****





השיגרה מקהה אותנו, ואנחנו כמהים אליה, אל המקום הבטוח, הקבוע, הבלתי משתנה, שבו רק נקום בכל בוקר לעבודה או ללימודים או במקרה הטוב לחופשה מזדמנת. לאחר גיל ההתבגרות ההפכפך והמייסר, וחבלי העשור השני והשלישי שהם עריסת חיינו, רובנו לומדים לבכר את התווך הבינוני האפור הזה, מנוון ככל שיהיה, על פני כבישי המוות של הרגשות העזים, התאהבויות מרסקות לב, קנאות קשות כשאול, פחד ואהבה ושנאה... כמבוגרים

הידעתם? הסופר והעיתונאי הותיק <mark>יגאל סרנה</mark> חזר בתשובה! כן, כן, בגיל לא צעיר ובעקבות אהבה חדשה הוא גילה את האור ועבר לדת החתולית. עכשיו, כמו כול מומר וחוזר בתשובה הוא נדרש לשבח, להלל ולקלס את אלוהיו החדשים - חתול הבית המצוי! גם אני הצטרפתי לשורות הסוגדים לנמרים הביתיים הקטנים והרכים בגיל לא צעיר, ובעקבות אהבתי אליהם ואהבתי לקריאה, פיתחתי חיבה לז'אנר לא קטן בכלל, ספרים על חתולים. אני מודה ומתוודה שאני

<mark>יגאל סרנה</mark> מספר את סיפור חייו של אימו אשר עלתה לפלשתינה מהעיירה בלוניה שבפולין. אנו עוקבים אחר מסעה ברכבות, באוניה, בסירות ובחמורים. כשהיא מגיעה ארצה אפשר ממש לחוש עימה יחד את תחושת הזרות והרצון להיטמע. אנו יוצאים למסע בעקבות חייה של יוכבד. הסודות ששמרה, השתיקות, המכאובים. אותה אישה אסופה שכל חייה הייתה כמשענת וכעת יותר מהכל, זקוקה היא עצמה להישען. יוכבד בסוף ימיה, מבקשת לספר את הסיפור שלא סיפרה מע

זיכרון ושכחה

לעתים אנו מבקשים להציף זיכרונות מודחקים בשעת משבר ותהייה לעתידנו. האם זיכרון מהעבר עשוי לסייע במציאת הדרך כמגדלור בסערת הנפש?

היסטוריונים כסוכני זיכרון, מנסחים זיכרונות כהכללה מחקרית ואינטלקטואלית, הגורמת תחושת ריחוק. הסופרים לעומתם, מתארים זיכרונות באמצעות מגוון תחושות אישיות, שמחה ועצב, אהבה ושנאה, בושה וגאווה, תיאורים המחברים אותנו לחוויית הזיכרון בצורה מוחשית ורגשית.

יג

לפני שהשתבשה דעתו באופן בלתי הפיך, <mark>יגאל סרנה</mark> היה סופר נהדר. הביוגרפה שכתב על המשוררת הסוערת יונה וולך הוא אחד מהביוגרפיות המופלאות שנכתבו בשפה העברית. דן צלקה במסה שכתב בשנת 1973 בשם "ביוגרפיות" מסביר כמה קשה לכתוב ביוגרפיה בעברית: "כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן , אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה) וקיומה של הסכמ

<mark>יגאל סרנה</mark> מחלק את ספרו האחרון "פשוטעור" לעונות השנה ובדיוק כמו בסרט הקוריאני הנהדר גם כאן העונות משחקות תפקיד משנה מורגש.

אביב - קצר כאבחת חרב - סוף. הפוך לניצת - נכבה. (באמת קצר פה כל כך האביב)
קיץ - ארוך ארוך שסוחט ממך החוצה כל נקבובית ומנקה ממך את כל הסחלה
סתיו - נגמר מהר במן קריצה וחיוך אל המהלכים הבאים שהמספר רוקם בינו לבינו ומשתף את בנו בהם
חורף - שגם הוא נגמר בחטף ובחובו אופטימיות חשו

בית עליו מתנפצים הגלים

יש משהו בחודש אב המבטא געגועים לאהבות נשכחות, וגם תחושת חידלון של סוף. אולי הייתה זאת התחושה המעורבת, הלא ברורה שגרמה לי לפתוח את ספרו של <mark>סרנה</mark>, יד ענוגה, ולצאת יחד אתו למסע פענוח חיי אימו, ודרכו לנסות לשחזר את סיפור אימי, שהוא יותר חורים מאשר סיפורים.

יש קריאת חורף עמוקה, ויש קריאת קיץ, שטחית יותר, המרחפת מעל המלים והמשפטים, בחיפוש אחר נקודות אחיזה, דרכן אני מביט אל ה

"פשוטעור" הוא לא ספר קל לקריאה, אין בו יותר מדי עלילה, וכמעט כלום לא קורה בו, קצת כמו בחיים. הספר מתאר בדקדקנות כמעט סיזיפית, שתי פרידות: סופר זקן נפרד מאהובתו הצעירה ובד בבד הוא מחליט שלא להאריך את ייסוריה של אימו הזקנה שחייה כבר נעזבו מגופה והוא מוציא אותה מבית האבות חסר הרחמים ומלווה אותה אט אט אל המוות, בדירה שכורה בתל אביב, בחדרו הקטן.
(איני זוכר היכן <mark>סרנה</mark> כתב על פרידתו מאימו, אבל שורות יפות

תודה לכם קוראי סימניה, כי אתם הפנתם אותי אל הספר הזה, שכנראה בלעדיכם היתי עשויה לפספס. (ככה זה בשושן כשמבחר הספרים שחוצים את הגבול עד הנה נמוך ממספר הטילים שיוצאים מכאן החוצה ;)
<mark>יגאל סרנה</mark> יושב לצד אמו המזדקנת ודועכת ופתאום שניהם נפגשים ברגע עוצמתי של רצון לספר את סיפור החיים שטרם סופר. האם לראשונה מביעה נכונות לגלות את הסודות שהסתירה במשך שנים ארוכות, ויגאל, שמעיד על עצמו שכל חייו דש בסודות של אח