בזכות (או בגלל) אחת מחברותי הפילוסופיות והפלצניות שהחליטה לקרוא את חמישים גוונים של אפור אחרי שנקלעה בעל כורחה לסרט השלישי שיצא לא מזמן, קראתי את כל הסדרה. היא נהנתה מהסרט והחלה לקרוא את הספר הראשון. ראיתי כמה היא נהנת ויותר מזה כמה היא מכורה, אז חשבתי שלא יהיה רע להיבלע בתקופה עמוסה זו בחיי בספרים שישכיחו ממני את הבעיות שלי לזמן מה.
כמובן שהסדרה הצליחה במשימתה וקראתי כל הסופ"ש בלי באמת לעשות מה שהייתי חייבת. אז אני כותבת את הביקורת אחרי שקצת התאוששתי מההלם הראשוני. הייתי אומרת שייתכן ויהיו ספויילרים, אבל אני פשוט הולכת לכתוב את השבלונה בה כל סופרת של רומנים רומנטיים משתמשת. ולצערנו, סילביה לא הייתה מקורית ופשוט כתבה כמו כולם. השבלונה המדוייקת של הז'אנר - התאהבות פתאומית (רצוי כשהאישה על הרצפה לרגליו של הגבר החסון, החזק והנאה כרגיל) יש משיכה מוגזמת למרות שהיא לא "הטעם" שלו ואז מתחיל החיזור. כמובן שהגבר צריך להיות עשיר, צעיר, וחתיך אחרת לא תהיה עלילה. אה, הוא גם צריך להיות מצולק נפשית כדי שהאישה תרפא אותו. בונוס אפשרי הוא כשגם האישה מצולקת. הם מתאהבים ויש להם יחסי מין נהדרים כאשר הבעיה היא בגבר שלא יכול להיפתח נפשית לאישה. כמובן, שחייבות לצוץ בעיות מהעבר כדי שיהיו להם משברים, הם יתמודדו איתם ואז ככה יתאהבו אפילו יותר. בסופו של דבר חתונה, הרבה מאוד גילויי קנאה ובעלות משני הצדדים, ולפעמים אפילו ילדים. אז כל הכבוד לסילביה שלא העתיקה במדויק מ-50 גוונים, ולא לדה להם גם ילדים. אה לא סליחה, היא הרי כתבה בהתחלה שהיא נתנה לה "השראה", די מדוייקת הייתי אומרת. וכעת יש לי כמה אפשרויות, אני יכולה לכעוס ולהתעצבן על כך שכל הרומנים הרומנטיים אותו דבר, וזה כבר עשיתי. אבל נרצה או לא, זה ממכר. ברגע שמתחילים לקרוא לא מפסיקים, למרות שזה ידוע מראש שהם ישארו ביחד, והם יחיו באושר ואושר עד עצם היום הזה, עדיין יש את הדחף הזה לא להפסיק גם כשכבר ממש עייפים . אבל הסופרות עושות לנו טריק מלוכלך והוא יצירת מתח בסוף הפרק כדי שנמשיך הלאה. אז אחרי שהתמודדתי עם תחושת החלל שנשארה בי אחרי שגידאון ואווה עזבו את חיי, הבנתי כמה זה לא בסדר שמוכרים לנו אשליה שלא באמת קיימת על זוגיות ואהבה.
בעיה נוספת שהציקה לי מופנית הפעם אישית כלפי הסופרת הספציפית הזאת: הכתיבה שלה לא ממוקדת. היא יכולה פתאום לדחוף פרטים לא קשורים שלא משנים שום דבר, לא מקדמים או מבהירים לנו משהו לגבי הדמויות, לדוגמא בסוף אחד מהספרים (לא אגיד איזה כי קראתי את כולם ברציפות אז הם מתערבבים לי לאחד) הם מתנשקים ואז היא מציינת שעברו שני פודלים מטופחים עם גברת מבוגרת. עכשיו עם כל הכבוד לפודלים, ויש כבוד, מה אכפת לי? או שכמעט כל הספר היא ציינה שהיא מכניסה את התיק למגירה בעבודה. כל בוקר. מה אכפת לי איפה היא דוחפת את התיק שלה?! פשוט חוסר מיקוד לא מובן וחסר טעם. עכשיו, ניחא אם זה היה איזה ספר עמוק ועב כרס בו יש תיאור של העץ וכמה שהוא מסמל את חיינו הנטועים באדמה בעודנו מנסים לרוץ ולהתקדם שנמשך במשך חצי ספר הייתי מעריכה את זה, כי אז לפחות יש פואנטה !
מכיוון שבכל זאת אני כותבת את הביקורת על הסדרה בעמוד של הספר האחרון אציין שאהבתי הרבה יותר את חלוקת הפרקים בסר הזה כאשר פרק מנקודת המבט שלה ואז מכיוונו. היה הרבה יותר מעניין, וקצת מהמיסתורין שאפף את דמותו של גידאון קרוס התגלה ברגע שהיה אפשר להבין אותו. מה שבעייתי קצת בסופרת הזאת שהיא לא יודעת איך לכתוב דמויות שונות. היה לו את אותו אוצר מילים ואותה חשיבה כמו אצל אווה מה שרק הראה על המגרעות של הסופרת.
חוץ מכל זה, ממליצה על הספר אך מזהירה. אתם תיבלעו לתוך הספר ואז סתם תצטערו שבזבזתם את זמנכם. הוא נחמד ומהנה אבל הוא פשוט בזבוז זמן..
