סביב הקבר בבית הקברות המוזנח היו אחדים מעמיתיו מפעם, אנשי הפרסום מניו יורק, שהזכירו את המרץ והמקוריות שלו וסיפרו לבתו, ננסי, איזה תענוג היה לעבוד איתו. היו גם אנשים שנסעו מסְטארפיש בּיץ', הכפר למגורי גמלאים בחוף ג'רזי, שם הוא גר מאז חג ההודיה ב-2001 – הקשישים שרק בזמן האחרון הוא נתן להם שיעורי אמנות. והיו שני בניו, רנדי ולוֹני, גברים בגיל העמידה מנישואיו הראשונים הסוערים, במידה רבה מאוד הילדים של אמם, שכתוצאה מכך ידעו עליו מעט שראוי לשֶבח והרבה גועל נפש ונכחו שם מתוך חובה ותו לא. אחיו הגדול האווי וגיסתו היו שם, הגיעו בטיסה מקליפורניה בלילה, והיתה אחת משלוש נשותיו לשעבר, האמצעית, אמא של ננסי, פיבּי, אישה גבוהה, רזה מאוד ולבנת שיער, שזרועה הימנית תלויה ברפיון לצדה. כששאלה אותה ננסי אם היא רוצה להגיד משהו, הנידה פיבּי את ראשה בביישנות, אבל אז פתחה ודיברה בקול רך, בהגייה שקצת בלעה את המילים. "פשוט כל כך קשה להאמין. אני לא מפסיקה לחשוב עליו שוחה במפרץ מצד אחד אל הצד השני – זה הכול. פשוט לא מפסיקה לראות אותו שוחה במפרץ." והיתה ננסי, שעשתה את סידורי ההלוויה של אביה וערכה את שיחות הטלפון לאלה שבאו, כדי שהאבלים לא יכללו רק את אמה, אותה עצמה ואת אחיו ואת גיסתו. היה רק אדם אחד שנוכחותו לא נגעה לשאלה אם הוזמן, אישה כבדת בשר, עם פנים עגולות נעימות ושיער אדום צבוע, שפשוט הופיעה בבית הקברות והציגה את עצמה כמורין, האחות הפרטית שהשגיחה עליו אחרי ניתוח הלב שלו שנים קודם לכן. האווי זכר אותה וניגש ונישק אותה על הלחי.
ננסי אמרה לכולם, "אני יכולה להתחיל בכמה מילים על בית הקברות הזה, כי גיליתי שסבא של אבא שלי, סבא-רבא שלי, לא רק קבור בשטח הקטן המקורי של בית הקברות לצד סבתא-רבתא שלי, אלא גם היה אחד המקימים שלו ב-1888. האגודה שמימנה והקימה לראשונה את בית הקברות היתה מורכבת מחברות הקבורה של ארגוני צדקה וקהילות יהודיות ברחבי המחוזות יוּניוֹן ואֵסֶקְס. סבא-רבא שלי היה הבעלים והמנהל של אכסניה באליזבת, שנועדה במיוחד למהגרים חדשים שרק הגיעו, והוא דאג לרווחתם יותר מאשר סתם בעל בית. בגלל זה הוא היה בין החברים המקוריים שרכשו את השדה הפתוח שהיה כאן ושבמו ידיהם סימנו אותו וגיננו אותו, ובגלל זה הוא מילא את תפקיד היושב ראש הראשון של בית הקברות. הוא היה אז צעיר יחסית, אבל במלוא כוחו, ושמו הוא היחיד שחתום על המסמך שמפרט כי בית הקברות נועד ל'קבורה על פי הדת והדין היהודיים של חברים שנפטרו'. כמו שכל אחד יכול לראות, תחזוקת החלקות האישיות והגידור והשערים היא כבר לא מה שהיתה אמורה להיות. דברים נרקבו וקרסו, השערים חלודים, המנעולים נעלמו, היה ונדליזם. נכון לעכשיו, המקום נהיה מין סרח עודף של שדה התעופה, ומה ששומעים ממרחק כמה קילומטרים הוא השאון הקבוע של כביש ניו ג'רזי-טֶרנפַּייק. ברור שקודם חשבתי על המקומות היפים באמת שבהם היה אפשר לקבור את אבא שלי, המקומות שהוא ואמי שׂחו בהם יחד כשהיו צעירים, והמקומות לאורך החוף שבהם הוא אהב לשחות. עם זה, למרות שמראה ההידרדרות כאן שובר את לבי – כפי שהוא בטח שובר את לבכם, ואולי אפילו מעלה בכם תהייה מדוע התכנסנו כאן, באתר שהזמן הותיר בו צלקות עמוקות כל כך – רציתי שינוח על משכבו קרוב לאלה שאהבו אותו ולאלה שמוצאו מהם. אבא שלי אהב את הוריו, והוא צריך להיות לידם. לא רציתי שהוא יהיה איפשהו לבדו." היא השתתקה רגע כדי להתעשת. אישה עדינת פנים באמצע שנות השלושים לחייה, יפה בדרך פשוטה כמו שהיתה אמה, ובבת אחת היא נראתה לא סמכותית ואפילו לא אמיצה משום בחינה, אלא כמו בת עשר המומה. היא פנתה לכיוון הארון, חפנה רגב עפר, ולפני ששמטה אותו על המכסה אמרה בקלילות, בארשת שעדיין היתה של נערה צעירה ונסערת, "טוב, ככה זה יוצא בסוף. אנחנו לא יכולים יותר לעשות שום דבר, אבא." ואז היא נזכרה באִמרה הסְטואית שלו עצמו מלפני עשרות שנים והתחילה לבכות. "אין דבר כזה לעשות גרסה חדשה של המציאות," היא אמרה לו. "רק לקחת אותה כמו שהיא. לעמוד על שלך ולקחת אותה כמו שהיא." הבא אחריה, שהשליך עפר על מכסה הארון, היה האווי, שהיה מושא ההערצה שלו כשהיו ילדים ובתמורה תמיד התייחס אליו בעדינות ובחיבה, לימד אותו בסבלנות לרכוב על אופניים ולשחות ולשחק בכל ענפי הספורט, שהוא, האווי, הצטיין בהם בעצמו. הוא עדיין נראה כמו אחד שמסוגל לרוץ עם כדור פוטבול דרך מרכז קו ההגנה, והוא היה בן שבעים ושבע. הוא אף פעם לא אושפז בבית חולים משום סיבה, ואף שהיה נצר לאותה שושלת, הוא נשאר בריא לתפארת כל ימיו. קולו נצרד מרֶגש כשהוא לחש לאשתו, "אחי הקטן. אין בזה היגיון." ואז גם הוא פנה אל כולם. "בואו נראה אם אני יכול לעשות את זה. פשוט בואו נתחיל עם הבחור הזה. במה שנוגע לאחי..." הוא עצר רגע לעשות סדר במחשבותיו כדי שיוכל לדבר בהיגיון. צורת הדיבור שלו וצליל הקול הנעים דמו כל כך לאלה של אחיו, עד שפיבי התחילה לבכות, וננסי, במהירות, תפסה בזרועה. "בַּכמה שנים האחרונות שלו," הוא אמר והביט ארוכות בקבר, "היו לו בעיות בריאות, והיתה גם בדידות – לא פחות בעיה. דיברנו בטלפון בכל פעם שיכולנו, אם כי לקראת סוף חייו הוא התנתק ממני מסיבות שאף פעם לא היו ברורות. עוד מזמן שהיה בַּתיכון היה לו הדחף הזה שאין לעמוד בפניו לצייר, ואחרי שפרש מהפרסום, שבו היתה לו הצלחה לא מבוטלת, קודם כאַרט דַיירֶקְטוֹר ואחר כך כשהתקדם והיה מנהל קריאֵייטיב – אחרי חיים שלמים בפרסום, הוא בעצם צייר בכל יום של כל שנה שנותרה לו. אנחנו יכולים להגיד עליו מה שבלי ספק אמרו יקיריו של כמעט כל מי שקבור כאן: הוא היה צריך לחיות יותר זמן. הוא באמת היה צריך." כאן, אחרי רגע של שתיקה, הבעת ההשלמה העגומה שעל פניו פינתה את מקומה לחיוך עצוב. "כשהתחלתי תיכון והיו לי אימוני הנבחרת אחרי הצהריים, הוא החליף אותי בשליחויות שהייתי עושה לאבי אחרי בית ספר. הוא אהב להיות בן תשע ולשאת את היהלומים במעטפה בכיס הז'קט אל האוטובוס לנוּאַרְק, שם ישבו המשבץ והמודד והמלטש ומתקן השעונים שאיתם אבא שלנו עבד, כל אחד בכוך משלו, נחבאים בשדרת פְרֵלינְגהַייסן. הנסיעות האלה הביאו עונג גדול לילד הזה. אני חושב שהצפייה באוּמנים האלה, עושים את העבודה שלהם בבדידות במקומות הקטנים הדחוקים ההם, נתנה לו את הרעיון להשתמש בידיים כדי לעשות אמנות. אני חושב שההסתכלות בפאות של היהלומים מבעד ללוּפָּה – זכוכית המגדלת הזעירה – של אבי היא עוד משהו שטיפח את התשוקה שלו לעשות אמנות." צחוק גבר פתאום על האווי, פרץ קטן של הפוגה מהמטלה שלו, והוא אמר, "אני הייתי האח הקונוונציונלי. אצלי היהלומים טיפחו תשוקה לעשות כסף." ואז הוא התחיל מחדש מהמקום שהפסיק, מביט בעד החלון הרחב שטוף השמש של שנות ילדותם. "אבא שלנו היה שׂם מודעה קטנה ב'אליזבת ג'וּרנל' פעם בחודש. בעונת החגים, בין חג ההודיה לחג המולד, הוא היה שם את המודעה פעם בשבוע. 'החלף את שעון היד הישן שלך בשעון חדש'. כל השעונים הישנים ההם שהצטברו אצלו – רובם לא ניתנים לתיקון – היו זרוקים במגירה באחורי החנות. אחי הקטן היה יכול לשבת שם שעות, לסובב את המחוגים ולהקשיב לשעונים המתקתקים, אם עדיין תיקתקו, וללמוד איך נראים כל לוח וכל קופסת שעון. זה מה שגרם לילד ההוא לתקתק. מאה, מאתיים שעונים מוחלפים, כל המגירה המלאה שווה לא יותר מעשרה דולר, אבל לעיני האמן המְניצות שלו, מגירת השעונים ההיא שבחדר האחורי היתה תיבת אוצר. הוא היה לוקח אותם ועונד אותם – תמיד היה לו שעון מתוך המגירה ההיא. אחד מאלה שעבדו. ואלה שהוא ניסה שיעבדו, שהוא אהב את המראֶה שלהם, הוא היה משחק ומשחק בהם, אך לשווא – בדרך כלל הוא היה רק מחמיר את מצבם. בכל אופן, אז הוא התחיל להשתמש בידיים שלו לביצוע מטלות מדוקדקות. לאבי היו תמיד בחנות שתי נערות שרק סיימו תיכון, בסוף שנות העשׂרה שלהן, או בנות עשרים וקצת, שעזרו לו מאחורי הדלפק. נערות נאות, מתוקות, מאליזבת, עם נימוסים טובים, מטופחות, תמיד נוצריות, בעיקר איריות קתוליות, שהאבות והאחים והדודים שלהן עבדו ב'מכונות תפירה זינגר' או בַּחברה לביסקוויטים או למטה בנמל. הוא האמין שנערות נוצריות נאות ייתנו ללקוחות להרגיש יותר בבית. אם היו מבקשים מהן, הנערות היו מודדות את התכשיטים בשביל הלקוחות, מדגמנות אותם בשבילם, ואם היה לנו מזל, בַּסוף הנשים היו קונות. כמו שאבא שלנו אמר לנו, כשאישה צעירה ויפה עונדת תכשיט, נשים אחרות חושבות שאם הן יענדו את אותו תכשיט, גם הן ייראו כך. הבחורים מהרציפים בנמל שהיו נכנסים לחפש טבעות אירוסים וטבעות נישואים לחברות שלהם, היו לפעמים מספיק עזי מצח לאחוז בידה של הנערה המוכרת כדי לבדוק את האבן מקרוב. גם אחי אהב להיות סביב הנערות, וזה הרבה לפני שהוא היה יכול אפילו להתחיל להבין ממה בדיוק הוא כל כך נהנה. הוא היה עוזר לנערות לרוקן את החלון ואת תיבות התצוגה בסוף היום. הוא היה עושה כל דבר שהוא כדי לעזור להן. הם היו מרוקנים את החלונות ואת התיבות מכל דבר, פרט לדברים הזולים ביותר, וממש לפני זמן הסגירה הילד הקטן הזה היה פותח את הכספת הגדולה שבחדר האחורי עם הצירוף שאבי הפקיד בידיו. אני כבר עשיתי את כל המלאכות האלה לפניו, כולל להתקרב ככל האפשר אל הנערות, במיוחד אל שתי אחיות בלונדיניות בשם הרייט ומֵיי. לאורך השנים היו הרייט, מיי, אָנְמארי, ג'ין, היו מַיירה, מרי, פּטי, היו קתלין וקורין, וכל אחת מהן נדלקה חזק על הילד הזה. קורין, היפהפייה הגדולה, היתה יושבת אל משטח העבודה שבחדר האחורי בתחילת נובמבר, והיא ואחי הקטן היו כותבים את הכתובות על הקטלוגים שהחנות הדפיסה ושלחה לכל הלקוחות לעונת הקניות של החגים, כשאבי היה פתוח שישה לילות בשבוע וכולם עבדו כמו חמורים. אם נתנו לאחי קופסה של מעטפות, הוא היה יכול לספור אותן יותר מהר מכל אחד אחר, כי האצבעות שלו היו כל כך זריזות והוא ספר את המעטפות בחמישיות. הייתי מציץ פנימה, ובאמת, זה מה שהוא היה עושה – משוויץ עם המעטפות לקורין. איך הילד הזה אהב לעשות כל מה שבא יחד עם להיות הבן המהימן של התכשיטן! זו היתה מילת השבח החביבה על אבא שלנו – 'מהימן'. במשך השנים אבא שלנו מכר טבעות נישואים לאירים ולגרמנים ולסלובקים ולאיטלקים ולפולנים של אליזבת, רובם סתם חבר'ה צעירים ממעמד הפועלים. חצי מהזמן, אחרי המכירה, היינו מוזמנים, כל המשפחה, לחתונה. אנשים חיבבו אותו – היה לו חוש הומור, והוא שמר על מחירים נמוכים, והוא נתן אשראי לכל אחד, וכך היינו הולכים – קודם לכנסייה, אחרי זה הלאה אל החגיגות הרועשות. היה השפל הכלכלי, היתה המלחמה, אבל היו גם החתונות, היו הנערות המוכרות אצלנו, היו הנסיעות לנוּאַרְק באוטובוס עם יהלומים בשווי מאות דולרים, מוחבאים במעטפות בכיסים של המעילים והז'קטים שלנו. בצד החיצוני של כל מעטפה היו ההוראות שאבא שלנו כתב למשבץ או למודד. היתה כספת מוֹסלי בגובה מטר וחצי עם חריצים מותאמים לכל מגשי התכשיטים שהיינו מניחים במקום בזהירות בכל לילה ומוציאים בכל בוקר... וכל זה היה עיקר חייו של אחי בתור ילד טוב קטן." עיניו של האווי שוב נחו על הארון. "מה עכשיו?" הוא שאל. "אני חושב שעדיף שזה יהיה הכול. להמשיך ולהמשיך ככה, להיזכר אפילו בעוד... אבל למה לא להיזכר? מה זה כבר עוד כמה ליטרים דמעות בין משפחה וחברים? כשאבא שלנו מת, אחי שאל אותי אם אכפת לי שהוא ייקח את שעון היד של אבא שלנו. זה היה 'המילטון', תוצרת לנקסטר, פנסילווניה, ולדברי המומחה, הבוס, השעון הטוב ביותר שאי-פעם יוּצר בארץ הזאת. בכל פעם שהוא מכר אחד, אבא שלנו אף פעם לא שכח להבטיח ללקוח שהוא לא עשה טעות. 'רואה, אני עונד אחד כזה בעצמי. שעון מכובד במידה רבה מאוד-מאוד, ההמילטון. לדעתי,' הוא היה אומר, 'השעון המובחר ביותר מתוצרת אמריקאית, בלי יוצא מן הכלל.' שבעים ותשע וחצי, אם אני זוכר נכון. כל דבר למכירה באותם ימים היה צריך להסתיים ב'וחצי'. להמילטון היה מוניטין מצוין. זה באמת היה שעון על רמה, אבי באמת אהב את שלו, וכשאחי אמר שהוא רוצה אותו, לא היה מאושר ממני. הוא היה יכול לקחת את הלוּפָּה לתכשיטים ואת הקופסה לנשיאת יהלומים של אבא שלנו. זו היתה קופסת העור הישנה השחוקה שהוא היה נושא איתו תמיד בכיס המעיל בכל פעם שהוא הלך לעשות עסקים מחוץ לחנות: עם המַלקט בתוכה והמברגים הקטנטנים וטבעת המודדים הקטנה לקביעת המידה של אבן עגולה והניירות הלבנים המקופלים כדי להחזיק בהם את היהלומים בתפזורת. הדברים הקטנים היפהפיים השמורים שאיתם הוא עבד, שאותם הוא אחז בידיו וקרוב אל הלב, ובכל זאת, החלטנו לקבור את הלוּפָּה ואת הקופסה על כל תכולתה בקבר שלו. תמיד היו לו הלוּפָּה בכיס אחד והסיגריות בכיס השני, אז תקענו את הלוּפָּה בתוך התכריך שלו. אני זוכר שאחי אמר, 'יש לנו כל זכות שבעולם לשים לו אותה בעין.' זה מה שהצער יכול לעשות לך. היינו עד כדי כך המומים. לא ידענו מה עוד לעשות. בצדק או שלא בצדק, זה היה הדבר היחיד שנראה לנו נכון לעשות. מפני שהם לא היו רק שלו – הם היו הוא... כדי לגמור את נושא ההמילטון, ההמילטון הישן של אבי עם הכפתור שמסובבים בכל בוקר כדי למתוח אותו ושמושכים החוצה על הציר שלו כדי לסובב ולהזיז את המחוגים... חוץ מבזמן ששׂחה, אחי ענד אותו יום ולילה. הוא הסיר אותו לתמיד רק לפני ארבעים ושמונה שעות. הוא מסר אותו לאחות שתנעל אותו לשמירה בזמן שהוא נכנס לניתוח שהרג אותו. הבוקר, במכונית, בדרך לבית הקברות, בת אחי ננסי הראתה לי שהיא עשתה חור חדש ברצועה, ועכשיו היא זו שעונדת את ההמילטון כדי לדעת לפיו מה השעה." אחר כך באו הבנים, גברים בסוף שנות הארבעים לחייהם, שבשערם השחור המבריק ובעיניים הכהות מלאות ההבעה ובמלאוּת החושנית של הפיות הרחבים הזהים שלהם, נראים בדיוק כמו אביהם (וכמו דודם) בגילם. גברים יפי תואר שמתחילים להתעבות כשוורים, וכפי הנראה קשורים קשר הדוק זה לזה, בה במידה שהיו מנוכרים לאב המת בלי שום אפשרות לפיוס. הצעיר יותר, לוני, ניגש אל הקבר ראשון. אבל ברגע שלקח בידו רגב עפר, כל גופו התחיל לרעוד ולשקשק, והוא נראה כאילו הוא עומד להקיא בשצף. הוא הוצף רגש כלפי אביו שלא היה עוינות, אלא שעוינותו קיפחה אותו מהאמצעים לפרוק אותו. כשפתח את פיו, דבר לא בקע מלבד סדרת התנשמויות גרוטסקיות שנתנו יסוד למחשבה כי יהיה מה שיהיה הדבר שבלפיתתו הוא נתון, הוא אף פעם לא יגמור עם זה. הוא היה במצב כל כך נואש, עד שרנדי, הבן הגדול, הנחרץ יותר, הבן הגוער, נחלץ מיד להציל אותו. הוא לקח את רגב העפר מהיד של הצעיר והטיל אותו על ארון המתים מטעם שניהם. וכשהתחיל לדבר הוא זכה להצלחה בלי שום קושי. "שַן בנחת, אבא," אמר רנדי, אבל למרבה הבְּעתה, שום נימה של רוך, צער, אהבה או אובדן לא היתה בקולו. האחרונה שניגשה אל הארון היתה האחות הפרטית, מורין, עם מראה של לוחמת שלא החיים ולא המוות זרים לה. כשעמדה, בחיוך, והניחה לעפר להחליק לאטו בתוך כף ידה המצונפת והחוצה מצד היד על הארון, נראתה המחווה כמו הקדמה למגע בשרים. היה ברור שזה גבר שפעם היא הקדישה לו הרבה מחשבה. זה היה הסוף. שום עניין מיוחד לא הובהר. כולם שם אמרו מה שהיה להם לומר? לא, הם לא אמרו, ומובן שכן אמרו. בכל רחבי המדינה באותו יום היו בוודאי חמש מאות הלוויות כמו שלו, שגרתיות, רגילות, ומלבד שלושים השניות הסוררות שסיפקו הבנים – והאווי, המקים לתחייה בדייקנות קפדנית שכזו את העולם כפי שהוא התקיים לתומו לפני המצאת המוות, חיי נצח בעֵדן שברא להם אביהם, גן עֲדנים שכל רוחבו ארבעה מטרים וחצי ואורכו שנים-עשר, מוסווה כחנות תכשיטים בסגנון הישן – לא פחות ולא יותר מעניינת מכל אחת מהאחרות. אבל מצד שני, הרגילוּת היא מה שהכי צובט את הלב, ההכרה, פעם נוספת, בעובדת המוות שמכריע הכול.