ביקורת ספרותית על פשוטעור מאת יגאל סרנה
ספר טוב

---

בביקורי האחרון בלונדון נתקלתי במודעה ענקית שהיתה מודבקת על אוטובוס קומותיים טיפוסי: גופות! תערוכה נודדת.
הפוסטר השנוי במחלוקת הראה אדם שחלקיו הפנימיים חשופים: נימים, עורקים, שרירים והוא מצוי בפוזיציה של כדרור ונסיון לקלוע לסל שהיה ממוקם מעליו.
הבנאדם כולו בשר טחון, אישוני עיניו בולטות החוצה וכל תוכנו מוצג לדראון עולם.
הבטתי בכרזה בפה פעור עד שנעלמה מעיני ואמרתי לבן זוגי: לשם הולכים עכשיו!
בירור קצר באחד מבתי המלון וקבלת עלון כרומו צבעוני הביאנו לאזור הוויטצ׳אפל.
מקרי או לא? שהרי באותו מקום ממש פעל בעבר הרוצח הדקסטריטי, המיומן: ג׳ק המרטש.
נכנסנו להאנגר רחב מימדים שבו התבקשנו לא לעשן ולא לצלם וחזינו, אני חושבת באחת התערוכות שלא אשכח לעולם.
נדמה היה לי משום מה, שכל מבקר פוטנציאלי בא לכאן על מנת לקבל רעיונות כיצד לחסל את קורבנו הבא ובאיזה מצב למקם אותו.
האנגלים טובי הלב סידרו את חדרי האימה עפ״י נושאים כדי שהזעזוע והשוק ישארו מקובעים אצל כל אחד ואחת ממבקרי התערוכה: מחלות המכלות את גופינו, פעילות השרירים בעת ספורט/מנוחה, מוטציות הכוללות תינוק דו-ראשי, עוללים עם זנבות ואישה בעלת ארבע זרועות מונחים להם בשלווה באקווריומים של פורמלין וגולת הכותרת אישה בהריון שתוכן בטנה חשוף ועוללה עדיין ניזון מחבל הטבור.

לרגע לא חשבתי על עצמי ומדוע בעצם מסקרן אותי מופע האימים הזה.
בן זוגי למסע, נטש אותי לאנחות בחדר המוטציות וברח החוצה כל עוד נפשו בו
ואני הייתי מרותקת עד שכמעט שכחתי לנשום.
לימים הגעתי למסקנה שאינני מועדת לפורענות ולא קיים בי זרע ההרס או מקור השטניות.
הפנים מעניין אותי יותר מאשר החוץ.
ומה שרואים מבחוץ הוא לגמרי שונה ממה שמתרחש מבפנים.
ומאז אני מביטה באנשים באופן קצת שונה וברוב הפעמים לא מקבלת כמובן מאיליו את המסיכות שהם רגילים כל כך לעטות על עצמם.

לקרוא את יגאל סרנה ב-פשוטעור היה עבורי לחזור לאותה תערוכה.
האיש שפילח מאינדיאנה ג׳ונס את שוטו הנצחי ומשתמש בו בכל הזדמנות על אנשים שמעלים את חמתו, שלא חושש להשתלח במי שלדעתו התנהגותו נבזית, שנראה טוב ויודע את זה, ששנים הייתי בטוחה שמלא בעצמו -
עומד עירום ועריה מול הקורא, פשוטעור, ומראה לנו מה זה בנאדם עם רגשות, אכזבות, דיכאונות, אסונות.
רך לב ואוהב שגם את המשאבה שלי הפך לקווץ׳.

לקרוא את יומן הכאב הזה ולהפסיק את הקריאה אחרי עמוד או שניים.
לומר: ״אבל לא ידעתי״ ולהמשיך הלאה, לשוטט בנבכי נפשו: לראות עורקים שחלקם נפגעו עקב ארועים ופרידות. לצפות בהם שותתי דם.
להיכנס לחדר אחר ולהבין כיצד הצליח לתקן אותם באמצעות זמן, שיחות מעמיקות וחברים.
להבין שזה לא פשוט להחשף כך ורובנו מעדיפים שלא להיות מוצגים באופן אינטימי וחושפני שכזה.
להעריך את מה שיש לנו, להשוות ולו לרגע לכאבי הלב שלי למרות שזה לא פייר.
להתרשם עמוקות מהאיש הזה שהעלה מסמך נדיר באמינותו, ביופיו.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על פשוטעור