ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 18 בינואר, 2017
ע"י Mr. Vertigo
ע"י Mr. Vertigo
יגאל סרנה מחלק את ספרו האחרון "פשוטעור" לעונות השנה ובדיוק כמו בסרט הקוריאני הנהדר גם כאן העונות משחקות תפקיד משנה מורגש.
אביב - קצר כאבחת חרב - סוף. הפוך לניצת - נכבה. (באמת קצר פה כל כך האביב)
קיץ - ארוך ארוך שסוחט ממך החוצה כל נקבובית ומנקה ממך את כל הסחלה
סתיו - נגמר מהר במן קריצה וחיוך אל המהלכים הבאים שהמספר רוקם בינו לבינו ומשתף את בנו בהם
חורף - שגם הוא נגמר בחטף ובחובו אופטימיות חשובה להמשך "בהיותה וגם בלכתה" / "דבר אחד ניתן ואחר נלקח"
סרנה פותח עם פרפרזה על אבחנה של טולסטוי מתוך אנה קרנינה, מציין זאת רק כדי לסגור עם פרפרזה משלי.
הזדהות... גם אני כמוהו מן הנפרדים המדברים, מדברים כדי להנכיח את הנפרדת, לחיות אותה מחדש ומחדש לסבול את הכאב, כמו כדי לקיחת יסור דתי והכרחי על עצמך - לגאולה. הוא חותם בכך שיש אנשים שחוו פרידה כזאת והבינו את מה שאירע להם ויש כאלה שעברו ולא הבינו כלום. אז לא רק שהבנתי באופן רעיוני את הגלוי אלא גם את הנחבא. איך שלא יתגלגלו הדברים (בינו לבין "נטע") תמיד תהיה שמחה גדולה באהבה המדויקת הזאת שהייתה ואבדה (כנראה לעולם) על הלימוד שבה.
הספר מלווה למכביר בהסתכלויות מדויקות שנכתבו ביד קלה ומרחפת ובו בזמן בכובד ראש או כמו שאמרו עליו "עיתונאי המצויד בעט של סופר וסופר המצויד ביכולת איסוף של עיתונאי" (כשקיבל את פרס סוקולוב).
"זוגות הם דבר שאתה מרבה להתבונן בו כשאתה נפרד. בחלקם אתה מביט באימה כשהם רבים או כעורים או כבויים. באחרים אתה מביט בסקרנות. מנסה להבחין ברמזי הכיליון האורב בכל התחלה."
זו הסתכלות שתופסת כל סקרן מלידה שהחיים לא הצליחו לכבות.
אהבתי גם את הפתיחות ה כמעט פאראפילית והבלתי מזיקה (לאף אחד)
"עכשיו אני עומד תחת המים. פעם, פעמיים, ארבע פעמים ביום. כשאני מאונן אני רואה גבר זר, לפעמים תייר גבה קומה, בהיר ויפה, שמזיין את נטע. שניהם נלהבים בתוך המעשה, נרעשים כמוני הצופה בהם."
או תחושות החסר האלה אשר מתוארות היטב:
"זה החדר המשותף הראשון שלנו וכשאני מכבה את האור ליד מיטתי, נדלקת מנורת המצח של בני ממסעותיו. הוא קורא ספר ואני נרדם, כילד ליד אביו הקורא."
חילוף תפקידים לרגע חלומי ובו בעת מכמיר לב (המספר נדמה ככָּמֵהַ לבלתי אפשרי)
"אך אין נטע נעקרת ממחשבתי גם בפנסיון. נדמה לי גם בני מהרהר בשלו. שנינו, כל אחד בדרכו, הוגים בהן כעולי רגל בשמה של עיר קדושה."
גם הקיום הרגיל על מצבי הצבירה שבהם במציאות האפרורית ארוגה נכון לתוך שלושת הסיפורים הגדולים [שתי הנשים ומצבו הלא פשוט (או ה פשוטעור) של המספר] שמבוטא בפחדים קמאיים או כפי שהמספר מיטיב לדייק פעם אחת מני פעמים רבות כהתקף פרנואידי בדרך למונטנגרו.
מאד שמחתי לגלות גם פנינים של אחרים שנכנסו (כל כך במקום) כמו אחד השירים של אורית גידלי.
אֲהוּבִי פָּרוּשׂ מוּלִי
רֹאשׁוֹ בְּמִסְגֶּרֶת הַכַּר
לוּ הָיָה לִי כֶּסֶף הָיִיתִי
שׂוֹכֶרֶת עֶשְׂרִים נְעָרוֹת
לְקַנֵּא.
לסיום, עד כמה שהוא פותח וחושף (כשמו "פשוטעור"), והוא באמת עושה זאת, הוא עדיין שומר לעצמו דברים. הגנה? לספר הבא? - תהא התשובה אשר תהיה כל כך מובן ולגיטימי.
יגאל פתח בפרפרזה אז אגמור באחת משלי הלקוחה מאלתרמן ("נשבעתי עיני") על הספר "פֶּקַח" של יהודה ויזן; קראתי טובים יותר ממנו אך לא קראתי כמוהו. ומשכך "פשוטעור" הנו ספר המקור השני הכי טוב שקראתי ב 2016.
המתורגם הוא "בית יעקוביאן" של עלאא אל-אסואני
18 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
Mr. Vertigo
(לפני 8 שנים ו-7 חודשים)
לא יודע למה אבל משהו אומר לי שאת "פשוטעור" תאהב מאד עד כדי כך שתקרא אותו לאט, תקרא ותניח. למצוץ אותו לאט כמו ילד שלא רוצה שהמציצה תיגמר לו.
|
|
|
Mr. Vertigo
(לפני 8 שנים ו-7 חודשים)
עוד קצת על פקח ועוד מילה וחצי על פשוטעור
אהבתי את פקח בעיקר כי הוא כתוב אחרת. האותיות אותן אותיות והמילים אותן מילים ובכל זאת ויזן הצליח לסגנן את עצמו ולהרקיד את המילים באופן אחר. גם דברים שפקח נוגע בהם אינם שכיחים בספרות, ובנוסף הנמכת הנשגב והגבהת הבנלי - גם הם לא קורים הרבה, וחבל. במגוון הפרמטרים האלה יהודה ויזן הצליח לגעת, ממש, וליצוק מהם משהו חדש (לפחות עבורי). והדבר מה החדש הזה (עבורי) הביאו אותי להעריך את מה שהוא עשה שם.
ונכון שלא ממש מרגישים שלמספר (ויזן) יש תפיסת עולם כלשהי, ומה היא אם כן, אבל כן יש לו עין רגישה ומבט בקורתי. אף על פי שהוא לא צולל לרובדי העומק של דוסטוייבסקי. כמה כבר דוסוטייבסקים יצא לנו להכיר? אמו של סרנה וטיפולו בה נוכחים חזק גם ב"פשוטעור". כשאני יוצא מהבית גבר שחור גדול, הדור מאד בחליפה כהה, שואל אותי: "איפה כנסיית היום השביעי?" "אין בלינקולן כנסייה." הוא מראה לי על מסך הנייד שלו: "לינקולן 6 ליד ימק"א". הוא שואל אם בית המפות זה ימק"א. "יו אר אין דה רונג סיטי," אני אומר לו. "זה בירושלים"."ירושלים?" הוא מפקפק בטענתי. "זה לא לינקולן 6?" הוא מצביע על בית השכנים. "הכנסייה פה?" אני מתיישב לידו, מודאג יותר ממנו. "ג'רוזלם," אני אומר שוב. "אה," אומר הגדול ומאבד בי עניין כאילו נתקל במפגר." מסכים איתך לגמרי שהצלחה מסחרית לא אומרת דבר. יצא לי להיתקל בלא מעט דרעק שרצו חזק ברשימות רבי המכר, וספרים פנטסטיים שאפילו לא דגדגו את הרשימות. |
|
|
דוידי
(לפני 8 שנים ו-7 חודשים)
דווקא מאוד ציפיתי לספר של ויזן, מה שהוא עושה ב "דחק" הוא מעניין מסקרן וראוי אבל יש
הבדל בין להיות אינטלקטואל לבין להיות סופר טוב, את סרנה אני קצת מכיר ככותב, הכתיבה שלו על הטיפול באימו הייתה מאוד יפה אכניס לרשימה... נראה לי שהספר לא זכה בלשון המעטה להצלחה מסחרית, אבל זה כמובן לא אומר דבר.
|
|
|
Mr. Vertigo
(לפני 8 שנים ו-7 חודשים)
זוכר. דיברנו על זה אחרי שכתבתי את הביקורת על פקח.
קח עוד אחד מהמשפטים ששווים ציטוט (רק כדי לדרבן)
"קרוב לחצות. דחף עז לכתוב. "האיש שאוהב אותך מסתובב בעולם ומגלה כמה את נדירה". מתגבר ולא שולח." |
|
|
דוידי
(לפני 8 שנים ו-7 חודשים)
את פקח
לא סיימתי מצאתי אותו משעמם בחלקים גדולים מדי ומתנשא ללא הצדקה, אבל אנסה את פשוטעור.
|
18 הקוראים שאהבו את הביקורת
