הספרן שלנו, דן, הושיט לי את הספר הזה ואמר: "ממנו את תיהני".
החזקתי בידיי את הספר הקטן, מבטי ליטף את הכריכה שלו, ועיניי שוטטו מעלה ומטה:
ראשית, פגשתי בשמה של הסופרת, שעליה קודם לא שמעתי. הבת שלי, בת ה-10, כשראתה את הספר אמרה לי: "אימא, את יודעת שאף פעם לא הכרתי אשה עם שם כמו של אימא של משה".
אחר כך פגשו עיניי בשם הספר "ציפור ישנה", השם עורר בי זיכרון לא נעים:
באחד הימים ירדתי עם ילדיי למכונית. קרוב מאוד לאוטו שלנו, על רחבת החנייה, שכבה יונה בשלולית של דם. הילדים שלי לא רצו להתקרב, וחשבתי שהם נרתעים קצת, כמוני. להפתעתי, הם ביקשו ממני לא להתקרב כדי לא להעיר את היונה, ונראה שהיא נפצעה והיא צריכה לישון עד שיהיה לה שוב כוח לעוף. (כך הם אמרו)
שמחתי מאוד שהם לא הבינו שהיא מתה! לדידי המראה היה לא נעים.
החלטנו ללכת ברגל וחזרנו הביתה כעבור כחצי שעה, כשהגענו הביתה הודעתי להם שאני יורדת לכמה רגעים למטה, וירדתי עם כפפות ושקית, התקרבתי למכונית וגיליתי, שמישהו כבר הרים אותה וניקה את המקום ביסודיות.
שם הספר החזיר אותי למראה הזה וכבר העביר בי תחושה מלנכולית.
הפגישה הבאה הייתה עם הכריכה, הסתכלתי עליה ונהניתי, הו כמה שנהניתי. היא הזכירה לי ציור של האמן רנה מגריט, שאותו אני מאוד אוהבת. (ומי מכם שכבר יודע- אני מורה לתולדות האמנות).
ואז, עיניי המשיכו בטיול למטה, שם פגשתי, שוב, בשמה של הסופרת. זה הרגע ששבה את לבי.
הסופרת היא ציירת??!! וואוו.
כאן אני זו שהתפעלתי, כי אני לא הכרתי סופרות שהן גם ציירות.
אז הלכתי הביתה והתחלתי לקרוא בשקיקה.
הבטחתי לעצמי שלא אקרא אף ביקורת באתר, כדי לא להיות מושפעת ואעשה זאת רק בסיום הקריאה.
אתחיל את הביקורת שלי בכך שזה ספר קטן אבל גדול.
נהנתי עד מאוד מהקריאה בו (תודה דן).
זה ספר שכל נים ונים בו, או מלה ומלה חודרים/ות אל הקורא, ולרגעים היה נדמה לי שאני עומדת באותו חדר עם הדמויות ומתבוננת בהן, במעשיהן ובשיחתן.
יחד עם זאת, למרות רגעים רבים של הומור דק וציניות, הדמויות כולן, בלי יוצא מן הכלל, הן דמויות עם סיפור חיים עצוב, לעתים אף בכיתי.
פייגי, בחורה חרדית, שביום חתונתה החתן בורח. זה לא הזוי זה קורה!
במקום להתחיל לחיות חיים חדשים היא מתה, כמו הציפור- יונה שראיתי.
היא מרתקת עצמה למיטה במשך עשרים שנים, מתבוססת בעברה, ואנחנו הקוראים מתוודעים לסיפורים העצובים האופפים אותה ואת כל משפחתה ומכריה.
הספר רווי בתיאורים ציוריים (איך לא?!) ובדימויים מעולם הציור, המוזיקה והצילום.
יש חזרה, כמו פזמון בשיר של כמה דימויים מעולם האמנות שוב ושוב, למשל: ציור של פייגי בתור ילדה בת ארבע, שהפך לסירה בקיפולי נייר, אזכור של המונה ליזה, ציור של אמה של קולט, ועוד שכבר שכחתי.
גם עניין הצילום, אלבום התצלומים בשחור לבן, הצילומים הגזורים ואח"כ מודבקים, חוזר כהד שוב ושוב, וגם ליליה היא אמנית.
בספר יש תיאורים של ריחות של אנשים, של אוכל, של חדרים, של בגדים ושל מוות.
עוד נקודה שארצה להתייחס אליה: "סיפרו באוזני איזו כלה יפהפייה ומקסימה אני, ממש קשה להאמין איך אפשר להשתנות ככה, אבל זה החן המיוחד של כל הכלות" (עמ' 124) אכן! אין כלות מכוערות! יש רק כלות יפות פחות, ויפות יותר. אבל לכולן יש חן של ההילה שעוטפת אותן ביום הכלולות.
עכשיו, אתרווח לי על הכיסא ואקרא את כל הביקורות שנכתבו על הספר הזה.
מומלץ בחום.


















