפחתה והם ייאלצו לחיות כמו כלבים בשדה. יש לציין כי היעלמותו של ג'סאפ גורמת כאב ראש עצום לרשויות (ג'סאפ הוא בעצם מלשן ועדותו חשובה כדי להרשיע יצרני סמים אחרים), לתושביו האחרים הנלבבים של האוזרק, שעוסקים באותו מקצוע, וקוד השתיקה הוא הדת הכי חשובה אצלם, וכמובן רי, שעל כתפיה מונחים או תלויים אמא לא מתפקדת ושני ילדים קטנים.
רי יוצאת למסע חיפושים אחר אביה הנעלם, בין קרובי משפחתה הרבים, השתקנים, האכזריים, הנחשלים, ביחד עם חברתה הטובה, שהיא כבר אם לתינוק בגיל המופלג שש עשרה. בדרך היא תיתקל בדרגות שונות של היררכיה ושל מסירות שבטית וגם בקורטוב של טוב לב המפציע לעיתים.
והכתיבה, אוי הכתיבה, רק לעיתים רחוקות מאוד אני נתקלת בכתיבה מופתית כזאת. מלשון נמוכה ורדודה, לשונם של תושבי האוזרק הבורים עד התיאורים המצמיתים של הקור והשלג המפקיעים את שלוותה היחסית של רי בחייה העגומים, ומעמידים אותנו על חומרת האסון התלוי מעל לראשה של המשפחה אם ג'סאפ לא יימצא. הסיפור נע בין תיאורים מזהירים של מזג האוויר והטבע האכזרי ועד תיאורים מזהירים של הגועל הדוחה של חיי היומיום והמעשים שרי נאלצת לבצע כדי להציל את משפחתה.
יצירת מופת מדהימה, כבר כתבתי.
וכך נפתח הספר:
רי דולי עמדה על מדרגות החזית הקרות בעלות השחר והריחה פרצי שלג קרבים וראתה בשר. בשר היה תלוי על העצים מעבר לפלג, פגרים חיוורי גוף עם נצנוץ שומני היטלטלו מענפי עצים רכים בחצרות צדדיות. שלושה בתים חיגרים, יגעים, כרעו בשורה בצד הגדה הרחוק. לכל בית היו כמה גוויות ערופות פשוטות עור, שהשתלשלו על חבל מן הענפים הקעורים: בשר צבי שהושאר לקור ולגשם שני לילות ושלושה ימים כדי שהלבלוב המוקדם של הרקב יעגל את הטעם, ימתק את הבשר עד העצם.
וכך הוא מסתיים:
אור נמוג נמרח על רכסי ההרים, וצללים לקקו אותם עד שאבדו עם בוא הלילה הטרי. בחלוף האור האחרון נדמו הציפורים. רי נעמדה והתמתחה. אור דמדומים עמעם את השלג, אבל נטיפי הקרח מעל לראשה עוד שמרו את הנציצה ההיא.
ואם מישהו פוחד מהפואטיקה הצרופה הזאת, אז אין מה לחשוש. היא עוטפת סיפור יפהפה, רגיש ומרתק על אנשים שלעולם לא תפגשו (למזלכם).”
