"אין לי ענין בבעלות על נשים. לא משנה כמה יתאמץ, גבר לעולם לא יוכל להבין את המזימות הנשיות הנרקמות לאט ובשקט מאחורי גבו. כך זה גם עם ילדים. הגברים הפכו את הניאוף לפשע והמציאו את חגורת הצניעות על מנת להבטיח שהילדים שילדו נשותיהם יהיו אמנם שלהם. במשך אלפי שנים סובלים הגברים ייסורים שאין לתאר בגלל הספקות האלו ובסיכומו של ענין, הם לא הצליחו לפענח ולו סוד נשי אחד."

עמ' 207.

כפי שמעיד שמו של הספר, הוא עוסק בנשים. העלילה מתרחשת ביפן של שנות ה-50 של המאה הקודמת וכבר מן העמוד הראשון בספר מתבררת לנו מהות השם: כל פרק נקרא על שם מסכת נשים אחרת בתיאטרון הנו המסורתי. יש ביפן כמה צורות של תיאטרון, הנו היא הצורה עתיקה ביותר והיא מעוגנת עמוק במסורת היפנית. כל מי שטייל ביפן וביקר במקדשי השינטו הרבים ברחבי המדינה, לבטח זוכר כי בימת תיאטרון הנו היא חלק אינטגרלי ממבנה המקדש.

היפנים הם חובבי מינימליזם והדבר בא לידי ביטוי בדברים רבים הקשורים בתרבותם: בין אם זה בסידור הפרחים המסורתי שלהם (איקיבנה), בתפאורה על בימת התיאטרון ובכמות האוכל בצלחת. כך גם בספר זה: העלילה מינימלית ואינה מסובכת במיוחד, הדיאלוגים בין הדמויות קצרים וענייניים אך מתחת לפני השטח יש עושר גדול מאוד. זה סיפורן של 3 נשים ושני גברים ומערכןת היחסים ביניהן. זהו סיפור על אהבות אשר חלקן ממומשות ואחת הנשארת כאהבה אפלטונית. יש בספר קריאת תיגר על מעמד הגברים בחברה היפנית באותן שנים והרבה מאוד אלגוריות על דמויות וסיפורים מתיאטרון הנו וכן מהקאנון הקלאסי של הספרות היפנית (בעיקר "מעשה גנז'י" מאת שיקיבו מורסקי).

אני מכיר היטב את התרבות היפנית וגם כמה וכמה סופרים והספר הזה הוא בהחלט שונה ובמידה מסוימת מאתגר. אני עליו ממליץ במיוחד לכל מי שיש לו ענין בתרבות יפן ומי שאין לו ענין בזה, ספק גדול אם הספר ידבר אליו למרות שענייני אהבה ויחסי גברים ונשים הם בסופו של דבר ענין אוניברסלי.

אחרית דבר של המתרגמת הוא פרק מאיר עיניים וצר לי שגם עתה, כמעט 30 שנה לאחר שהסופרת הלכה לעולמה, לא תורגמו ספרים נוספים שלה. אני מקווה כי תימצא הוצאת הספרים שתיקח על עצמה את הפרויקט הזה.

אין זו הפעם הראשונה שאני קורא תרגום של פרופסור מיכל דליות בול העוסקת בחקר תרבות יפן והיא עושה עבודה מדהימה בהנגשתה לקהל הרחב.

לקרוא את 1984 בלי לדעת כלום, ממש כלום, על אירופה במאה ה-20, או, יותר טוב, לקרוא את מובי דיק כשאין לך מושג שיש ספרים כאלה שנקראים הברית החדשה או התנ"ך ושהיו סיפורים מיתולוגיים במקום שקראו לו יוון, ככה הרגשתי כשקראתי את הספר הזה, ולא שיש מה להשוות, כלומר, לא מדובר פה לא ב 1984 ולא במובי דיק, אבל החוסר בידע תרבותי או היסטורי, כזה שיתן לסיפור משמעות שחורגת מן הפשט, נראה לי דומה.

אני שמחה שעוד מתרגמים ספרים ממקומות כאלה שיש בהם תרבות לגמרי אחרת, כזאת שקשה לי לדמיין. לפעמים כשאני מסתובבת בחנויות הירוקות והצהובות נדמה לי שאנחנו מוכנים לקרוא רק את מה שנדמה לנו שאנחנו מכירים, וזה מוזר כי הרי ספרים זו באמת הזדמנות גם לא יקרה וגם כזאת שהרבה פעמים מאפשרת היכרות מעמיקה יותר עם מקומות שאף פעם לא נבקר בהם, בטח לא ככה, שנבין מחשבות של אנשים ונדע למה הם עושים את מה שהם עושים. ויחד עם זה, כשלמדתי לשחות, לא קפצתי ישר למים הכי עמוקים.

כנראה יפנולוגים יוכלו למצוא כאן יותר מאשר שני משולשים רומנטיים וכמה נשים, חזקות יותר או פחות, שצריכות לפלס להן דרך ביפן של אמצע המאה הקודמת, אבל בשבילי, בטח בשבוע אינטנסיבי מהסוג שהיה לי, בין הפגנה בקלנסווה ללחץ היסטרי בעבודה למיון והכנה של חבילות בגדים ומשחקים לילדי הבקעה לעוד הפגנה בתל אביב, מה שהוא סיפק זה בעיקר דרך להתרחק מכאן, תוך תחושה עמוקה של חוסר ידע ולכן גם של החמצה. שלי, לא שלו.

שלוש פנים לחוה, שלוש פנים למסכות הנשים בתיאטרון הנו היפני, ושלוש פנים למיאקו, גיבורת סיפורה של פומיקו אנצ'י הסופרת היפנית המפורסמת בארצה ומעוטרת פרסי ספרות.
אנצ'י התמחתה בספרות ובתיאטרון יפני.
תיאטרון הנו (חולם מלא) הוא תיאטרון יפני עתיק יומין מימי הביניים ששחקניו היו גברים בלבד ושיחקו תפקידי את נשים עם מסכות.
היו 3 מסיכות נשים טיפוסיות: האישה הצעירה היפה והמפתה.
דמותה של שדה רוח רפאים נקמנית.
ודמותה של אישה זקנה מותשת ומאוכזבת מהחיים, שהספיקה להגשים את נקמתה באלו שאיכזבו אותה.
האכזבות כמובן הן בתחום האהבה.
אנצ'י משתמשת במסכות הללו על דמויות הנשים בסיפור העלילה.
חיבתה של הסופרת לתיאטרון באה לידי בטוי בהעתקת הטכניקה של התיאטרון היפני על כתיבת הספר: הדיאלוגים בין הדמויות קצרות,
את סיפור העלילה אנחנו קוראים מפיהם של הגיבורים המשוחחים ביניהם על דמויות שלא נמצאות באותו פרק/סצינה.
בתיאטרון הנו היפני נהוג להשתמש בתפאורה מנימלית, ההצגה מתרחשת על הבמה כשהשחקנים עוטי מסכות המשתנות בהתאם לדמות שהם מייצגים, השחקנים לבושים בתלבושות
מפוארות, אבל אינם משוחחים ביניהם מאחורי פרגוד או קיר מנייר
מאחורי הבמה ישנם הנגנים : בעיקר תופים וכלי מיתר.
וישנה כמו בתיאטרון העתיק ביוון: המקהלה. למקהלה תפקיד
השיחה בין הדמויות.
הגיבורות האמיתיות של אנצ'י הן שלוש נשים:
מיאקו, אישה כותבת משכילה חכמה יפה בגיל העמידה, שהפכה מצעירה מאוכזבת מחיי הנישואין שלה לאהובה נטושה,
עם טרגדיות בחייה, שבהתבגרה מחליטה לשלוט בגורלה ובגורלם של אחרים באמצעות הפעלת בנות משפחתה וגברים צעירים המחזרים אחר כלתה עד הסוף.

יאסוקו, כלתה הצעירה היפהפיה ומפתה גברים של מיאקו.
המשמשת בידי מיאקו כלי משחק, ניתנת לשליטה ומבצעת את כל
המשימות שחמותה מטילה עליה, אם מתוך אהבה לחמות או מתוך כישוף שמפעילה עליה מיאקו.

והרומה בתה של מיאקו, דמות טראגית שמשמשת גם היא כלי
לתככיה ולרשת קורי העכביש האימתני שפורשת מיאקו.

לתוך קלחת המכשפות הזאת נקלעים שני גברים אובוקי ומיהקמה
שני חברים מתחרים על חסדיה ואהבתה של היפה והפתיינית
סאיקו.
הם למעשה משמשים מריונטות בידי הנשים.
אנצ'י למעשה רוצה להראות לנו מי המין החזק באמת.
הסיפור מתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת,הנשים היפניות חיות בעולם גברים חזקים ושולטים.
בעולמה של מיאקו, יש נקמה על כל הסבל שנגרם על ידי הגברים שעברו בחייה.
אבל על נקמה משלמים ביוקר.

פומיקו אנצ'י מצליחה לתאר במינימום מילים, מינימום תפאורה ברגשות עצורים ואיפוק יפני, עם הרבה הסברים ומושגים מעולם תיאטרון הנו ושימוש ביצירות מהספרות היפנית העתיקה, סיפור לא יאומן על אהבות,תשוקות, נקמות שדים ורוחות, שמערבים ומסבכים את חייהם של כמה דמויות
והכל למען מטרה אחת.

וכמה מילות הערכה למתרגמת מיכל דליות-בול (לא סופר נאני אם תהיתם)
בלעדי התרגום המשובח שלה לא היינו קרואים ביפנית את הספר המצויין הזה.
מיכל בכשרונה בתרגום כי רב הצליחה להעביר את כל הניואנסים הכי דקים ומהפנטים של הספר הזה, ועל ידי כך, גורמת לנו הקוראים להעריך את גדולתה וכתיבתה המיוחדת של
פמיקו אנצ'י.
תודה למיכל.
אני מקווה שנזכה לקרוא עוד תרגומים שלך ליצירות סופרים יפניים, ובמיוחד של פומיקו אנצ'י.

תודה מקרב לב לאנקה שבזכותה הגעתי לעוד ספר מעולה ולא מוכר. (כמה זמן לקח לי למצוא אותו, אללה יוסתור!)
בצירוף מקרים מופלא גם הוא יצא בהוצאת "אסיה" שהוציאה את "אמא של אלף שמונים וארבע", עליו כתבתי לא מזמן. אני אוהבת מאוד לקרוא סופרים בני תרבויות שונות ומגוונות: רוסים ואפריקאים, סקנדינבים והודים וכל המרבה הרי זה משובח. אך אין ספק שעבורי הספרות היפנית היא החידה הקשה לפיצוח מכולן.

בכל ספר יפני שאני קוראת יש לי תחושה חזקה שאני רק מגרדת את פני השטח של הרמזים והסמלים השוכנים בין דפיו וספר זה אינו שונה מהם. אמנם הערות השוליים ואחרית הדבר תורמות ומבאירות אך הן רק מחזקות את תחושת הבורות והריחוק מתרבות באמת שונה שלעיתים נתפסת על ידי כהפוכה לתרבות המערבית. אף תרבות אינה גורמת לי תחושת זרות כמו התרבות היפנית המופנמת, המאופקת, האלימה והמורכבת כל כך.כאילו באיים המבודדים האלו התפתח זן שונה של בני אדם, בדומה לבעלי החיים המיוחדים שהתפתחו באוסטרליה או באיי הגלפאגוס.

הספר המיוחד הזה, המרפרר לתיאטרון הנו ולמסכות הנשים המאפיינות אותו הוא סיפור אהבה ונקמה הסובב סביב שלוש נשים ושני גברים המגלים שהם למעשה מופעלים על ידיהן. הנשים ברומן הן מסתוריות ואפלות, בעלות כוחות טמירים המנצלות את יכולותיהן לתפקד בעולם פטריארכאלי. עולם שמציב אותן בתפקיד נחות, שולי ואף טמא.

עבורי התחושה הייתה בעיקר של זרות ומיסתורין. מצד אחד נהניתי מן החוויה אך מן הצד האחר חשתי תסכול בגלל חוסר היכולת להבין את מעשה התצרף המעודן והמורכב הזה.

לסיכום, חוויה שונה וייחודית לסקרנים, לחובבי תרבויות שונות ולמי שרוצה להתרחק מעט מתבניות מוכרות.

פינת העטיפה: חמישה כוכבים לעיצוב. איזה תצלום יפהפה. תעודת כבוד להוצאה שמקפידה על כל הפרטים, החל בתרגום וכלה בעיצוב.

יש משהו קסום בתרבות היפנית. הקסם הזה נמצא בבסיסו של הספר הזה שקריאתו היתה קלילה וזורמת עם תחושה של משהו זך והרמוני העוטף אותך תוך כדי הקריאה. בהתחלה היה קצת מוזר- תחושה של אף פעם לא קראתי ספר דומה. אך אפשר לאמר שהקסם של הספר הזה נותר במעטפת הזאת כי העלילה לכשעצמה הינה חלולה- משולש רומנטי, מזימה תחת מעטה של מסיכות מתיאטרון יפני, סוג של - אופרת סבון בניחוח יפני.

ספר על יפן, כתוב בדרך המאופקת, כמיטב הספרות היפנית, כשמתחת לשטח רוחשים כל הסודות, המזימות ורקימת הקשרים. הסופרת הינה מחזאית מוכשרת ומוערכת שבספרה שזורים מוטיבים תיאטרליים לצד פירוט רב של מחזות ואגדות מתקופתה הקדומה של יפן. דרך להתוודע שוב לתרבות הקסומה, להבין את התייחסות החברה לאישה היפנית, ואת דרכה לסלול לה דרך תחת הנוקשות הגברית שמעכבת אותה ומגבילה את חרותה.