ביקורת ספרותית על ההחלטה מאת בריטה בוהלר
ספר טוב

---

פעם מישהו סיפר לי שעבר חודש מיום שהוא הציע לחברה שלו להתחתן איתו ועד שהיא ענתה. לא הבנתי את זה. גם כי הוא היה כזה שווה, אז איפה המקום להתלבט, בפרט כשהיא באופן עקרוני רצתה להתחתן, וגם, כי מה כבר יקרה בחודש הזה שלא קרה בככה וככה שנים שהם היו ביחד.

אני אימפולסיבית. לוקח לי שנייה וחצי לקבל החלטה, לא משנה באיזה עניין. זה לא שההחלטות שלי כאלה טובות, רק שאני לא מרגישה שההתלבטות תורמת, בטח כשאין פה משהו שצריך ללמוד. בלאו הכי יקח לי גם שנייה וחצי להחליט את ההיפך במידה שיתברר הצורך. את הבית שרכשתי בזמנו, זה שאני גרה בו, למשל, התחלתי לחפש חודש לפני שהסתיים חוזה השכירות של הדירה הקודמת. בחודש הזה הספקתי לשלם מקדמה על בית בפרוייקט אחד, שבוע אחר כך להבין שאני לא רוצה לגור שם, לבקש את המקדמה בחזרה, לשלם מקדמה על בית בפרוייקט אחר, לראות, לגמרי במקרה, כי מה אכפת לי לראות עוד בית, ועוד מוכן, את הבית הזה, לגשת מיד עם המתווך למשרד שלו, לחתום על זכרון דברים (כן, אני יודעת שזה לא נבון לעשות דבר כזה בלי לדבר עם עורך דין, ובכל זאת..), לבקש את המקדמה השנייה בחזרה, לשלם את הכסף ולעבור.

אז נכון שלבן הזוג שלי היה קצת קשה לעקוב. הוא אחד שיודע איך נראה כל כפתור ומה כל היתרונות והחסרונות שלו לפני שהוא קונה איזה מכשיר חשמלי, אבל גם הוא לא רצה להמשיך לשלם שכר דירה ואני חושבת שהוא הבין שאם הדברים יתקדמו בקצב שלו זה ייקח שנים ארוכות. הוא שחרר, אני לקחתי, וככה יצא. יכול להיות שיכול היה לצאת יותר טוב אם היינו מתלבטים אבל זה מסוג הדברים שאני לא מתעסקת בהם.


לפי הספר הזה שמבוסס על היומנים שתומס מאן כתב בקפידה רבה (שלא לומר באובססיביות) מדובר באדם ששוקל כל דבר לפני ולפנים. נכון שההחלטה שהוא צריך היה לקבל לא עסקה בזוטות כמו קניית דירה אלא בהכרעות שהתוצאות שלהן אכן משנות חיים, אבל כיוון שהספר מתאר את ההתנהלות שלו גם בענייני היומיום אפשר להבין שהוא פשוט איש כזה, שקול ומהוסס.

ב 1936 תומס מאן הוא כבר חתן פרס נובל. הוא חי בשוויץ ואינו יכול לחזור לגרמניה. הספר מתאר שלושה ימים בהם עליו להחליט האם לפרסם מכתב שכתב ויוצא נגד המשטר הנאצי.

אני חושבת שהספר הזה מעניין דווקא מפני שעבור תומס מאן מדובר פה במעשה שמנוגד לאופיו. מדובר באדם שאין בו שום דבר מיליטנטי. שלא כמו ברכט, למשל, שהיה קומוניסט, פרסם יצירות פוליטיות וספריו נשרפו ונאסרו לקריאה בגרמניה, תומס מאן היה שמרן וקונפורמיסט. מעבר לזה, חשוב היה לו שגרמנים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו. מבחינתו הם עיקר הקהל שלו.

נכון שכשמסתכלים בדיעבד על ההתלבטות של תומס מאן לא ברור מה עצר אותו. אבל מדובר ב 1936 והוא לא היה היחיד שנמנע מנקיטת עמדה. רבים מאנשי הרוח הגרמנים, גם אלה מתוכם שנמלטו מגרמניה, לא השמיעו קול. המשטרים, הן באירופה והן באמריקה, עדיין משתפים פעולה עם הגרמנים. העולם כולו עתיד להשתתף אוטוטו באולימפיאדה שתתקיים בברלין וגולים, בהיעדר יציבות כלכלית בעולם, לא מתקבלים בברכה בשום מקום.

חשבתי על נאום המנהיגות החלולה של גרוסמן, "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בסוף גם בני אדם" של היינריך היינה, פסוקי השטן של רושדי, לא חסרות דוגמאות של סופרים שנקטו עמדה כנגד משטרים או תהליכים פוליטיים בזמן שקרו. יש אפילו ציפיה כזאת מאנשי רוח, לנקוט עמדה בזמן אמת, להוות עמוד תווך מוסרי, בעיקר כשהם מזהים את התמוטטות עולם הערכים שבו הם מאמינים.

אבל זה שאתה סופר גדול לא בהכרח אומר שאתה גם אחד שמסוגל להוביל את קול המצפון כנגד קול ההמון, ודאי כשהדבר כרוך בסכנה וכשאתה עלול לאבד את הקהל של היצירה שלך שהיא גם מרכז חייך.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ההחלטה