בדרך כלל סופרים לא מעניינים אותי. אני לא מתעניינת בפרטי ביוגרפיה או רכילות, נמנעת מכל פגישה עם סופרים בכינוס ספרותי זה או אחר וגם לא קוראת ראיונות איתם. פשוט הסופר מבחינתי הוא רק יוצר הספר והספר הוא הדבר היחיד המעניין אותי. במקרה הזה התחלתי להתעניין בסופר ונסיתי לנחש איזה מין בן אדם כתב את הסיפור הזה. כי הספר הזה נראה לי כהתבוססות באלימות וגועל, מין התענגות של קראסקי על הפרטים האלימים והמזוויעים ונראה כאילו הוא אמר לעצמו "המממ... בסצינה הזאת אין מספיק גועל. בוא נוסיף עוד קצת אכזריות, שתן, זיהום ונמלא את החללים".
לא הצלחתי להבין מה רצה הסופר להגיד ובעיקר למה. כי הסיפור אינו מוביל, לטעמי, לשום מקום. הוא אוסף של אירועים שהמקשר בינהם הוא אלימות אכזרית וזוועות חסרות פשר. הסיפור - כמו שאמרו רבים לפני - פשוט: ילד בורח מרודפיו. נוף צחיח אחרי כמה שנות בצורת. רועה עזים זקן לוקח אותו תחת חסותו. יחד הם יעברו אירועים מסמרי שיער. ברקע שמש קופחת וחום בלתי נסבל, רעב וצמא ובריחה מתמדת. המסקנה היא שאין לתת אמון באיש, לא משנה כמה הוא קרוב או נראה בלתי מזיק. ברירת המחדל היא בגידה והתעללות.
קראתי שקראסקו מושווה לקורמאק מקארתי. אמנם יש נקודות בסיפור שמזכירות את "כל הסוסים היפים" וגם קצת את "לא ארץ לזקנים" אבל סיפוריו של מקארתי ממורכזים, אפשר להבין מהם את מה שמניע את האירועים ואת הגיבורים, והאלימות שם משמשת צורך סיפורי ולא נמצאת סתם, כמין פורנוגרפיה. קראסקי, לעומת זאת, אינו עומד בכללים מינימליים של הסבר לתופעות שהוא מתאר - ואין כוונתי לכתיבה המסתורית והמינימליסטית שלו, שאותה דווקא חיבבתי.
הספר כתוב בסדר, הסיפור לא משעמם אבל מצאתי את עצמי נרתעת מלחזור אליו, ונשמתי לרווחה כשהסתיים. בדיעבד – יכולתי להסתפק בחציו. סיום הסיפור אינו נותן דבר פרט לעוד גועל ומצוקה.
אני ממש לא אהבתי. הוא כנראה עורר התרגשות רבה בספרד, נדפס ב 12 מהדורות, זכה בתואר "הספר הטוב של השנה" מטעם רשת ספרים. לי הוא השאיר טעם רע מאד, ולא הבנתי מה רצה הסופר להגיד, אם כי חשבתי שהבנתי איזה מין אדם הוא.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
