ביקורת ספרותית על אינטואיציה מאת אלגרה גודמן
ספר לא משהו

---

כמו מנתחת פסיכיאטרית שיושבת על כיסאה וכותבת על בלוק נייר את רשמיה מהמטופל, חושפת המחברת לעינינו היגעות את כל נבכי נפשותיהן של דמויותיה השוכבות לפניה על הספה המפורסמת. והפירוט, אוי הפירוט. אין כל רגש חבוי מאיתנו. אין כל מניע שמוסתר מאיתנו. אין שביב מחשבה קטן, תכונה, תחביב או איזושהי תובנה עצמית שנחסכה מאיתנו הקריאה עליו.

מדען שהגיע לפריצת דרך בחיפושיו אחר תרופה לסרטן מעורר את קנאתה של מדענית אחרת, שנחושה למצוא פגמים בעבודתו. בפירוט מייגע, בהתנסחות מפוזרת ובתיאורים אקראיים בהתמקדותם, מתארת בפנינו הכותבת את העלילה הנוראית הזאת, שבה קנאה היא השולטת. קנאה מפלצתית בממדיה, שעולה וגוברת על כל השיקולים השכליים והאנושיים הרלוונטים לנושא.

קריאת הספר, גם אם הייתה קשה למדי, עוררה בי תהייה מזוויעה: כמה מחקרים על תרופות נקטעו בגלל סיבות טיפשיות כמו פוליטיקה או כסף או קנאה? וכמה חיים היו יכולים להינצל, אם אנשים היו מסוגלים לראות בהצלחת הזולת בלי צרות עין? כמה עצב היה נחסך מהעולם? אני מתחלחלת רק למחשבה על כך. איזה עולם מגעיל. גם כאשר המטרה היא טהורה כביכול- מרדף אחר ידע, צדק, חיים, טובת הכלל- הנרדפים האמתיים הם כוח ושררה.
כולי תקווה שהעולם המתואר בספר הזה שונה מאוד מהמציאות הקיימת, אם כי אני חוששת שלא. אבל גם אם העולם הוא נורא ואיום, תמיד ניתן לחשוב על דרכים לשפרו. נתחיל משיפור הספר הזה:
קיצוץ בתיאור הדמויות וניצול העמודים שהתפנו להוספת סיטואציות היה מועיל. פחות מחשבות, יותר דיאלוגים. פחות התחבטויות, יותר פעולות. באופן כללי, פחות תיאוריה ויותר מעשי. נוסף על אלה, רגע של התפכחות וחרטה של הרשעה בסיפור (על פי הבנתי) היה משפר אותו פלאים. למען האמת, כל הסוף היה יכול להינות משכתוב מקיף.

ואנקדוטה קטנה לסיום: במהלך התנצחות פומבית בין שני מדענים, כאשר האחד האשים את השני בהונאה, הוא השווה אותו לנאצי. כתגובה, המדען הנאשם נופף ביהדותו כדי להביע את עלבונו העמוק. בספר מצוין כמה חכם היה המהלך הזה מצידו, כי הוא הרים את הדיון לרמה אחרת לגמרי לאחר ש"העלה באוב את השואה." זה גרם לי לחשוב על הפוליטיקה הישראלית. אם השואה הייתה "מועלית באוב" כל פעם שיש השוואה לנאציזם, הרי שהייתה מקבלת את פרס הנוסע המתמיד. נראה שיום העובר על עיתונאי בלי שישווה מישהו לנאצי הוא יום מבוזבז.
ההשוואות לנאציזם הן קצת מגוחכות, ובעצם רק מדגישות את ייחודיות הרעיון הזה. השואה הייתה חד פעמית בהיקפה ובזוועותיה, וייתכן מאוד שהרע מכול מאחורינו. אולי יש לנו תקווה, גם בעולם כמו שמתואר בספר.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על אינטואיציה