“לפעמים, כשנדמה לנו שכל השמשות שלנו שוקעות בו-זמנית, מתחשק שלא לצאת מהמיטה אף פעם. ומה הפלא? רימו אותנו, העולם זה לא מה שהבטיחו לנו. זה מתחיל דווקא לא רע. אנחנו קורמים עור, גידים ונשמה תוך שכשוך במימיו החמימים של הג'קוזי האולטימטיבי, נושמים דרך שנורקל שמחובר לנו לפופיק. המיקום – בבטן ההריונית של אמא – מרכזי ושקט. הדירה אמנם קטנה ואין בכלל כווני אויר, אבל טוב לנו ככה, נוח ונעים. לו היינו יודעים לשיר בשלב הזה, היינו שרים "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". אבל זה נגמר, אוהו, כמה מהר שזה נגמר. מתברר שזה לא ממש שלנו, המקום הזה, זה בשכירות קצרת-טווח, וכשאנחנו צומחים לכדי משהו שמתחיל להיראות כמו מישהו, דוחקים אותנו משם אל פסטיבל של אורות מסמאים, קולות רמים ודודות צובטות. למזלנו, אבא'לה ואמא'לה מתוכנתים לרכך את הטראומה ועוטפים אותנו בצמר-גפן מתוק של אהבה, צעצועים צבעוניים וסיפורי אגדה סכריניים בעלי סוף טוב. שקרנים! מה הפלא שאנחנו מקבלים את ההרגשה שאנחנו מרכז היקום ושהשמש זורחת לנו מהתחת? אבל גם האשליה הזו מתנפצת לרסיסים חיש-קל: הרס"ר בצבא, ואחר כך הבוס המשופם (או הבוסית המשופמת) כבר פחות עדינים איתנו. בהמשך, זה רק הולך ומסתבך. מטופלים באגו ואמביציות, בן-זוג, ילדים, הורים וקריירה, ומתמודדים עם הידרת-סידורים שמספר ראשיה רק הולך וגדל, שכנים מעצבנים, משטרה חדלת-אונים, פוליטיקאים חדלי-אישים, רודנים מאיימים, אנטישמים מתחמשים, תחזיות אפוקליפטיות, טיפולי שורש ותוכניות ריאליטי, אנחנו מנסים להרים את הראש מעל זרם החיים הסוחף אותנו איתו למחוזות אליהם כלל לא רצינו להגיע. וכשהתחושה של "תעצרו את העולם, לעזאזל, אני רוצה לרדת!" מתגברת, אז קורה, בהחלט קורה, שמתחשק לנו להתחבא מתחת לשמיכה החמה – תחליף-רחם סינתטי תוצרת סין – ולהישאר במיטה. אבל בסוף אנחנו יוצאים. בטח שאנחנו יוצאים. אי אפשר שלא לצאת, נכון? אז מסתבר שאפשר. עובדה – כך בוחרת לעשות פייגי, "גיבורת" הרומן הלא קונבנציונאלי והמשובח של יוכבד רייזמן, "ציפור ישֵנה". פייגי, בת למשפחה חרדית, בוחרת לעשות כך אחרי שהיא חווה את הסיוט הגדול ביותר של כל כלה: החתן המיועד לה אינו מגיע. (למעשה, במקרים רבים הסיוט האמיתי מתחיל דווקא כשהחתן מגיע.) כאשר מתחוורות לפייגי חלק מן הנסיבות שגרמו לביטול נישואיה, היא מחליטה שלא לצאת עוד מהמיטה ולהעמיד פני משותקת ומנותקת, מניחה למרים אמהּ לשאת בנטל הכבד של הטיפול בה שנים על-גבי שנים. אבל בלילות, כאשר מתאפשר לה, היא מתגנבת אל מחוץ לביתה ומנהלת בסתר חיים חשאיים. טפח אחרי טפח, במשיכות מכחול עדינות ומדויקות, ומתוך נקודות המבט של דמויות שונות, חושפת רייזמן את הקורא למציאות החיים הקשה של משפחתה של פייגי ומכריה, לכעסים, למכאובים ולטינות הרוחשים מתחת לפני השטח. זהו בעיקר עולמן של נשים חרדיות קשות-יום המתמודדות עם צרות בצרורות: עוני, מחלות, אסונות ואובדן, תקוות שנכזבות שוב ושוב. הגברים המעטים המאכלסים את הרומן הם או ז"ל או משקל-קל: כמו בעולם האמיתי, הנשים הן אלו המקריבות ונושאות בעול. זהו אינו רומן שמח (אפשר אפילו לכנותו טראגי), אבל הוא ישמח אוהבי ספרות. הדמויות עגולות ומעוררות אמפתיה, והכתיבה מדויקת, חכמה, עשירה באבחנות דקות ושזורה בהומור שחור וחריף. מומלץ בחום.”

“כאשר איבדתי את אשתי הראשונה (סרטן, סרטן - לא יודע למה אנשים פוחדים מהמילה הזאת ומכנים אותה המחלה ההיא), הודעתי בעבודה על חופשה ללא תשלום ושכבתי חודשיים במיטה כל היום. רק אני והמחשבות שלי. טוב זה לא בדיוק עשרים שנה כמו פייגי, אבל אתם יכולים להבין את מידת ההזדהות של איתה. אחרי חודשיים התחלתי לצאת לעולם בחזרה ועשיתי זאת טיפין טיפין. ושוב ממש כמו הגיבורה של הספר התחלתי מיציאות ליליות. יש בחיפה קו אוטובוס 200 שחורש את כל העיר לאורכה ולרוחבה. לפייגי היה את ליליה, לי היה את יעקב, נהג האוטובוס הקבוע שלי והפרטנר שלי לנסיעות הלילות חסרות התכלית שלי. שתיים בלילה בעיר המנומנמת (חיפה זה ממש לא תל אביב) ואני ויעקב חורשים את העיר. ואם אתם מתעניינים אז אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה ולאורח חיים נורמלי. אז פרק הזמן המינימלי הזה ממש לא מתקרב לעשרים שנה של גיבורת הספר, אבל הרגשתי פשוט הזדהות מוחלטת. אל תתנו לכתיבה הקלילה ולהומור ולציניות ולגרוטסקיות בספר המשובח הזה להטעות אתכם. מאחורי המסווה המשעשע הזה מסתתר הרבה מאוד שברון לב וכאב וסבל ומצוקה ומועקה ותסכול ואכזבה, והסופרת מצליחה להעביר את כל התחושות האלה בצורה מאוד אמיתית ונוגעת ומוחשית ומעוררת הזדהות ובנוסף מעוררת מחשבות ותהיות רבות. ספר מקסים, מרגש, נוגע ללב ובעיניי מאוד עצוב למרות המסווה של ההומור השחור שמצליח אך במעט לחפות על הכאב שזועק מכל שורה בו. ממליץ בחום רב מאוד! ותודה לכל חברי סימניה שבזכותם הגעתי אליו.”

“וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם. וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן. וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם. וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם. וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים. וְרָאִיתִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים. מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר הָאוֹר הוּא נַחֲלָתוֹ. וְכָל אִישׁ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ עָגוּר לָלֶכֶת וְלָבוֹא, מִלְּבַד אֶחָד שֶׁהוּא שֶׁלִּי. וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר וּמֵי הַנָּהָר כֹּה חָמִים וּמְתוּקִים וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים מָרָה. כולנו אגואיסטים, כולנו קרבנות. כולנו אלטרואיסטים, כולנו סדוקים מבפנים, מלאי פגמים. ואם יבוא מישהו ויבחן אותנו מול האור הבוהק, המערטל, חסר הרחמים, מה יראה מלבד חסרונות? יש סופרים - מעטים - שניחנו בכישרון לצייר את כל המכוער והקטנוני שבדמויות שלהם, בלי להפחית מההזדהות הטבעית של הקורא איתן. חסר רחמים, אמרתי? רחמים יש כאן ועוד איך; והדמויות, גם אלה שהבחירות שלהן, המחשבות שלהן, המעשים שלהן מעוררים בך חלחלה, יש בהן צד מואר וכן וטוב. התווכחתי לאחרונה עם חברה על ספר שאהבתי, ספר קודר משהו שכל גיבוריו מונעים מאינטרסים אישיים. החברה שלי אמרה שהיא לא אוהבת ספרים שגורמים לה להרגשה רעה. היא אוהבת ספרים קלים, שמצחיקים אותה ומעלים בה דמעות, "ללכת בדרכך" או "המפתח של שרה", ולמה לו לאדם לקרוא ספרים שגורמים לו לראות את הרע באנושות? ואני חשבתי, ועדיין חושבת, שספרים נועדו לא רק להנעים את הזמן, אלא למלא אותו. ספר טוב הוא ספר שאני חושבת עליו באובססיביות שבועיים רצופים, שמטריד אותי, שגורם לי להתפרע בעשרות ניחושים על הסיבות הלא נראות, שמעורר בי רצון לשאול את המספר למה לעזאזל הוא מתכוון כאן (מזל שזה גם אפשרי לפעמים). וספר טוב באמת יכול מבחינתי להיות גם מר ואכזרי ושונא אדם. אם הוא גורם לי לחשוב ולהרגיש ולאהוב ולשנוא, התחושה שאיתה אני נשארת בסופו לא חשובה בכלל. אני יכולה לסיים אותו בחיוך דבילי פרוש על פניי, או בדמעות וקללות כבושות ואיחולים חביבים לסופר הזה, יימח שמו, או בהבעה מהורהרת ומחשבות מתערבלות בעלות כיוון לא מוגדר. ובכלל, אמרתי לה, הרי גם אני כזאת, אגואיסטית. כל הצדדים המכוערים האלה לקוחים מהמציאות - הרבה יותר מהדמויות המושלמות שאת נהנית לקרוא עליהן. והספרים האלה, באיזשהו אופן, מקבלים אותי אל חיק הנורמליות. וזה טוב. היא הסתכלה עליי כאילו אני משוגעת והלכה לקרוא את "המתיקות שבשכחה". את "ציפור ישנה" סיימתי לפני שבוע, ואני חושבת עליו מאז. על כל מה שבלתי אפשרי בו, ואיך ולמה, על פייגי והחרם שגזרה על העולם, על אליהו ועל הסוד שגילה, על יוחנן שכמו כולם כאן הוא הצד הפוגע וגם הקרבן, על מרים ומלה על מסירותן על מרירותן על האמת שבכל זה, על גבריאל ועל אשמה, על מנוחה ששמה לא מתאים לה, על אסתי ועל הזדקקות לאהבה ועל קוצים שמכסים על בכי, על הטוב והרע והמכוער שבדמויות הבדיוניות ובמקבילות שלהן על פני האדמה. בשעה אחת של קריאה עברתי מכעס לעצב לשנאה לפחד לאשמה לדמעות להערצה שקטה ושוב לכעס, משתוקקת לטלטל את הדמויות, לחבק אותן, לצעוק עליהן, לבכות איתן, להצדיע להן. שנאתי אותן ואהבתי אותן באותה נשימה. ובסופו? את הספר הזה סיימתי בעיניים פעורות, נושכת קלות את השפה התחתונה (אני נראית זוועה כשאני מרוכזת בספר) - מדפדפת קדימה ואחורה בניסיון נואש למצוא את ההמשך למנגינה המופלאה, האיומה, הטראגית הזאת, שנקטעה באקורד פתאומי. ואין המשך. יוכבד רייזמן כבר קמה, הניחה את התווים על הפסנתר, או אולי ליד הצ'לו, וקמה וקדה לקהל. כפיים, רבותי. * כשאני כותבת על ספר ישראלי, אני לוקחת בחשבון את האפשרות שהמחבר יקרא את הביקורת. לכן אני נזהרת בקטילות. המחמאות שלי, לעומת זאת, כנות תמיד. ** הביקורת הזאת מוקדשת לשניים: ליוכבד רייזמן, על ספר מופלא ועל שבוע של מחשבות טורדות מנוחה. ולדן, על הספר ועל טוב לבך, תודה רבה רבה.”

“מאז שנרשמתי לאתר לקח לי בדיוק כמה דקות לקלוט שיש כאן בין החברים סופרים בעצמם . יש כאלו שמופיעים בשמם המלא ואותם לא קשה להכיר, ויש כאלו שמופיעים תחת כינוי . שמתי למטרה לעלות עליהם ... ההימור שלי היה יעלהר , אלון ושונרא , אבל מסתבר שטעיתי . לפחות בינתיים , כי חבר'ה , עדיין לא מאוחר :-) וכך אחרי שיטוטים רבים בארץ סימניה הענקית , הגעתי אל הספר הזה שכתבה אותו ( אם הבנתי נכון ) חברה באתר . אפשר לכתוב על הספר הזה באמת המון המון דברים , אבל כל כך הרבה כבר נכתב עליו ואני באמת לא רוצה לחזור על דברים של אחרים . אבל ממש על קצה המזלג : הספר מרגש ונוגע ללב , עצוב מאוד אבל גם קצת מצחיק ( אם אפשר לקרוא לזה ככה , כי ההומור שחור בטירוף ) , הוא מתאר מקרה שקצת קשה לי להאמין שיכול לקרות במציאות - להתחזות במשך 20 שנה למת חי , אבל הסיפור מסופר בצורה כל כך אמינה ומשכנעת , שאני כבר לא בטוח ... הייתי רוצה לציין שני דברים שהרשימו אותי במיוחד : האחד זה השפה העשירה . איזה שליטה מדהימה בעברית ! העברית מזמן לא הייתה בספרות העברית כל כך עשירה , משובחת ורב גונית , ( וזה בולט במיוחד על רקע ספרי המקור של השנים האחרונות שלדעתי כתובים בשפה רזה וענייה ) . ואגב , כשאני כותב על העברית בספר שהיא רב גונית , אני מתכוון לזה שיחד עם העברית הספרותית הסופרת משלבת כאן גם סלנג ושפה עממית , לעתים עם שיבושי לשון מכוונים , והיא עושה את זה בחן רב מאוד . אהבתי את זה מאוד . הדבר השני זה הסוף של הספר . מה זה הדבר הזה ? הספר מתנהל לו פחות או יותר על מי מנוחות , ואז פתאום בום טראח עצום ודלי מים קרים ( קרים ? ? רותחים ! ! ) נשפך על הקורא המסכן והספר נגמר . ככה , בפתאומיות , בניגוד לכל הציפיות , כשכל כך רציתי לקרוא על מעלליה של המשפחה המתוארת בספר . עד עכשיו קשה לי להחליט אם אהבתי את הסוף או ש ...... אהבתי אותו מאוד ... הוא קשה וחזק , אבל נראה לי שחזק מדי . זה כבר לא שוקולד בטעם מריר , זה שוקולד בטעם מרור . מה עם קצת חרוסת לקורא המסכן ? ? בשיטוטים שלי בסימניה הבנתי שאלון כבר כותב ספר . אני מציע ליעלהר ולשונרא ללכת בעקבותיו . ומהסופרת של הספר הזה אבקש במילה אחת קצרה : עוד !”

“לפעמים, כשנדמה לנו שכל השמשות שלנו שוקעות בו-זמנית, מתחשק שלא לצאת מהמיטה אף פעם. ומה הפלא? רימו אותנו, העולם זה לא מה שהבטיחו לנו. זה מתחיל דווקא לא רע. אנחנו קורמים עור, גידים ונשמה תוך שכשוך במימיו החמימים של הג'קוזי האולטימטיבי, נושמים דרך שנורקל שמחובר לנו לפופיק. המיקום – בבטן ההריונית של אמא – מרכזי ושקט. הדירה אמנם קטנה ואין בכלל כווני אויר, אבל טוב לנו ככה, נוח ונעים. לו היינו יודעים לשיר בשלב הזה, היינו שרים "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". אבל זה נגמר, אוהו, כמה מהר שזה נגמר. מתברר שזה לא ממש שלנו, המקום הזה, זה בשכירות קצרת-טווח, וכשאנחנו צומחים לכדי משהו שמתחיל להיראות כמו מישהו, דוחקים אותנו משם אל פסטיבל של אורות מסמאים, קולות רמים ודודות צובטות. למזלנו, אבא'לה ואמא'לה מתוכנתים לרכך את הטראומה ועוטפים אותנו בצמר-גפן מתוק של אהבה, צעצועים צבעוניים וסיפורי אגדה סכריניים בעלי סוף טוב. שקרנים! מה הפלא שאנחנו מקבלים את ההרגשה שאנחנו מרכז היקום ושהשמש זורחת לנו מהתחת? אבל גם האשליה הזו מתנפצת לרסיסים חיש-קל: הרס"ר בצבא, ואחר כך הבוס המשופם (או הבוסית המשופמת) כבר פחות עדינים איתנו. בהמשך, זה רק הולך ומסתבך. מטופלים באגו ואמביציות, בן-זוג, ילדים, הורים וקריירה, ומתמודדים עם הידרת-סידורים שמספר ראשיה רק הולך וגדל, שכנים מעצבנים, משטרה חדלת-אונים, פוליטיקאים חדלי-אישים, רודנים מאיימים, אנטישמים מתחמשים, תחזיות אפוקליפטיות, טיפולי שורש ותוכניות ריאליטי, אנחנו מנסים להרים את הראש מעל זרם החיים הסוחף אותנו איתו למחוזות אליהם כלל לא רצינו להגיע. וכשהתחושה של "תעצרו את העולם, לעזאזל, אני רוצה לרדת!" מתגברת, אז קורה, בהחלט קורה, שמתחשק לנו להתחבא מתחת לשמיכה החמה – תחליף-רחם סינתטי תוצרת סין – ולהישאר במיטה. אבל בסוף אנחנו יוצאים. בטח שאנחנו יוצאים. אי אפשר שלא לצאת, נכון? אז מסתבר שאפשר. עובדה – כך בוחרת לעשות פייגי, "גיבורת" הרומן הלא קונבנציונאלי והמשובח של יוכבד רייזמן, "ציפור ישֵנה". פייגי, בת למשפחה חרדית, בוחרת לעשות כך אחרי שהיא חווה את הסיוט הגדול ביותר של כל כלה: החתן המיועד לה אינו מגיע. (למעשה, במקרים רבים הסיוט האמיתי מתחיל דווקא כשהחתן מגיע.) כאשר מתחוורות לפייגי חלק מן הנסיבות שגרמו לביטול נישואיה, היא מחליטה שלא לצאת עוד מהמיטה ולהעמיד פני משותקת ומנותקת, מניחה למרים אמהּ לשאת בנטל הכבד של הטיפול בה שנים על-גבי שנים. אבל בלילות, כאשר מתאפשר לה, היא מתגנבת אל מחוץ לביתה ומנהלת בסתר חיים חשאיים. טפח אחרי טפח, במשיכות מכחול עדינות ומדויקות, ומתוך נקודות המבט של דמויות שונות, חושפת רייזמן את הקורא למציאות החיים הקשה של משפחתה של פייגי ומכריה, לכעסים, למכאובים ולטינות הרוחשים מתחת לפני השטח. זהו בעיקר עולמן של נשים חרדיות קשות-יום המתמודדות עם צרות בצרורות: עוני, מחלות, אסונות ואובדן, תקוות שנכזבות שוב ושוב. הגברים המעטים המאכלסים את הרומן הם או ז"ל או משקל-קל: כמו בעולם האמיתי, הנשים הן אלו המקריבות ונושאות בעול. זהו אינו רומן שמח (אפשר אפילו לכנותו טראגי), אבל הוא ישמח אוהבי ספרות. הדמויות עגולות ומעוררות אמפתיה, והכתיבה מדויקת, חכמה, עשירה באבחנות דקות ושזורה בהומור שחור וחריף. מומלץ בחום.”

“כאשר איבדתי את אשתי הראשונה (סרטן, סרטן - לא יודע למה אנשים פוחדים מהמילה הזאת ומכנים אותה המחלה ההיא), הודעתי בעבודה על חופשה ללא תשלום ושכבתי חודשיים במיטה כל היום. רק אני והמחשבות שלי. טוב זה לא בדיוק עשרים שנה כמו פייגי, אבל אתם יכולים להבין את מידת ההזדהות של איתה. אחרי חודשיים התחלתי לצאת לעולם בחזרה ועשיתי זאת טיפין טיפין. ושוב ממש כמו הגיבורה של הספר התחלתי מיציאות ליליות. יש בחיפה קו אוטובוס 200 שחורש את כל העיר לאורכה ולרוחבה. לפייגי היה את ליליה, לי היה את יעקב, נהג האוטובוס הקבוע שלי והפרטנר שלי לנסיעות הלילות חסרות התכלית שלי. שתיים בלילה בעיר המנומנמת (חיפה זה ממש לא תל אביב) ואני ויעקב חורשים את העיר. ואם אתם מתעניינים אז אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה ולאורח חיים נורמלי. אז פרק הזמן המינימלי הזה ממש לא מתקרב לעשרים שנה של גיבורת הספר, אבל הרגשתי פשוט הזדהות מוחלטת. אל תתנו לכתיבה הקלילה ולהומור ולציניות ולגרוטסקיות בספר המשובח הזה להטעות אתכם. מאחורי המסווה המשעשע הזה מסתתר הרבה מאוד שברון לב וכאב וסבל ומצוקה ומועקה ותסכול ואכזבה, והסופרת מצליחה להעביר את כל התחושות האלה בצורה מאוד אמיתית ונוגעת ומוחשית ומעוררת הזדהות ובנוסף מעוררת מחשבות ותהיות רבות. ספר מקסים, מרגש, נוגע ללב ובעיניי מאוד עצוב למרות המסווה של ההומור השחור שמצליח אך במעט לחפות על הכאב שזועק מכל שורה בו. ממליץ בחום רב מאוד! ותודה לכל חברי סימניה שבזכותם הגעתי אליו.”

“וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם. וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן. וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם. וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם. וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים. וְרָאִיתִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים. מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר הָאוֹר הוּא נַחֲלָתוֹ. וְכָל אִישׁ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ עָגוּר לָלֶכֶת וְלָבוֹא, מִלְּבַד אֶחָד שֶׁהוּא שֶׁלִּי. וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר וּמֵי הַנָּהָר כֹּה חָמִים וּמְתוּקִים וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים מָרָה. כולנו אגואיסטים, כולנו קרבנות. כולנו אלטרואיסטים, כולנו סדוקים מבפנים, מלאי פגמים. ואם יבוא מישהו ויבחן אותנו מול האור הבוהק, המערטל, חסר הרחמים, מה יראה מלבד חסרונות? יש סופרים - מעטים - שניחנו בכישרון לצייר את כל המכוער והקטנוני שבדמויות שלהם, בלי להפחית מההזדהות הטבעית של הקורא איתן. חסר רחמים, אמרתי? רחמים יש כאן ועוד איך; והדמויות, גם אלה שהבחירות שלהן, המחשבות שלהן, המעשים שלהן מעוררים בך חלחלה, יש בהן צד מואר וכן וטוב. התווכחתי לאחרונה עם חברה על ספר שאהבתי, ספר קודר משהו שכל גיבוריו מונעים מאינטרסים אישיים. החברה שלי אמרה שהיא לא אוהבת ספרים שגורמים לה להרגשה רעה. היא אוהבת ספרים קלים, שמצחיקים אותה ומעלים בה דמעות, "ללכת בדרכך" או "המפתח של שרה", ולמה לו לאדם לקרוא ספרים שגורמים לו לראות את הרע באנושות? ואני חשבתי, ועדיין חושבת, שספרים נועדו לא רק להנעים את הזמן, אלא למלא אותו. ספר טוב הוא ספר שאני חושבת עליו באובססיביות שבועיים רצופים, שמטריד אותי, שגורם לי להתפרע בעשרות ניחושים על הסיבות הלא נראות, שמעורר בי רצון לשאול את המספר למה לעזאזל הוא מתכוון כאן (מזל שזה גם אפשרי לפעמים). וספר טוב באמת יכול מבחינתי להיות גם מר ואכזרי ושונא אדם. אם הוא גורם לי לחשוב ולהרגיש ולאהוב ולשנוא, התחושה שאיתה אני נשארת בסופו לא חשובה בכלל. אני יכולה לסיים אותו בחיוך דבילי פרוש על פניי, או בדמעות וקללות כבושות ואיחולים חביבים לסופר הזה, יימח שמו, או בהבעה מהורהרת ומחשבות מתערבלות בעלות כיוון לא מוגדר. ובכלל, אמרתי לה, הרי גם אני כזאת, אגואיסטית. כל הצדדים המכוערים האלה לקוחים מהמציאות - הרבה יותר מהדמויות המושלמות שאת נהנית לקרוא עליהן. והספרים האלה, באיזשהו אופן, מקבלים אותי אל חיק הנורמליות. וזה טוב. היא הסתכלה עליי כאילו אני משוגעת והלכה לקרוא את "המתיקות שבשכחה". את "ציפור ישנה" סיימתי לפני שבוע, ואני חושבת עליו מאז. על כל מה שבלתי אפשרי בו, ואיך ולמה, על פייגי והחרם שגזרה על העולם, על אליהו ועל הסוד שגילה, על יוחנן שכמו כולם כאן הוא הצד הפוגע וגם הקרבן, על מרים ומלה על מסירותן על מרירותן על האמת שבכל זה, על גבריאל ועל אשמה, על מנוחה ששמה לא מתאים לה, על אסתי ועל הזדקקות לאהבה ועל קוצים שמכסים על בכי, על הטוב והרע והמכוער שבדמויות הבדיוניות ובמקבילות שלהן על פני האדמה. בשעה אחת של קריאה עברתי מכעס לעצב לשנאה לפחד לאשמה לדמעות להערצה שקטה ושוב לכעס, משתוקקת לטלטל את הדמויות, לחבק אותן, לצעוק עליהן, לבכות איתן, להצדיע להן. שנאתי אותן ואהבתי אותן באותה נשימה. ובסופו? את הספר הזה סיימתי בעיניים פעורות, נושכת קלות את השפה התחתונה (אני נראית זוועה כשאני מרוכזת בספר) - מדפדפת קדימה ואחורה בניסיון נואש למצוא את ההמשך למנגינה המופלאה, האיומה, הטראגית הזאת, שנקטעה באקורד פתאומי. ואין המשך. יוכבד רייזמן כבר קמה, הניחה את התווים על הפסנתר, או אולי ליד הצ'לו, וקמה וקדה לקהל. כפיים, רבותי. * כשאני כותבת על ספר ישראלי, אני לוקחת בחשבון את האפשרות שהמחבר יקרא את הביקורת. לכן אני נזהרת בקטילות. המחמאות שלי, לעומת זאת, כנות תמיד. ** הביקורת הזאת מוקדשת לשניים: ליוכבד רייזמן, על ספר מופלא ועל שבוע של מחשבות טורדות מנוחה. ולדן, על הספר ועל טוב לבך, תודה רבה רבה.”

“מאז שנרשמתי לאתר לקח לי בדיוק כמה דקות לקלוט שיש כאן בין החברים סופרים בעצמם . יש כאלו שמופיעים בשמם המלא ואותם לא קשה להכיר, ויש כאלו שמופיעים תחת כינוי . שמתי למטרה לעלות עליהם ... ההימור שלי היה יעלהר , אלון ושונרא , אבל מסתבר שטעיתי . לפחות בינתיים , כי חבר'ה , עדיין לא מאוחר :-) וכך אחרי שיטוטים רבים בארץ סימניה הענקית , הגעתי אל הספר הזה שכתבה אותו ( אם הבנתי נכון ) חברה באתר . אפשר לכתוב על הספר הזה באמת המון המון דברים , אבל כל כך הרבה כבר נכתב עליו ואני באמת לא רוצה לחזור על דברים של אחרים . אבל ממש על קצה המזלג : הספר מרגש ונוגע ללב , עצוב מאוד אבל גם קצת מצחיק ( אם אפשר לקרוא לזה ככה , כי ההומור שחור בטירוף ) , הוא מתאר מקרה שקצת קשה לי להאמין שיכול לקרות במציאות - להתחזות במשך 20 שנה למת חי , אבל הסיפור מסופר בצורה כל כך אמינה ומשכנעת , שאני כבר לא בטוח ... הייתי רוצה לציין שני דברים שהרשימו אותי במיוחד : האחד זה השפה העשירה . איזה שליטה מדהימה בעברית ! העברית מזמן לא הייתה בספרות העברית כל כך עשירה , משובחת ורב גונית , ( וזה בולט במיוחד על רקע ספרי המקור של השנים האחרונות שלדעתי כתובים בשפה רזה וענייה ) . ואגב , כשאני כותב על העברית בספר שהיא רב גונית , אני מתכוון לזה שיחד עם העברית הספרותית הסופרת משלבת כאן גם סלנג ושפה עממית , לעתים עם שיבושי לשון מכוונים , והיא עושה את זה בחן רב מאוד . אהבתי את זה מאוד . הדבר השני זה הסוף של הספר . מה זה הדבר הזה ? הספר מתנהל לו פחות או יותר על מי מנוחות , ואז פתאום בום טראח עצום ודלי מים קרים ( קרים ? ? רותחים ! ! ) נשפך על הקורא המסכן והספר נגמר . ככה , בפתאומיות , בניגוד לכל הציפיות , כשכל כך רציתי לקרוא על מעלליה של המשפחה המתוארת בספר . עד עכשיו קשה לי להחליט אם אהבתי את הסוף או ש ...... אהבתי אותו מאוד ... הוא קשה וחזק , אבל נראה לי שחזק מדי . זה כבר לא שוקולד בטעם מריר , זה שוקולד בטעם מרור . מה עם קצת חרוסת לקורא המסכן ? ? בשיטוטים שלי בסימניה הבנתי שאלון כבר כותב ספר . אני מציע ליעלהר ולשונרא ללכת בעקבותיו . ומהסופרת של הספר הזה אבקש במילה אחת קצרה : עוד !”