“****
השיגרה מקהה אותנו, ואנחנו כמהים אליה, אל המקום הבטוח, הקבוע, הבלתי משתנה, שבו רק נקום בכל בוקר לעבודה או ללימודים או במקרה הטוב לחופשה מזדמנת. לאחר גיל ההתבגרות ההפכפך והמייסר, וחבלי העשור השני והשלישי שהם עריסת חיינו, רובנו לומדים לבכר את התווך הבינוני האפור הזה, מנוון ככל שיהיה, על פני כבישי המוות של הרגשות העזים, התאהבויות מרסקות לב, קנאות קשות כשאול, פחד ואהבה ושנאה... כמבוגרים למודי סבל, את כל האיכס-הרגשי הזה אנחנו מוכנים להשיב בזהירות לחיינו טיפין טיפין באמצעות כלי שני, בספרים וסרטים עצובים שנגמרים תוך שעות ספורות ומותירים אותנו מרוגשים וריקניים מרוב עונג חלול, וכך אפשר לקום למחרת בלי הפחדים האלה, להיאהב, להיעזב, ליפול... ולהמיר אותם בחיים בהשאלה, חיים של פונקציה, של פשרת חיי נישואין ושמחת ילדים, הכנסת מדיחים ותכניות בישול בטלוויזיה.
יגאל סרנה 'פירק' את הבית בגיל חמישים, והלך לגור לבד, והתאהב באישה צעירה וגר איתה חמש שנים עד שזה נגמר, ומצא את עצמו תלוש, מפרפר, בלימבו חסר בסיס וטעם. הוא משוטט כסומא בחייו החדשים, "פשוט-עור" כהגדרתו, רגיש עד כאב לכל רוח חולפת. החיים האפשריים-לכאורה שלו, כאילו במרחק הושטת זרוע תשושה אחת, נלקחים ממנו. והוא כבר לא ילד. הוא איש מבוגר, עם ילדים גדולים וקריירה עיתונאית ומטפל חכם וכתיבה בוגרת, אבל הרגשות שהוא חש ומתאר בספר בכנות מבהילה הם ראשוניים ושותתי דם כשל נער נעזב בן שבע עשרה או עשרים וארבע. וזה יפה, אבל גם איום ונורא ואמיתי וחשוף לעין כל עד כדי אי-נוחות ממשית.
מסתבר שעדיין אפשר להרגיש, גם בגיל חמישים ושישים, וגם בגיל תשעים ולמעלה מזה. אם בכלל מעזים להרים את הראש מהמדמנה החמימה והמוכרת, ולזקור את האנטנה לאוויר הקר וחסר הרחמים של המציאות.
ובכל זאת, זה לא ממש מעניין. כי לרוב, הכתיבה כאן אוטוביוגרפית ואישית. אישית מדי. לא כזו שמאפשרת הזדהות, אלא מהווה בעיקר מין חריר הצצה חודרני לחייו של אקסהיביציוניסט, פתטי למדי, שדווקא רוצה שיצפו בו, שירחמו עליו, שידללו את הבדידות שלו, שיחבקו אותו חיבוק חומל, המוני וחסר פנים.
אלא שהקורא, מה לעשות, לא רוצה לקרוא יומן שהוא חסר טעם או פואנטה כמו יומנה של אחת, אנה פרנק - זו שדווקא לא מצאה את מותה בברגן בלזן. ואז יומנה הוא סתם עוד יומן שגרתי, והקורא - לא רוצה סתם להציץ. הוא רוצה לקבל סיפור, משתוקק להבין דבר מתוך דבר, ולכל הפחות לראות את חיי גיבור הסיפור ולגזור מהם דבר מה על חייו שלו. היומן של יגאל סרנה האיש, העיתונאי, הכותב - לא מעניין יותר מהיומן של אלון אלפרט או של כל אדם אחר, גם אם הוא כתוב יפה, ויש בו ציטוטים של משוררים, ויש בו תיאור מרטיט ועגום עד מאוד של גסיסה מקבילה - זו של אמו הזקנה החולה של סרנה, וזו של אהבתו המאוחרת וחסרת הסיכוי.
סרנה היה חבר שלי בפייסבוק. היו לו פוסטים מבריקים, ליריים, מדוייקים ומכמירי לב. אבל מאז ביבי וגם קצת לפני כן, משהו בהם הפך למשתלח ומזיל ריר, מעוות כנביא זעם פרוע ותוסס משנאה, עד שלא יכולתי יותר ונטשתי.
כל זמן שהיינו יחדיו
היינו כמספריים טובים ומועילים.
עכשיו כשנפרדנו
חזרנו להיות
שתי סכינים חדות
תקועות בבשר העולם
כל אחד במקומו.
יהודה עמיחי, כדרכו, דווקא הצליח.”
