"פשוטעור" הוא לא ספר קל לקריאה, אין בו יותר מדי עלילה, וכמעט כלום לא קורה בו, קצת כמו בחיים. הספר מתאר בדקדקנות כמעט סיזיפית, שתי פרידות: סופר זקן נפרד מאהובתו הצעירה ובד בבד הוא מחליט שלא להאריך את ייסוריה של אימו הזקנה שחייה כבר נעזבו מגופה והוא מוציא אותה מבית האבות חסר הרחמים ומלווה אותה אט אט אל המוות, בדירה שכורה בתל אביב, בחדרו הקטן.
(איני זוכר היכן סרנה כתב על פרידתו מאימו, אבל שורות יפות אלו הן שמשכו אותי לספר זה, בצד ביקורתו של מר ורטיגו מסימניה.)
הספר מוגדר כממואר, מילה צרפתית לזכרונות ואכן יגאל סרנה לא מתיימר להמציא שום דבר, מלבד את הכל. הספר מתאר באופן אובססיבי את הימים שעוברים על סרנה לאחר הפרידה, במעורפל, ללא תחושה, כמו בסיוט, זוהי "כרוניקה של לב שבור.", סיפור שמתחיל בחלום שהופך למציאות ואז ההפך בדיוק, נסיון לחבר במילים מציאות שנשברה.
סרנה מתאר את חייו אחרי עזיבת אהובתו נטע, הוא פצוע, חלש, בודד, נדמה ששום דבר לא יוכל להושיע אותו מכליון האהבה, מהתוהו ובוהו שמאים לכלותו ובידיו רק צרור מילים ריק.
הוא נזכר באושר ובוכה.
יש משהו נרקיסיסטי ולפעמים גם מביך, בסרנה שעסוק כל כך בעצמו ובכאב הפרידה מנטע, כאילו היה נער בן שש עשרה, הרי בחוץ ישנו עולם ואנשים סובלים בו לא מלב שבור, אלא ממחלות איומות שאין להם מרפא שקורעות את גופם, ילדים קטנים מתים במלחמות לא להם, אמהות בוכות.
אז מה אתה מתלונן? הרי אתה כבר יודע שהכל חולף.
סרנה מודע לחולשתו ופשוט מודה בה, הוא אובלומוב (כך הוא משקר לעצמו), הוא אינו איש של העולם, הוא איש של מילים ולא עוד, הסבל שלו הוא אישי, רק שלו, ואין הוא מנסה להשוות את עצמו לשום אדם, מצד שני סרנה אינו חושף הכל. נטע אהובתו עזבה כי הוא סירב להיות אבא שוב, נדמה שסרנה הוא זה שהחליט על העזיבה, ואם כן למה?
סרנה שותק.
זהו ספר אישי מאוד, חייו המקצועיים של סרנה כמעט לא קיימים, אין בו דד ליינים מטרידים ולא עורכים עצבניים, סרנה הוא גם איש פוליטי מאוד (כך נדמה לי אינני מכיר את סרנה אישית), אבל הפוליטיקה כלל אינה קיימת בספר, ובמובן זה חסרה האינטגרציה בין סרנה הזועם האפוקליפקטי, נביא הזעם, של השמאל הבוגדני, לבין סרנה הרך, הקשוב הרגיש, בין סרנה המצטט שירים של אגי משעול, אלי אליהו, ווירג'יניה וולף לבין סרנה הנבגד על ידי ארצו ומולדתו שיוצא למלחמה חסרת סיכוי עם עט שלוף, נדמה כאילו מדובר בשני אנשים הנמצאים בגוף אחד.
מוזר מאוד שהוצאת "ידיעות אחרונות" המסחרית עד מאוד הוציאה את הספר הלא פשוט הזה, ממניעיה הנסתרים שקטונתי מלהבינם.
אינני יכול להמליץ על "פשוטער" לכל הקוראים, זה אינו ספר שנועד לכל, הוא נועד לאוהבי השירה, המסע האיטי, החלומות בהקיץ, העצב שפולח, זה ספר איטי שקשה לקרא אותו בזינוק אחד, וקראתי אותו בחודשיים.
מתאים מאוד לסתיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
