ביקורת ספרותית על פשוטעור מאת יגאל סרנה
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 5 בנובמבר, 2018
ע"י אלון דה אלפרט


****





השיגרה מקהה אותנו, ואנחנו כמהים אליה, אל המקום הבטוח, הקבוע, הבלתי משתנה, שבו רק נקום בכל בוקר לעבודה או ללימודים או במקרה הטוב לחופשה מזדמנת. לאחר גיל ההתבגרות ההפכפך והמייסר, וחבלי העשור השני והשלישי שהם עריסת חיינו, רובנו לומדים לבכר את התווך הבינוני האפור הזה, מנוון ככל שיהיה, על פני כבישי המוות של הרגשות העזים, התאהבויות מרסקות לב, קנאות קשות כשאול, פחד ואהבה ושנאה... כמבוגרים למודי סבל, את כל האיכס-הרגשי הזה אנחנו מוכנים להשיב בזהירות לחיינו טיפין טיפין באמצעות כלי שני, בספרים וסרטים עצובים שנגמרים תוך שעות ספורות ומותירים אותנו מרוגשים וריקניים מרוב עונג חלול, וכך אפשר לקום למחרת בלי הפחדים האלה, להיאהב, להיעזב, ליפול... ולהמיר אותם בחיים בהשאלה, חיים של פונקציה, של פשרת חיי נישואין ושמחת ילדים, הכנסת מדיחים ותכניות בישול בטלוויזיה.

יגאל סרנה 'פירק' את הבית בגיל חמישים, והלך לגור לבד, והתאהב באישה צעירה וגר איתה חמש שנים עד שזה נגמר, ומצא את עצמו תלוש, מפרפר, בלימבו חסר בסיס וטעם. הוא משוטט כסומא בחייו החדשים, "פשוט-עור" כהגדרתו, רגיש עד כאב לכל רוח חולפת. החיים האפשריים-לכאורה שלו, כאילו במרחק הושטת זרוע תשושה אחת, נלקחים ממנו. והוא כבר לא ילד. הוא איש מבוגר, עם ילדים גדולים וקריירה עיתונאית ומטפל חכם וכתיבה בוגרת, אבל הרגשות שהוא חש ומתאר בספר בכנות מבהילה הם ראשוניים ושותתי דם כשל נער נעזב בן שבע עשרה או עשרים וארבע. וזה יפה, אבל גם איום ונורא ואמיתי וחשוף לעין כל עד כדי אי-נוחות ממשית.

מסתבר שעדיין אפשר להרגיש, גם בגיל חמישים ושישים, וגם בגיל תשעים ולמעלה מזה. אם בכלל מעזים להרים את הראש מהמדמנה החמימה והמוכרת, ולזקור את האנטנה לאוויר הקר וחסר הרחמים של המציאות.

ובכל זאת, זה לא ממש מעניין. כי לרוב, הכתיבה כאן אוטוביוגרפית ואישית. אישית מדי. לא כזו שמאפשרת הזדהות, אלא מהווה בעיקר מין חריר הצצה חודרני לחייו של אקסהיביציוניסט, פתטי למדי, שדווקא רוצה שיצפו בו, שירחמו עליו, שידללו את הבדידות שלו, שיחבקו אותו חיבוק חומל, המוני וחסר פנים.

אלא שהקורא, מה לעשות, לא רוצה לקרוא יומן שהוא חסר טעם או פואנטה כמו יומנה של אחת, אנה פרנק - זו שדווקא לא מצאה את מותה בברגן בלזן. ואז הוא סתם יומן. הקורא רוצה לקבל סיפור. להבין דבר מתוך דבר. לראות את חיי גיבור הסיפור ולגזור מהם דבר מה על חייו שלו. היומן של יגאל סרנה האיש, העיתונאי, הכותב - לא מעניין יותר מהיומן של אלון אלפרט או של כל אדם אחר, גם אם הוא כתוב יפה, ויש בו ציטוטים של משוררים, ויש בו תיאור מרטיט ועגום עד מאוד של גסיסה מקבילה - זו של אמו הזקנה החולה של סרנה, וזו של אהבתו המאוחרת וחסרת הסיכוי.

סרנה היה חבר שלי בפייסבוק. היו לו פוסטים מבריקים, ליריים, מדוייקים ומכמירי לב. אבל מאז ביבי וגם קצת לפני כן, משהו בהם הפך למשתלח ומזיל ריר, מעוות כנביא זעם פרוע ותוסס משנאה, עד שלא יכולתי יותר ונטשתי.


כל זמן שהיינו יחדיו
היינו כמספריים טובים ומועילים.
עכשיו כשנפרדנו
חזרנו להיות
שתי סכינים חדות
תקועות בבשר העולם
כל אחד במקומו.


יהודה עמיחי דווקא הצליח.
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Tobby (לפני 5 ימים)
הו, ככה אני אוהב אותך ראסטה
Rasta (לפני 5 ימים)
קרה לכולנו, תשתה ותקיא חבר. חיים פעם אחת.
Tobby (לפני 5 ימים)
לא אמרתי שאמרתם שזה בסדר
רושם? לא ניסיתי לעשות רושם מהנשף י"ב שלי, והרושם הסתיים בי מקיא מעל לאסלה בשירותים של אולם הספורט
Rasta (לפני 5 ימים)
אף אחד לא אמר שזה בסדר, אמרנו שזה קורה. להתרברב לא עושה רושם.
סקאוט (לפני 5 ימים)
טובי, אני אישית באמת מעדיפה לא לדעת.
Tobby (לפני 5 ימים)
נשמות טהורות שלי, גם אני מכיר מקרים כאלה של רחמנא ליצלן, קרוב לוודאי שאני לוקח את שניכם בישיבה
אבל זה לא משנה את העובדה שהציפיות המוסריות של בני האדם כובלות אותנו, אי אפשר לפספס את זה
אז מי שבוחר להיות מניאק רק כדי לספק תאוות, שיבושם לו
יש דרך לעשות דברים, והדרך הזאת אגב, לא עולה בדברים אחרים במקום
Rasta (לפני 5 ימים)
בבקשה, לרגע לא חשבתי אחרת סקאוט.
סקאוט (לפני 5 ימים)
ראסטה- בוא אספר לך משהו שקרה לי לפני מספר חודשים: התחיל איתי בחור בפייסבוק דרך קבוצת לימוד כלשהי. לא דחיתי אותו ולא חשדתי בדבר. הייתה שיחה עניינית לגמרי והוא מציע לי שנשוחח בפאלפון.סירבתי ואמרתי לעצמי: טוב, הגיע הזמן להסתכל בפרופיל שלו. נכנסתי לפרופיל ומה אני רואה? הוא נשוי ועם תינוק קטן.כביכול, מה חסר לו בחיים? אישה יפה וילד יפה. בוא נאמר שלקחתי את העניין הזה מאוד לא טוב וחסמתי אותו. אז כן, מקרים כאלה קורים, ויותר מדי. זו דוגמא אחת מיני רבים.
Rasta (לפני 5 ימים)
סקאוט - ברור וטוב שכך.
Rasta (לפני 5 ימים)
טובי - נכון. וכאן זה כבר מבחן אישי של אותו אדם. תתפלא כמה אנשים בחוץ עשו את זה מתוך רצון לחוות עוד וכי נמאס להם מהמערכת יחסים שלהם. הפכת תמים בעצמך פתאום... אני אישית מכיר שני מקרים כאלו.
סקאוט (לפני 5 ימים)
ראסטה, אולי אתה צודק אבל בהנחה שכן, לא כולם כנראה ניחנו בדחף הזה כי אני מכירה לא מעט משפחות שטוב להם במה שיש להם.
Tobby (לפני 5 ימים)
אפשר לחוות חוויות ולהכיר דברים אחרים גם מבלי לפרק משפחות שלמות ראסטה, אני אעשה לך רשימה אם תרצה
Rasta (לפני 5 ימים)
לא באמת בגנים, הבנתם את כוונתי... זה דחף שקיים ולהתעלם ממנו לרוב מסב רק כאב והחלטות שגויות.
אני מסכים שלבגוד זה לא מוסרי אבל זה קורה וזה חלק מאותו דחף של לחוות עוד ולהכיר דברים אחרים...
סקאוט (לפני 5 ימים)
רסאטה- בגנים? אני מסכימה איתך שאנחנו יצור סקרן ותאב ידע, אבל מכאן ועד לבגוד.... לבגוד זה יותר מלטעום עולם אחר. זו לא גלידה שמתחשק לי ואני טועמת או נעל שלוחצת עלי ואני מחליפה אותה. מדובר כאן בחיי משפחה שלמים שנהרסים בעקבות שגיאה אחת קטנה ולעיתים רצף של שגיאות.

כשבוחרים בחיי משפחה צריכים להבין שאין אפשרות לעשות ריסטארט. אתם צריכים לדבוק בחיים האלה ויהי מה ואין מה לעשות. כשאתה בוחר בחיי משפחה אתה צריך להבין שהעול שאתה מטיל על עצמך אינו רק שלך, הוא מוטל גם על אישתך ועל ילדך. אדם שהוא איש משפחה צריך לחשוב אחרת מנער בן 16.
Tobby (לפני 5 ימים)
אני חולק עליך ראסטה
בגנים? באף מולקולת DNA לא נמצא הדחף הזה, אפילו לא בRNA
Rasta (לפני 5 ימים)
סקירה יפה, תודה.
סקאוט - הכניעה לשיגרה היא אחת הסיבות הגדולות להרבה החלטות שגויות שאנשים עושים במהלך חייהם. ההנחה הזאת שהשיגרה הבטוחה והנוחה היא בהכרח הדבר הנכון, המתאים לנו כבני אדם היא שגויה. אם לא נצא לחוות ולראות את העולם, להכיר, ללמוד ולראות מעבר לחלון ביתנו איך נלמד מי אנחנו ומה אנחנו רוצים באמת. אנשים במרדף עכברים תמידי אחרי חומריות ואושר מזויף, ממהרים להיכנס לשגרה שלאו דווקא מתאימה להם ובסוף מתפלאים שהרצפה מתחילה לרעוד מתחת לרגליהם. לכן אני לא מופתע כשאנשים בוגדים. הרצון לגוון לחדש ולהכיר, בכל הביט בחיים, קיים אצלנו עמוק בפנים כדחף ביולוגי, זה בגנים.
סקאוט (לפני 5 ימים)
טובי, אני חושבת שלהיות ציניים בנושא כזה זה לא לעניין אבל אני כבר אמרתי את שלי, בכל אופן.
Tobby (לפני 5 ימים)
הו! יופי טופי
אני מיד עוטף את זה במעטפה ושולח לכל הבוגדים בפלנטה
אני בטוח שעד עלות השחר כבר כולם יחיו באושר ועושר ויושר
סקאוט (לפני 5 ימים)
"זה חלק מהחיים" ? נכון, זה חלק מהחיים. אבל אני חושבת שהאדם עצמו, הבוגד, צריך לטפל בעניין הבגידה בעצמו. לא לבגוד מלכתחילה וזהו ולחסוך כאב לב לנבגדים ולעצמו.
Tobby (לפני 5 ימים)
למה, למה, למה, נראלך שזה יעזור במשהו?
למה יש מיסים? למה יש בצורת? למה אין עונה 16 לאנטומיה? למה יש פקקים בז'בוטינסקי אחרי צהריים?
זה חלק מהחיים. ואף אחד לא יושב לקרוא את הטענות שלנו ובטח לא יושב לטפל בהם
סקאוט (לפני 5 ימים)
טובי, לצערי, אני מדברת מנסיון. בגידה לא מועילה לשום צד. למה לפגוע באדם אחר? באדם שחלק את חייו איתך. לא טוב לכם? תתגרשו. למה לבגוד ולגרום למעמסה רגשית וכאב הן אצל בן הזוג הנבגד והן אצל הילדים? ( במידה ויש)
מה האדם הבוגד משיג? סתם כאב לב לו ולבני משפחתו.
Tobby (לפני 5 ימים)
סקאוט התמימות שלך זה משהו
תסתכלי סביב, לא הכל ציוצי ציפורים וחדי קרן
סקאוט (לפני 5 ימים)
כתבת יופי. אני אישית נגד בגידות. לצערי, קורים מצבים שהנישואים לא כפי שהיו פעם ומרגישים שכבר קצנו בהם ורוצים התחלה חדשה אבל מדוע ללכת לבגוד?! אפשר לשתף את בן הזוג ולהגיע להסכם במסגרתו מתגרשים ושכל אחד ילך לדרכו. למה לבגוד? זו מעילה באמונו של האדם שחוץ מילדך אמור להיות הקרוב לך ביותר! לבגוד בבן הזוג משמעו לנעוץ בו סכין. בבן אדם שהיית מסור אליו, שהקמת עימו משפחה..זה דוחה בעיניי לא פחות מרצח או גנבה או כל עברה אחרת. זו עברה כלפי בן הזוג.
אלון דה אלפרט (לפני 6 ימים)
תשמע, להתאהב זה כיף. סוג של סבל מתוק. אבל אם זה קורה לך (לא עם אשתך) כשאתה נשוי עם ילדים, זה לא כזה מומלץ אני חושב.
אור (לפני שבוע)
נהניתי מהפסקה הראשונה, אם כי אני מקווה לא להזדהות איתה (עוד עשור או שניים).

אין על עמיחי.
אלון דה אלפרט (לפני שבוע וחצי)
נכון. אבל מדובר באוטוביוגרפיות, לרוב עם סיפור שהוא יותר גדול מהכותב עצמו. "פשוטעור" אינה אוטוביוגרפיה, אלא השתבללות יומנית סביב אירוע אישי.
רץ (לפני שבוע וחצי)
אלון - דווקא היום יותר מתמיד קוראים ספרות המבוססת על חומרים ביוגרפים חשופים, כמו סיפור על אהבה וחושך של עוז, חבלים של באר, היינו העתיד של נאמן, פוסט מורטום של קניוק ועוד...
בת-יה (לפני שבוע וחצי)
אהבתי את הביקורת שכתבת. עם זאת אני חושבת שהתאהבות זה משהו שקורה. רוצים או לא רוצים.
והדילמה היא אם ללכת אחרי האהבה החדשה או להישאר נאמן למוכר.
הממוצע, לדעתי, הם גברים שמחזיקים את החבל בשני הקצוות, ומקווים שהאישה לא תגלה ותסלק אותם מהבית -:)
אלון דה אלפרט (לפני שבוע וחצי)
תלוי בסיפור. יש אוטוביוגרפיות מרתקות, כשיש בהן סיפור חיים ולא אוסף של אנקדוטות או כמו כאן, דשדוש יומני בהלכי-נפש דקים, למרות שזו לא אוטוביוגרפיה בכלל.
תודה לכל מי שאהב והגיב.
רותה, ייתכן ש"כמהים" היא באמת מילה חזקה מדי. אולי "נמשכים" או "נכנעים בהסכמה". והכוונה העיקרית במילים היתה לשיגרה של התמתנות ברגשות חזקים. לא רבים רוצים לשוב ולהסתכן בהתאהבות רבת עוצמה שגוררת איתה יחד עם הפרס המיידי, סכנות עתידיות של עזיבה, דכדוך ולמטה מזה. לא סתם רוב בני האדם נמצאים בזוגיות מונוגמית ומשפחתיות סבירה - עם יוצאי דופן של רומנים מחוץ לנישואים שמעניקים את דפיקות הלב המתמעטות.
עמיחי (לפני שבוע וחצי)
אלון, סקירה מצוינת וכתיבה משובחת.
הפיסקה הראשונה חזקה.
תודה.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
מחשבות - קראתי מזמן את "העולם של אתמול"
הוא השכיל אותי, הבנתי די הרבה דברים בזכותו אבל קשה לומר שהתלהבתי ממנו. ברור שהוא לא הגביר את תאבוני לאוטו/ביוגרפיות נוספות.
רותה (לפני שבוע וחצי)
אני לא חושבת שאנחנו כמהים לשגרה.
להיפך , אני סבורה שרובנו מנסים לשבור אותה,לצאת מהמקום הבטוח והקבוע אל הלא נודע,אל ההרפתקני והמסוכן, למצוא כל מיני הרפתקאות שונות ומשונות. ראיתי לא מזמן סרט על משפחות שלמות שפיתחו תחביב של טיפוס על קירות, כולל התקנת זיזים מיוחדים על הקירות בבית שלהם.

וחוץ מזה אתה כותב הרבה יותר יפה מיגאל סרנה.
dina (לפני שבוע וחצי)
הכתיבה שלו יפה, כמעט פיוטית. אבל לא צלחתי את הספר. היה בו משהו מייגע עד מעיק.
חני (לפני שבועיים)
התגעגעתי לסקירות כאלה שלך. שנונות, חדות כתער שיש בהם
אותנטיות של המון מילים וביחד גורמות
להרגיש הרבה.
לא יודעת מתי תחזור אליכם השגרה
אך מחזיקה אצבעות שזה יבוא במהרה.
תודה.
מחשבות (לפני שבועיים)
יעל, עניין הביוגרפיות שלך תמוה בעיני. אם את חייבת מעין אוטוביוגרפיה כדי לצאת ידי חובה, קראי את העולם של אתמול של סטפן צוויג. משיגבר התיאבון, קראי את מרי אנטואנט שלו. מרהיב.
yaelhar (לפני שבועיים)
לא קראתי את הספר ולא נראה לי שאקרא
כתיבה אוטוביוגרפית לא חביבה עלי. אני מסכימה שקורא ספרים מחפש סיפור. וכותב אוטוביוגרפיה מחפש השתתפות. וזה מין ניגוד אינטרסים.

אלון דה אלפרט (לפני שבועיים)
תודה.
מחשבות (לפני שבועיים)
גם אתה הצלחת. אישית, אני מעדיף שגרה מבורכת, ממנה פורצים אל הרפתקאות לייט מדי פעם, יוצאים לצלם, לראות ולחוות. החיים באקסטרים תמידי יכולים לייגע. וכן, אני יודע שגם אתה מייחל לחזור לשגרה ומאחל לך אותה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ