זה מה שקורה (ולצערי גם קורא) כשמגיעים לספרייה בדקה התשעים ואחת: חוטפים מהספרנית מבטים שכולם חמה וזעם ונשלחים כלאחר כבוד אל עגלת ההחזרות תוך הקצבת 60 שניות לבחירת ספר ולהסתלקות מהירה מן המקום. מאוד מתסכל, בהנחה שיש לי רשימת קריאה ארוכה שמורכבת מספרים לא מבוקשים שמרב הסיכויים שיימצאו על גבי המדפים.
הספר הראשון שעלה בחכתי מתוך העגלה היה "משתקפת בך". כבר בדרכי חזרה הביתה שמתי לב שעל העטיפה מופיע הכיתוב "הספר השני בטרילוגיה", ואת הספר הראשון הרי בוששתי לקרוא. איזה באסה. אבל אז גיליתי על גבי העטיפה את הכיתוב משובב הנפש "הצלחה בינלאומית! בצמרת רשימות רבי המכר בעולם!" והתעודדתי קמעה. אחרי ככלות הכל, מי אני שאתווכח עם ההמונים?
לקח לי בערך עשרה עמודים להבין שלפניי ניצב רומן רומנטי ארוטי מהזן הירוד ביותר. העלילה קלושה ביותר ורדודה להחריד, הקיטשיות והסכריניות נוטפות וזולגות מכל משפט, השפה נמוכה ונלעגת להחריד, התיאורים המיניים מפורטים ומביכים, כצפוי, והם מהווים את לב לבו של הספר, אם אפשר לקרוא ליצור הזה ספר. הייתי אומר שזה ספרות בערך כמו שעיתון פלייבוי זה עיתונאות.
בסוף הספר יש רשימת תודות בהן הסופרת (סופרת?) סילביה דיי כותבת במילים אלו: "כשכתבתי את חשופה לעיניך הייתי משוכנעת שאני האדם היחיד בעולם שיאהב אותו". תאמיני לי, סילביה יקירתי, גם אני משוכנע בכך. ולכל המוני הקוראים שחושבים אחרת ממני אני פונה בשאלה אחת קטנה: מה, לכל השדיים והרוחות, מצאתם בזבלון הזה?

















