****





השיגרה מקהה אותנו, ואנחנו כמהים אליה, אל המקום הבטוח, הקבוע, הבלתי משתנה, שבו רק נקום בכל בוקר לעבודה או ללימודים או במקרה הטוב לחופשה מזדמנת. לאחר גיל ההתבגרות ההפכפך והמייסר, וחבלי העשור השני והשלישי שהם עריסת חיינו, רובנו לומדים לבכר את התווך הבינוני האפור הזה, מנוון ככל שיהיה, על פני כבישי המוות של הרגשות העזים, התאהבויות מרסקות לב, קנאות קשות כשאול, פחד ואהבה ושנאה... כמבוגרים למודי סבל, את כל האיכס-הרגשי הזה אנחנו מוכנים להשיב בזהירות לחיינו טיפין טיפין באמצעות כלי שני, בספרים וסרטים עצובים שנגמרים תוך שעות ספורות ומותירים אותנו מרוגשים וריקניים מרוב עונג חלול, וכך אפשר לקום למחרת בלי הפחדים האלה, להיאהב, להיעזב, ליפול... ולהמיר אותם בחיים בהשאלה, חיים של פונקציה, של פשרת חיי נישואין ושמחת ילדים, הכנסת מדיחים ותכניות בישול בטלוויזיה.

יגאל סרנה 'פירק' את הבית בגיל חמישים, והלך לגור לבד, והתאהב באישה צעירה וגר איתה חמש שנים עד שזה נגמר, ומצא את עצמו תלוש, מפרפר, בלימבו חסר בסיס וטעם. הוא משוטט כסומא בחייו החדשים, "פשוט-עור" כהגדרתו, רגיש עד כאב לכל רוח חולפת. החיים האפשריים-לכאורה שלו, כאילו במרחק הושטת זרוע תשושה אחת, נלקחים ממנו. והוא כבר לא ילד. הוא איש מבוגר, עם ילדים גדולים וקריירה עיתונאית ומטפל חכם וכתיבה בוגרת, אבל הרגשות שהוא חש ומתאר בספר בכנות מבהילה הם ראשוניים ושותתי דם כשל נער נעזב בן שבע עשרה או עשרים וארבע. וזה יפה, אבל גם איום ונורא ואמיתי וחשוף לעין כל עד כדי אי-נוחות ממשית.

מסתבר שעדיין אפשר להרגיש, גם בגיל חמישים ושישים, וגם בגיל תשעים ולמעלה מזה. אם בכלל מעזים להרים את הראש מהמדמנה החמימה והמוכרת, ולזקור את האנטנה לאוויר הקר וחסר הרחמים של המציאות.

ובכל זאת, זה לא ממש מעניין. כי לרוב, הכתיבה כאן אוטוביוגרפית ואישית. אישית מדי. לא כזו שמאפשרת הזדהות, אלא מהווה בעיקר מין חריר הצצה חודרני לחייו של אקסהיביציוניסט, פתטי למדי, שדווקא רוצה שיצפו בו, שירחמו עליו, שידללו את הבדידות שלו, שיחבקו אותו חיבוק חומל, המוני וחסר פנים.

אלא שהקורא, מה לעשות, לא רוצה לקרוא יומן שהוא חסר טעם או פואנטה כמו יומנה של אחת, אנה פרנק - זו שדווקא לא מצאה את מותה בברגן בלזן. ואז יומנה הוא סתם עוד יומן שגרתי, והקורא - לא רוצה סתם להציץ. הוא רוצה לקבל סיפור, משתוקק להבין דבר מתוך דבר, ולכל הפחות לראות את חיי גיבור הסיפור ולגזור מהם דבר מה על חייו שלו. היומן של יגאל סרנה האיש, העיתונאי, הכותב - לא מעניין יותר מהיומן של אלון אלפרט או של כל אדם אחר, גם אם הוא כתוב יפה, ויש בו ציטוטים של משוררים, ויש בו תיאור מרטיט ועגום עד מאוד של גסיסה מקבילה - זו של אמו הזקנה החולה של סרנה, וזו של אהבתו המאוחרת וחסרת הסיכוי.

סרנה היה חבר שלי בפייסבוק. היו לו פוסטים מבריקים, ליריים, מדוייקים ומכמירי לב. אבל מאז ביבי וגם קצת לפני כן, משהו בהם הפך למשתלח ומזיל ריר, מעוות כנביא זעם פרוע ותוסס משנאה, עד שלא יכולתי יותר ונטשתי.


כל זמן שהיינו יחדיו
היינו כמספריים טובים ומועילים.
עכשיו כשנפרדנו
חזרנו להיות
שתי סכינים חדות
תקועות בבשר העולם
כל אחד במקומו.


יהודה עמיחי, כדרכו, דווקא הצליח.

בביקורי האחרון בלונדון נתקלתי במודעה ענקית שהיתה מודבקת על אוטובוס קומותיים טיפוסי: גופות! תערוכה נודדת.
הפוסטר השנוי במחלוקת הראה אדם שחלקיו הפנימיים חשופים: נימים, עורקים, שרירים והוא מצוי בפוזיציה של כדרור ונסיון לקלוע לסל שהיה ממוקם מעליו.
הבנאדם כולו בשר טחון, אישוני עיניו בולטות החוצה וכל תוכנו מוצג לדראון עולם.
הבטתי בכרזה בפה פעור עד שנעלמה מעיני ואמרתי לבן זוגי: לשם הולכים עכשיו!
בירור קצר באחד מבתי המלון וקבלת עלון כרומו צבעוני הביאנו לאזור הוויטצ׳אפל.
מקרי או לא? שהרי באותו מקום ממש פעל בעבר הרוצח הדקסטריטי, המיומן: ג׳ק המרטש.
נכנסנו להאנגר רחב מימדים שבו התבקשנו לא לעשן ולא לצלם וחזינו, אני חושבת באחת התערוכות שלא אשכח לעולם.
נדמה היה לי משום מה, שכל מבקר פוטנציאלי בא לכאן על מנת לקבל רעיונות כיצד לחסל את קורבנו הבא ובאיזה מצב למקם אותו.
האנגלים טובי הלב סידרו את חדרי האימה עפ״י נושאים כדי שהזעזוע והשוק ישארו מקובעים אצל כל אחד ואחת ממבקרי התערוכה: מחלות המכלות את גופינו, פעילות השרירים בעת ספורט/מנוחה, מוטציות הכוללות תינוק דו-ראשי, עוללים עם זנבות ואישה בעלת ארבע זרועות מונחים להם בשלווה באקווריומים של פורמלין וגולת הכותרת אישה בהריון שתוכן בטנה חשוף ועוללה עדיין ניזון מחבל הטבור.

לרגע לא חשבתי על עצמי ומדוע בעצם מסקרן אותי מופע האימים הזה.
בן זוגי למסע, נטש אותי לאנחות בחדר המוטציות וברח החוצה כל עוד נפשו בו
ואני הייתי מרותקת עד שכמעט שכחתי לנשום.
לימים הגעתי למסקנה שאינני מועדת לפורענות ולא קיים בי זרע ההרס או מקור השטניות.
הפנים מעניין אותי יותר מאשר החוץ.
ומה שרואים מבחוץ הוא לגמרי שונה ממה שמתרחש מבפנים.
ומאז אני מביטה באנשים באופן קצת שונה וברוב הפעמים לא מקבלת כמובן מאיליו את המסיכות שהם רגילים כל כך לעטות על עצמם.

לקרוא את יגאל סרנה ב-פשוטעור היה עבורי לחזור לאותה תערוכה.
האיש שפילח מאינדיאנה ג׳ונס את שוטו הנצחי ומשתמש בו בכל הזדמנות על אנשים שמעלים את חמתו, שלא חושש להשתלח במי שלדעתו התנהגותו נבזית, שנראה טוב ויודע את זה, ששנים הייתי בטוחה שמלא בעצמו -
עומד עירום ועריה מול הקורא, פשוטעור, ומראה לנו מה זה בנאדם עם רגשות, אכזבות, דיכאונות, אסונות.
רך לב ואוהב שגם את המשאבה שלי הפך לקווץ׳.

לקרוא את יומן הכאב הזה ולהפסיק את הקריאה אחרי עמוד או שניים.
לומר: ״אבל לא ידעתי״ ולהמשיך הלאה, לשוטט בנבכי נפשו: לראות עורקים שחלקם נפגעו עקב ארועים ופרידות. לצפות בהם שותתי דם.
להיכנס לחדר אחר ולהבין כיצד הצליח לתקן אותם באמצעות זמן, שיחות מעמיקות וחברים.
להבין שזה לא פשוט להחשף כך ורובנו מעדיפים שלא להיות מוצגים באופן אינטימי וחושפני שכזה.
להעריך את מה שיש לנו, להשוות ולו לרגע לכאבי הלב שלי למרות שזה לא פייר.
להתרשם עמוקות מהאיש הזה שהעלה מסמך נדיר באמינותו, ביופיו.

"פשוטעור" הוא לא ספר קל לקריאה, אין בו יותר מדי עלילה, וכמעט כלום לא קורה בו, קצת כמו בחיים. הספר מתאר בדקדקנות כמעט סיזיפית, שתי פרידות: סופר זקן נפרד מאהובתו הצעירה ובד בבד הוא מחליט שלא להאריך את ייסוריה של אימו הזקנה שחייה כבר נעזבו מגופה והוא מוציא אותה מבית האבות חסר הרחמים ומלווה אותה אט אט אל המוות, בדירה שכורה בתל אביב, בחדרו הקטן.
(איני זוכר היכן סרנה כתב על פרידתו מאימו, אבל שורות יפות אלו הן שמשכו אותי לספר זה, בצד ביקורתו של מר ורטיגו מסימניה.)
הספר מוגדר כממואר, מילה צרפתית לזכרונות ואכן יגאל סרנה לא מתיימר להמציא שום דבר, מלבד את הכל. הספר מתאר באופן אובססיבי את הימים שעוברים על סרנה לאחר הפרידה, במעורפל, ללא תחושה, כמו בסיוט, זוהי "כרוניקה של לב שבור.", סיפור שמתחיל בחלום שהופך למציאות ואז ההפך בדיוק, נסיון לחבר במילים מציאות שנשברה.
סרנה מתאר את חייו אחרי עזיבת אהובתו נטע, הוא פצוע, חלש, בודד, נדמה ששום דבר לא יוכל להושיע אותו מכליון האהבה, מהתוהו ובוהו שמאים לכלותו ובידיו רק צרור מילים ריק.
הוא נזכר באושר ובוכה.
יש משהו נרקיסיסטי ולפעמים גם מביך, בסרנה שעסוק כל כך בעצמו ובכאב הפרידה מנטע, כאילו היה נער בן שש עשרה, הרי בחוץ ישנו עולם ואנשים סובלים בו לא מלב שבור, אלא ממחלות איומות שאין להם מרפא שקורעות את גופם, ילדים קטנים מתים במלחמות לא להם, אמהות בוכות.
אז מה אתה מתלונן? הרי אתה כבר יודע שהכל חולף.
סרנה מודע לחולשתו ופשוט מודה בה, הוא אובלומוב (כך הוא משקר לעצמו), הוא אינו איש של העולם, הוא איש של מילים ולא עוד, הסבל שלו הוא אישי, רק שלו, ואין הוא מנסה להשוות את עצמו לשום אדם, מצד שני סרנה אינו חושף הכל. נטע אהובתו עזבה כי הוא סירב להיות אבא שוב, נדמה שסרנה הוא זה שהחליט על העזיבה, ואם כן למה?
סרנה שותק.
זהו ספר אישי מאוד, חייו המקצועיים של סרנה כמעט לא קיימים, אין בו דד ליינים מטרידים ולא עורכים עצבניים, סרנה הוא גם איש פוליטי מאוד (כך נדמה לי אינני מכיר את סרנה אישית), אבל הפוליטיקה כלל אינה קיימת בספר, ובמובן זה חסרה האינטגרציה בין סרנה הזועם האפוקליפקטי, נביא הזעם, של השמאל הבוגדני, לבין סרנה הרך, הקשוב הרגיש, בין סרנה המצטט שירים של אגי משעול, אלי אליהו, ווירג'יניה וולף לבין סרנה הנבגד על ידי ארצו ומולדתו שיוצא למלחמה חסרת סיכוי עם עט שלוף, נדמה כאילו מדובר בשני אנשים הנמצאים בגוף אחד.
מוזר מאוד שהוצאת "ידיעות אחרונות" המסחרית עד מאוד הוציאה את הספר הלא פשוט הזה, ממניעיה הנסתרים שקטונתי מלהבינם.
אינני יכול להמליץ על "פשוטער" לכל הקוראים, זה אינו ספר שנועד לכל, הוא נועד לאוהבי השירה, המסע האיטי, החלומות בהקיץ, העצב שפולח, זה ספר איטי שקשה לקרא אותו בזינוק אחד, וקראתי אותו בחודשיים.
מתאים מאוד לסתיו.

טרחני