אז נכון, קראתי אותו למרות אי ההמלצה של yaelhar, וזאת אי המלצה מאד נחשבת בעיני, אבל במקביל המליצה עליו חברה טובה, אחת שהיא טובה באופן כללי, אדם טוב, בטח טוב הרבה יותר ממני, כזאת שאכפת לה מכל האנשים, הרעים והטובים, אז קראתי.
הספר הזה נראה כמו נסיון של מי שזה הספר הראשון שהוא מפרסם לכתוב מאסטרפיס. הוא כנראה קרא כבר כמה יצירות כאלה, על זמניות, אז הוא יודע מה צריך. כדאי שזה יהיה סימבולי, שלא יהיה מחובר בקשר הדוק מידי לזמן או למקום שבו הוא נכתב ושיתעסק בדברים הגדולים, טוב ורע, מוסר, כאלה.
הוא לכאורה עשה הכל נכון. נער שבורח מהבית אל מישור מדברי, פוגש שם ברועה זקן שאיתו הוא ממשיך את המסע. שניהם נאבקים בתנאי הטבע הקשים של המדבר בעודם נמלטים מאלה שמחפשים את הנער ומבקשים להשיב אותו אליהם. זה כתוב מצויין. תיאורים ריאליסטיים שמצליחים לנטוע אותך בישימון הצחיח, מתח מתמיד ומסתורין באשר למניעיו של הנער שנחשפים טיפין טיפין.
לפני שהוא כתב ספרים, קראסקו, הוא היה קופירייטר. זה המקצוע שלו. בלי להעליב, הרי גם לי אין איזה מקצוע רב רבדים או משמעות, זה ניכר. אולי אני לא מבינה נכון את המקצוע, אבל נדמה לי שיש בו משהו שמחייב תוצאות מהירות, סלוגנים שיגרמו לך להבין תוך רגע מה טוב בשבילך ולמה. לחסוך ממך את תהליך ההתלבטות. וגם הספר כזה. פשטני. הטוב הוא רק טוב, ברע אין שום קמצוץ של דבר שאפשר להיאחז בו, לא חוכמה, לא כריזמה, לא איזה דמיון פנטסטי, כלום, סתם רוע, עלוב, כזה שלא גורם לך לרגע להתעניין בגורלו. לולא חלק מהתיאורים האכזריים שמלווים את העלילה אפשר היה לחשוב שמדובר פשוט בספר נוער שרק בטעות הגיע אל מדף המבוגרים.
בסיכומו של דבר הוא הזכיר לי במידה רבה סרטים הוליוודיים מסויימים בגלל סוג ההתלבטות שמלווה אותך כשהגיבור הטוב עומד עם אקדח שמכוון אל הגיבור הרע ואז לא באמת אכפת לך אם הוא מיד יירה בו או יחזיר את האקדח אל הנדן. הרי אתה יודע את הסוף.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
