ביקורת ספרותית על מסכות נשים מאת פומיקו אנצ'י

---

לקרוא את 1984 בלי לדעת כלום, ממש כלום, על אירופה במאה ה-20, או, יותר טוב, לקרוא את מובי דיק כשאין לך מושג שיש ספרים כאלה שנקראים הברית החדשה או התנ"ך ושהיו סיפורים מיתולוגיים במקום שקראו לו יוון, ככה הרגשתי כשקראתי את הספר הזה, ולא שיש מה להשוות, כלומר, לא מדובר פה לא ב 1984 ולא במובי דיק, אבל החוסר בידע תרבותי או היסטורי, כזה שיתן לסיפור משמעות שחורגת מן הפשט, נראה לי דומה.

אני שמחה שעוד מתרגמים ספרים ממקומות כאלה שיש בהם תרבות לגמרי אחרת, כזאת שקשה לי לדמיין. לפעמים כשאני מסתובבת בחנויות הירוקות והצהובות נדמה לי שאנחנו מוכנים לקרוא רק את מה שנדמה לנו שאנחנו מכירים, וזה מוזר כי הרי ספרים זו באמת הזדמנות גם לא יקרה וגם כזאת שהרבה פעמים מאפשרת היכרות מעמיקה יותר עם מקומות שאף פעם לא נבקר בהם, בטח לא ככה, שנבין מחשבות של אנשים ונדע למה הם עושים את מה שהם עושים. ויחד עם זה, כשלמדתי לשחות, לא קפצתי ישר למים הכי עמוקים.

כנראה יפנולוגים יוכלו למצוא כאן יותר מאשר שני משולשים רומנטיים וכמה נשים, חזקות יותר או פחות, שצריכות לפלס להן דרך ביפן של אמצע המאה הקודמת, אבל בשבילי, בטח בשבוע אינטנסיבי מהסוג שהיה לי, בין הפגנה בקלנסווה ללחץ היסטרי בעבודה למיון והכנה של חבילות בגדים ומשחקים לילדי הבקעה לעוד הפגנה בתל אביב, מה שהוא סיפק זה בעיקר דרך להתרחק מכאן, תוך תחושה עמוקה של חוסר ידע ולכן גם של החמצה. שלי, לא שלו.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מסכות נשים