היופי בחיים טמון בפרטים הקטנים. הבעיה היא שגם הזוועות והפורענויות טמונות בהם.

יוני בסקוב הוא נכד מסור מאין כמוהו. הוא נוהג לבקר לעתים תכופות את סבו הערירי, והוא מטפל בו באהבה ובמסירות. יוני בסקוב גם אוהב בעלי חיים. היה לו עכבר קטן, אותו הוא אהב בכל מאודו. כשאמו החד הורית, האלכוהוליסטית והמזניחה זרקה את העכבר, יוני חפר לו קבר. לאחר מכן הוא קנה במקומו אוגר וטיפל גם בו באהבה גדולה. אח, איזו תמונה פסטורלית של נער רגיש, אמפתי וטוב לב. אבל מה? שלא תטעו, יוני יקירנו ממש לא פראייר. כי אם בדרכו לטפל בסבו האהוב הנכד הרחום נתקל בילדה קטנה שמעצבנת אותו, הוא מתנפל עליה עם אולר שלוף וגוזר את צמתה. מה, לא מגיע לה? היא הרי קראה לו "פרצוף תחת", הג'ינג'ית המטומטמת הזו, ועוד הגדילה לעשות, המנוולת, וחרצה לו לשון. שתגיד תודה שהוא השתמש באולר כדי לחתוך ולא כדי לנעוץ. ואמו, זו שמזניחה אותו, ששוקעת בטיפה המרה, שמדברת אליו בגסות ועוד מוסיפה חטא על כל הפשעים הנתעבים הללו שעה שהיא מחממת לו פיצה מוכנה במקום לבשל לו אוכל ביתי, מה, לא מגיע לה איזה עונש קטן? אז יוני בעל חוש הצדק המפותח שופך למרק שלה רעל עכברים. ככה, בקטנה. ממש לא רציני.

[*אזהרת ספוילרים בפסקה הבאה*] אבל יוני הוא לא רק בחור טוב לב, אנושי ורגיש לתיקון עוולות. יש לו גם חוש הומור משובח, חינני ומקורי. הוא שופך דם על תינוקת שהושארה לבדה בעגלה וחוזה בהוריה המבועתים שסבורים שילדתם מדממת למוות. הוא מתחזה לרופא ומודיע לבית הלוויות הודעת שווא על מותו של חולה במחלת ניוון שרירים קשה, ולאחר מכן הוא צופה ברכב הלוויות שמגיע לקחת את המת החי, לתדהמתה של אשתו שממררת בבכי. ולסיום סיומת הוא מפרסם בעיתון מודעת אבל על אישה שכלל לא מתה, ועוד בעיתון שהיא מנויה עליו, כדי שלא תפספס את הידיעה על מותה. צחוקים, הלא כן? או אם תרצו, מעשי קונדס שובבים ומתיחות בלתי מזיקות, כפי שיוני עצמו מגדיר אותם. רק מצלמה נסתרת חסרה לנו.

הספר המדהים הזה לוקח אותנו למסע בנבכי המחוזות האפלים ביותר של נפש האדם, הישר אל תמצית מזוקקת של האכזריות האנושית, אל הרוע הנקי, הזך והצרוף, אל הזוועות והפורענויות שמסתתרות בפרטים הקטנים של החיים, עמוק מאחורי החזות המהוגנת של הבריות. הרומן מעלה את השאלה עד כמה תעלולים של נער מתבגר הם בבחינת מעשי קונדס סרי טעם, נבזיים באופיים אך נטולי נזק של ממש, ומתי הם עוברים את הגבול הדק והשברירי הזה והופכים להיות פשעים אמתיים. האם יש נסיבות מקלות, כמו הנסיבות המשפחתיות של יוני, שכוללות, בין השאר, עוני, הזנחה פושעת ואם חד הורית ואלכוהוליסטית שיחסה אליו נע בין התנכרות במקרה הטוב לשידול לגנוב כסף מסבא שלו, אביה מולידה, במקרה הפחות טוב. וכיצד יש לקבל את תגובת הקורבנות, שעלולים, בסערת הנפש בה הם נתונים, להיכנע ליצריהם החייתיים והבסיסיים ביותר, לזעם, לאימה, לכעס העולה על גדותיו ומשתלט על צלילות מחשבתם. מתוך מונולוג מפיו של סייאר, הבלש החוקר, שמובא בפני פרנק, כלבו האהוב: "אילו יצאנו לטיול ומשהו היה קורה ואף אחד לא היה מוצא אותנו והייתי חוטף התקף לב. במקרה כזה היית אוכל אותי. היית קורע את בשרי מעל העצמות. כי זה הטבע שלך, ואתה פועל על פי אינסטינקטים של הישרדות. גם אנחנו, בני האדם, עושים את זה. זאת הגדולה שלנו, שאנו נאחזים בחיים. אבל יש מחיר."

הרומן מצמרר בעיניי. הוא מבעית ומהפנט כאחד, ועיקר כוחו נעוץ בעובדה שהוא מצליח למתוח, לרתק ולצמרר בלי להרבות בתיאורי זוועות גרפיים. כשם שסרט טוב יצליח להעביר לצופים את תחושת התשוקה בין הגיבורים בלי להפשיטם ולגלוש בכך לארוטיקה זולה, כך הרומן הזה מיטיב להעביר לקוראים את הרוע, את האכזריות ואת האימה, בלי להרבות בתיאורי נהרות של דם, גופות מרוטשות, גרונות שסופים וראשים ערופים. ובזה גדולתו.

הסקירה הזו מוקדשת באהבה לאפרתי. רק בזכות המלצתה הגעתי אל הספר המדהים הזה. אפרתי, ההמלצות שלך הן מניה בטוחה עבורי (אבל גם ההמלצות של שונרא. אז מה אני עושה, לעזאזל, עם הארי קברט?).

לפעמים, כשספר מדהים אותי ביופיו ובכוחו, אני לא מצליחה לכתוב ביקורת שתהלום את נמיכות הרוח ואת ההערצה ששוטפת אותי.

ולכן נח המבשר קרוב קרוב אל המחשב שלי, נח ולא נשכח, מהדהד בי ולא נזנח.

לפני זמן מה, כשקראתי את הכלה ממומביי, התלוננתי כמו מכורה לספרי מתח מפונקת, שקארין פוסום מכרה לי רומן מתח מעולה בעטיפה של ספר מתח. זאת היתה תלונה טיפשית, אני מודה, כי איכותו של הספר ההוא אינה עומדת לדיון, וגם הכוכב החמישי, שתלשתי ממנו כמין עונש, לא השפיע על יופיו או על היקף מכירותיו.

כשרכשתי את המבשר, נתליתי במילים: "מותחן פסיכולוגי מרתק", שכתב איש הכריכות האחוריות, כדי לדון את הספר לכף זכות עוד לפני קריאתו. ממילא סופרי המתח הסקנדינביים עלו לי על העצבים והצלחתם המסחררת בעולם של כל הבינוניים הללו, גם עוררה את קנאתי.

מיד כשקראתי את שתי הפסקאות הראשונות, הרגשתי כמו מגלה זהב שכורע ברך בערוץ הנחל, מסנן את המים והגרגרים הצהובים מנצנצים באור בתוך שברי סלעים. יש משהו בספרים מעולים, מתפוצצים מכישרון, שאנחנו לא צריכים להתהלך איתם שלושים או ארבעים עמודים כדי להחליט אם הם טובים או לא, הם פשוט לופתים אותנו מהשנייה הראשונה, מהמילה הראשונה, מהשורה הראשונה, מהפסקה הראשונה, כאילו אומרים, כן, שוב הגעת אל אלה המיוחדים.

והם אינם רבים.

בדור האינסטנט הגראפומני, הם נעשים מעטים יותר ויותר.

אלה לא הספרים שמצריכים ניתוחים מיקצועיים ומאמרים מלומדים ואישורים של מבקרי ספרות, בדיוק כמו שיופי אנושי או אומנותי או ויזואלי, אינו מצריך תרגום או תיווך. היופי שם, לוכד את יישותך מן השנייה הראשונה ורק אחר כך אתה מצליח לנשום.

וכך פותחת קארין פוסום את ספרה:

התינוקת ישנה בעגלה מאחורי הבית.
העגלה נקנתה בסניף של רשת בריו, והתינוקת הייתה פעוטה בת שמונה חודשים. היא הייתה מכוסה בשמיכה סרוגה וחבשה לראשה מצנפת תואמת עם סרט כרוך מתחת לסנטר. העגלה עמדה בצל מתחת לעץ האדר, ומאחוריו התנשא היער כמו קיר שחור. האם הייתה במטבח, היא לא ראתה את העגלה מהחלון, אבל אפילו לרגע לא חששה לשלומה של התינוקת.
היא טרחה במטבח, שמחה עד הגג, רגליה קלות כרגלי בלרינה ולבה חף מכל דאגה. היה לה כל מה שאישה יכולה לחלום עליו. יופי, בריאות, אהבה. בית משלה וגינה משלה עם הרודודנדרון ופרחים בשפע. החיים האירו לה פנים."

המילים הצנועות הללו אינן מצליחות לתאר את יופיו של הספר, אבל הן מדגימות את הפסטורליה שמאחוריה, ביער השחור אורבת הסכנה.
תינוקת, יום שמשי, אמא מאושרת, יער שחור, סכנה.

קארין פוסום בוראת את יוני בסקוב, נער רע מבית רע, שאמו השתויה מתבוססת בלכלוך ובהזנחה של עצמה ואביו התפוגג עוד לפני שנולד.

"הוא ישב בלי ניע בכיסא. הוא המשיך להביט באמו במבט צונן. או כמו שאהב לחשוב: אני מביט בה בעיניים של דג. יכולתי להעיר אותך, אם הייתי רוצה. יום אחד כשתעברי את הגבול, אני אעיר אותך בבת אחת. ואת תעופי מהספה ותצרחי, תכסי את הפנים בידיים. אני יכול להרתיח קומקום ולהתיז לך את המים בפרצוף. או משהו אחר, הוא חשב. שומן רותח יהיה יותר יעיל, כמובן. השומן יצרוב את העור הרבה זמן, הוא לא מתאדה כמו מים."

איזה בחור כארז. משאת נפש ממש.

אבל יוני מתחיל בקטן. תעלולים מינוריים, לא מזיקים, לדעתו. הוא המבשר של הרוע. אבל הבשורה לא שופכת דם, ולא מקצרת חיים, ולא גורמת כאב פיזי. אבל הבשורות של יוני גורמות כאב נפשי איום, והן מערערות זוגיות, והן חודרות אל השקט ואל הביטחון שבמשפחתיות וסודקות אותם. הן הולמות בתקווה וקורעות את האשליה, שאנחנו מכסים בה את קשיי החיים, הן מעמידות אותנו מול מראה מעוותת כדי שבמקום דיוקן של שלווה נראה בה מפלצת אורבת מאחורי גבנו.

זהו יוני. ההוגה והמוציא לפועל.

ויוני גם נכד נהדר לסבו הזקן. הוא בא לביקורים במקום אמו האיומה, ומשמש לסב כרית של נוחות ושל אהבה, שמיכה של חיבה ושל שייכות.
אלא שמעשיו של יוני יוצאים מכלל שליטה. סחף, כדור שלג, אפקט הפרפר. לא פרפר אלא יצור אפל.

מנגד נמצאת דמותו של הבלש, פקד קונרד סייר, איש נהדר, בלש נהדר, אדם נפלא, סובלני ופתוח, שמצליח לראות את כל הצדדים של הטרגדיה האנושית הזאת.

הספר הזה הוא עשירי בסדרת של הבלש הזה. הכלה ממומביי הוא החמישי. לאן נעלמו כל השאר, מדוע לא תורגמו הספרים, שמן הסתם הם טובים פי כמה מנשורת נורדית ממוצעת. למו"לים פתרונים.

ולמרות שהתוצאות של מעשיו של יוני מעוררות חלחלה, מצמררות, מזוויעות, לא תוכלו לשכוח לרגע, בדיוק כמו הבלש, כי הצמח הקוצני והרע הזה גדל בקרקע נגועה.

נפלא, נהדר, הופך קרביים ומהפנט.

ספר מתח קלוש, הנעזר בפסיכולוגיה בגרוש.
יוני בסקוב הוא בנה של אם המעבירה יומה בשתיית וודקה. בהתאם, היא שרועה על הספה בסלון או על מיטתה בחדר השינה שלה. יוני בן 17, כחוש מתת תזונה, חברו הטוב הוא שרקן והאדם היחיד אתו הוא בקשר הוא סבו האהוב הנרי.
את ימיו מעביר יוני בשומכלום, מבקר לעיתים קרובות את סבו, שכבר אינו פעיל מרוב דלקות פרקים. הוא מאכיל אותו, מביא את הדואר והעיתון, מקריא לו כתבות ומארח לו לחברה. הנרי מרוצה מהסידור, נותן לו כמה קרונות לדלק לאופנוע הסוזוקי שקנה לו.
מאחר וזהו ספר מתח קשה לגלות פרטים היכולים להיות קלקלנים (ספוילרים, בעברית). אבל פטור בלא כלום אי-אפשר. לכן אשתדל לרמוז כך שהתעלומה תגדל ולא תקטן.
יוני בסקוב משועמם. יש לו אמא דפוקה, אבא לא קיים וסבא אהוב. הוא לא אוכל ארוחות מסודרות, לא לומד וצריך להעביר את היום. בחודש יולי מסוים וחם בנורווגיה, יוני יוצא למסע תעלולים אכזריים. ראשונה הוא בוחר לו תינוקת בת שמונה חודשים, השכובה בעגלתה, נמה בניחותא בחצר. הוריה אוכלים בבית ללא קשר עין ישיר עם בתם ולאחר מכן יוצאים להביט בתינוקת, רק כדי לגלות שהיא מגואלת בדם. באימה מזדחלת ומתעצמת הם ממהרים להגיע לבית חולים, רק כדי לגלות שזה תעלול אכזרי והדם אינו דמה. המשטרה מנסה לבין אם יש סכסוך פתוח, היכרות עם אנשים מוזרים וכך הלאה.
שניים הם זוג, הוא מבוגר יחסית וחולה ALS משתק. היא צעירה יחסית. פתאום דפיקה בדלת ובחוץ צעיר מהודר ורכב הובלת נפטרים מהודר בחניה. זה כמו להזמין פיצה למישהו שרוצים להתעלל בו, אבל אכזרי עשרות מונים.
שלישית היא מבוגרת בת 70, הזוכה מיד לאחר יום הולדתה למודעת אבל בעיתון והרי היא חיה וקיימת. הסביבה כמרקחה. ההתעללויות מופיעות בעיתון, פרופיל המתעלל נוצר, אבל כדי לערפל את הערפל עוד, תעלול אחד הלך רחוק מדי ולא בטוח שיש רק מתעלל אחד. זה יספיק.
הכתיבה פשוטה לגמרי, אפילו פשטנית. ברור שהמתעלל רוצה פרסום, שהוא בא מבית דפוק וכך הלאה. פסיכולוגיה בגרוש, כבר אמרתי. שום תחכום, שום מריטת עצבים, בהחלט מתאים יותר לסרט מאשר לספר, מעביר את הזמן בטיסה ואז מטיסים את הספר מהיד ונזהרים לא לפגוע באברך המתפלל במעבר.
שום בשורה לא מביא לנו המבשר ובכלל לא ברור על מה השם המהולל. סתמי.

הכירו את יוני. לא, לא את יוני (יונתן) בן, אלא את יוני בֶּסקוֹב. עלי להקדים ולומר שההיכרות עלולה להיות צורמת ולא נעימה במיוחד.

יוני הוא נער שמתגורר בעיירה השלווה בּיירקוֹס, והוא בן לאם חד הורית שהיא אלכוהוליסטית קשה ולאב שלא בקשר אתו. יוני שונא את אמו, אבל את הזעם שלו כלפיה הוא פורק בדרך מעוותת. הוא מתכנן מעשי קונדס אכזריים ומטורפים, ומיישם אותם על תושבי העיירה. מבין המצאותיו השטניות של מוחו הקודח: פרסום מודעת אבל על אישה חיה וכיסוי תינוקת בדם (לא שלה) כדי שאמה תחשוב שהיא חלילה נפגעה קשות. האם יוני הוא בן דמותו של קווין, ההוא שחייבים לדבר עליו? יוני מבקר בקביעות אצל סבו, דואג לו, מפגין כלפיו רגישות ואהבה, וגם ההזנחה הפושעת מצד אמו מעניקה הסבר מסוים (אם כי לא קבלה) לתעלוליו המרושעים. אז אולי הוא ביסודו אדם טוב לב, רחום וחנון (וחְנוּן), ורק נסיבות גידולו גרמו לו לעולל תעלולים איומים אבל לא מזיקים באמת?

ואולי לא?

הספר הנורווגי המצמרר הזה, שמצליח למתוח בלי לתאר זוועות למיניהן שכל כך מאפיינות את המותחנים הסקנדינביים, נקרא בשקיקה, והוא כתוב בצורה קולחת ונעימה לקריאה. והסוף, אוי הסוף, אי אפשר להישאר אדישים אליו.

אפילו השמות של הגיבורים והעיירה לא שוברי שיניים ומשמיטי לסתות ישראליות כמו ספרים סקנדינביים רבים (ולא טובים): יוני בסקוב הוא שם קצר וקליט, וגם שמו של המפקח קונרד סייאר והשוטר הצעיר שמתלווה אליו, יאקוב סקארה.

ולכם אני מאחל שלא להיתקל בבן דמותו של יוני בסקוב. תסתפקו ביוני בן שלכם, ותאמינו לי (סליחה על חוסר הצניעות) שהוא יותר נחמד...

ספר מתח נורבגי – שבו עיקר העלילה מתרכזת במתיחות אכזריות שמבצע נער ממשפחה בעייתית, אם מסוממת וסב חולה שהנער מטפל בו באופן הפוך ממה שהוא מבצע במתיחות האכזריות שמשפיעות באופן קשה על נפגעי המתיחות – תינוקת שנמצאת בעגלה כולה מרוחה בדם, כלבי צייד שמשוחררים מהמכלאה שלהם והורגים ילד שמטייל לתומו, הודעה בעיתון מקומי על מותה של אשה שרואה פתאום את ההודעה וזה משפיע על חייה ועוד מתיחות אכזריות מסוג זה והתמודדות שני בלשי משטרה עם האירועים האלו.

קשה לכתוב ביקורת על הספר הזה מבלי לתת ספוילרים, לכן הביקורת הזו תהא מעט שונה ולאו דווקא על עלילת הספר אלא יותר על ההתרשמות הכללית שלי ממנו.
אודה ואומר כי קצת התלבטתי אם לכתוב עליו ביקורת בעקבות כל הרעש שהיה סביבו כאן באתר, דבר אחד אני יכולה לומר באופן נחרץ , ועל זה יסלחו לי כל אוהבי הספר, אבל במקרה הזה בהחלט ניתן לומר שעל טעם וריח..

הספר בנוי ממקבץ סיפורים / מקרים, החוט המקשר בניהם כנראה לא איכותי מספיק כי לאורך כל הספר נאלצתי לבצע קשרים קטנטנים.

תעלולים כולם עושים, ישנם שמקצינים עד לגבול האכזריות המרושעת, וחלקם פחות, בוודאי שכל מעשי שכזה יכול לגרום לקורבן זעזוע אבל ההקצנה בספר על התעלולים? נדמה לי שהסופרת לקחה את זה למחוזות בהם הדמיון שלה נאלץ לעבוד שעות נוספות.

רק השבוע התוודענו לתעלול אותו עשו שתי בנות עשרה מתבגרות, שהשתעממו והחליטו שזו תהיה בדיחה מוצלחת שתגרוף להן אלפי לייקים ותגובות, הן לקחו את הפעוט והכניסו אותו למקרר, סגרו את הדלת, התגלגלו מצחוק לכמה דקות, ואז שלפו אותו משם , ארוחת הצהריים מוכנה! בדיחה גרועה ביותר!

נחזור לספר, המבשר..
שרשרת של מעשי קונדס אכזריים פוקדת את העיירה השלווה "ביירקוס" , חלק ממעשי הקונדס גובלים באכזריות של ממש, חלקם יותר בדיחה לא מוצלחת, לגמרי לא מצחיקה, ואפילו מעליבה.

אין ספק ששריקת הפתיחה של קארין הייתה מוחצת , מטלטלת, ושואבת אותך,היא מתחילה את הספר עם האפקט הכי חזק, מי לא מתרגש למראה תינוקת שמנמנה, מתוקה, עם לחיים ורדרדות, שנמה את שנת הצהריים שלה מתחת לעץ אדר? אצבעות ידיה הקטנטנות פרושות מתחת לשמיכת צמר?

עובדה ברורה היא שלכולנו סף רגישות גבוה כשמדובר בילדים, והסף הזה עולה כשחלילה מישהו מעז לפגוע בהם, גם אם מדובר במעשי קונדס, היצר החייתי שבנו זועק וזועם, אנחנו רוצים בכל מחיר להגן עליהם. ובל נשכח את שריקת הסיום, שגם כאן הצליחה קארין לסיים את המשחק בנוק אאוט.

אבל רגע.. מה עם הספר עצמו? הרי בין עמוד 7 לעמוד 263 ישנם עוד (רגע, צריכה מחשבון) 256 עמודים שבהם הרגיש לי יותר מידיי מאולץ, ודפים שלמים של שעמום, ספר מתח טוב הוא ספר שאתה לא מפספס אף דף, משפט, מילה....אתה קורא בשקיקה, אתה כולך דרוך להבין מה קורה, מה יהיה, איך העלילה תסתיים.

בכריכת הספר נכתב: יוני בסקוב, נער צנום וחריף שכל" , התיאור הזה מאוד הפריע לי, כי יוני הוא באמת הכל, נער צנום, רזה, עבר בעייתי, אימא אלכוהוליסטית, בית מוזנח,אבל הוא לא חריף שכל נקודה!הייתי מתארת אותו כנער בעל איזושהי הפרעה נפשית חריגה, אבל לבטח לא "חריף שכל".

ברור לי שהמטרה של הסופרת הייתה להעניק לעלילה אמפתיה או הזדהות עם אותם ילדים מוזנחים, שמנסים למשוך את תשומת הלב בדרך השלילה אך היא טעתה ובגדול! האופן בו היא תיארה את מעשיו של יוני, מחשבותיו, רצונותיו לצד רגישותו כלפי סבו, התפוצצה כמו בלון נפוח ברגע האמת.
אומר לכם שבעיניי תקציר הכריכה לכשעצמה הרבה יותר מרתק מהעלילה הכתובה, הסתקרנתי מאוד, גם הביקורות שעלו כאן הוסיפו ותרמו לסקרנות, ולבסוף? אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ !

והשאלה שנשאלת בעקבות קריסת האתר במהלך הסופ"ש היא האם מדובר במעשי קונדס או תעלול אכזרי?

מזמן לא זכור לי ספר שעורר מחלוקת כזו בקרב החברים הקבועים כאן. ההתחלה התחילה דווקא בתמימות דעים: יונתן בן היה הראשון עם ביקורת משבחת, מסר"ב המשיך, חגית אף היא, ואפרתי בביקורת המשובחת מכולן, כולם היללו את הספר. ואז, כשהמאזן עמד על 4:0 מבטיח לטובת המשבחים, הגיע מחשבות יקירנו ופוצץ את הבועה של יוני. אחר כך הצטרפו רחלי ורונדנית, והנה קיבלנו מאזן שונה לגמרי של 4:3. האם מיכל תבקיע את שער השוויון המיוחל של הנבחרת של הקפטן הקשוח מחשבות? ממש לא.

קל ליפול לכל המלכודות שהספר הזה טומן לנו. המלכודת הראשונה היא הכתיבה, שהיא כאילו פשוטה ואפילו פשטנית ונעדרת שום תחכום. אבל זו רק החזות החיצונית, שהיא ממש מטעה. גם הפסיכולוגיה בגרוש ושלל הסטראוטיפים מאוד מטעים, כי יוני עונה ממש על כולם: אמא מזניחה, אבא לא קיים, התעלולים הנבזיים שיוני מפגין יחד עם ניצוצות של טוב לב כלפי סבו האהוב. הכל כתוב לפי הספר. אבל זו רק השכבה החיצונית, כי מתחת לפני השטח הספר הזה מלא רבדים סמויים שצריך לגלות ערנות גדולה כדי להבחין בהם. אם לא שמים לב לכל מילה בכתיבה הפשטנית (כאילו!), מפספסים את ההבנה של הסוף של הספר, והסוף הזה, כשמבינים אותו נכון, הוא פשוט כמו נוקאאוט שמוטח ישר בפרצוף של הקורא. אם מבינים את הסוף כפשוטו, אז הוא סתם סוף חביב עם איזו הפתעה קטנה, ממש קטנה. אבל אם שמים לב לפרטים הקטנים, הסוף פשוט מדהים, כי הוא מצליח להמחיש בצורה הכי הכי הכי מצמררת שיכולה להיות, איך תעלולים קטנים ומגעילים אבל לא ממש מזיקים של נער מתוסכל הופכים לכדור שלג ענק, שטני, מרושע, שאותו מגלגלים במדרון של ההר לא רק יוני עצמו אלא גם דמויות נוספות, וכשכדור השלג הזה מגיע לקרקע, הוא גורם למוות, להרג, לרצח, לחורבן, להרס טוטלי.

הספר הזה מדהים. הספר הזה מטלטל. הספר הזה מצמרר.

עכשיו המאזן עומד על 5:3 לטובת הטובים, והשוויון של הנבחרת של הקפטן מחשבות נראה רחוק מתמיד. ומי שלא שם לב לפרטים הקטנים ולא מבין נכון את הסוף, צריך להוציא לו כרטיס אדום...

ספר מצמרר שאי אפשר להניח מהיד..ניפוץ השלווה המנומנמת ולעיתים מעוררת הקנאה בעיירה נורווגית ע"י בחור מטורלל.
חייבת להעתיק לפה את הפתגם שמצוטט בפתח הספר:
"טוב שיש שקרים,
כי ישמרנו האל
אם כל הנאמר
היה אמת"

#
זה ידוע, שפושעים שפלים בספרים – במיוחד בספרי מתח - יבואו על עונשם. אם אפשר, העבריין ייאסר ויעוף לנו מהעיניים, אם אי אפשר - הסופר/ת לא ישאיר אותו בחיים. זה מין סידור כזה, התחשבות ברגשות הקוראים, שבניגוד למה שקורה במציאות, בה רשעים אמנם בסוף ימותו, אבל לפעמים בשיבה טובה, בספרים אנחנו רוצים שהצדק ייעשה וגם ייראה, ומיד.

הספר הזה אינו ספר מתח, לדעתי. קודם כל כי הוא אינו מותח משום בחינה. אנחנו יודעים מי הפושע, אנחנו יודעים למה, אנחנו גם יודעים שהתעלולים אינם מסוכנים באמת: הם גורמים אי נעימות, פחד וחרדה, זה כן, אבל לא מסכני חיים. לכן אנו קוראים לנו בנחת את התיאור הפרטני, המונוטוני והקטנוני של מעללי יוני בסקומב שהעיר לחיים – ולפחד – עיירה שלמה שכל כוונתה היתה להמשיך להתנמנם לה.

יוני בסקומב אינו "סמל הרוע והרשע" כותרת שמישהו עיטר אותו בה. הוא נער ילדותי לגילו. כועס, זועם על אי הצדק שנעשה לו. הוא גדל אצל אם חד הורית אלכוהוליסטית, מוזנח מכל הבחינות, לא לומד, לא עובד, אין לו חברים, והוא רוצה לנקום. הוא לא יכול לנקום במי שהרע לו – אמו - ולא מעז "ללכת עד הסוף" (לפחות לא לעשות את זה מולה), לכן מסתפק בהטלת טרור והפחדת אנשים שהוא לא מכיר אישית. הוא אינו סוציופת (ראו תיאור מצמרר ומדוייק של התופעה ב"חייבים לדבר על קווין" הנפלא), אין לו יכולת, בגלל מיעוט נסיונו בהוויות העולם וניתוקו מאנשים להבין את ההרגשה של מי שנפל קורבן לתעלוליו, לכן אין לו מחסום של אמפתיה. הוא סתם ילד כועס שכשניתנת לו הזדמנות הוא יוצר קשר חם ואוהב, כמו שהוא רוצה וצריך.

הפסיכולוגיה ב"מותחן הפסיכולוגי" הזה, הרגשתי, היא תמיד על יד, לא מדוייקת (או שהפסיכולוגייה של הנורבגים שונה לחלוטין מזו של תושבי שאר העולם...) חלק מהמתוארים מגיבים תגובת-יתר לתעלולים (למה שאשה בריאה, שחגגה לא מכבר יומולדת עם בני משפחתה האוהבים, תגיב בעוצמה רגשית כה רבה על מודעה בעיתון המדווחת על מותה? היא הרי יודעת שהיא חיה... ) וגם תגובות היתר מתוארות בקפדנות פרטנית. מצד שני תאור תגובה של חרדה ממש קיומית – כמו תגובת האם שהוזעקה לבית חולים – הוא תאור שטוח ולא ממש משכנע.

חשבתי שהספר פשטני, עם אנלוגיות לא מתוחכמות והסברים שיטחיים, שלעתים גולשים להגזמה פראית – כמו הסיפור על הכלבים, למשל, שהוא פשוט חוסר ידע בנושא והסתמכות על פחדים לא מבוססים.
אם טוב לב וכוונות טובות של סופר היו הופכים אותו לטוב, אין ספק שפוסום היתה מוגדרת סופרת טובה. היות וזה אינו מדד, הרגשתי שהיא כתבה ספר בינוני, עם סיפורים מופרכים ודמויות לא משכנעות, הנסמך על דמיונה הפורה(?) ולא על הבנה אמיתית לנפש והתנהגות אנשים בשר ודם.


*