“רומן על זיוף במעבדה ועל תככים בעולם המדע - ספר מעניין, בעיקר בגלל שאין בו טוב ורע קלאסיים, אלא התחבטויות אנושיות שמעוותות שיקול דעת של חוקרים ומאפשרות לקורא להזדהות גם עם הבחור שבבירור עשה מעשה רע. אולי לא להזדהות, אבל להבין איך מתפתח אדם שמטה תוצאות מעבדה ומציג אותן, מתוך תקווה שאכן מצא מזור לסרטן. התקווה מעוורת את עיניו, וזה חלק מהכוח של הספר, אבל חלקים ממנו נגררים וחלק גדול מהדמויות לא עגולות מספיק.”

“נורא קשה לי להמליץ על הספר הזה. הוא מאוד לא מהנה לקריאה ואפשר להגיד שלפעמים גם משעמם למדי. מצד שני, הדילמות שמעלה הספר מעניינות מאוד, בטח בהקשר למחקר הרפואי שבגלל מגיפת הקורונה, עושה בימים אלה גלים גדולים יותר מתמיד.
מדען מתוסכל חווה פריצת דרך במחקרו שמתמקד בחקר הסרטן. רוב חברי המעבדה מרוצים מהתגלית ומפרגנים וגם ראשי המעבדה, על אף כי דעותיהם חלוקות, קופצים על הרכבת הדוהרת דרך מאמרים בכתבי עת מדעיים יוקרתיים, כתבות תדמית בעיתונות היומית ומענקים ממשלתיים שמנים. רק חוקרת אחת חושבת שמשהו במחקר הזה מסריח, חקרת שהיא במקרה האקסית של אותו המדען הראשי.
לאורך הספר אנחנו מתוודעים לדינמיקה של מעבדת מחקר, ליחסים של המדענים הזוטרים מול מדענים בקליבר גדול יותר, ליחסים בין "עכברי המעבדה" לבין גאונים בשיווק שופעי הכריזמה, לרומנים בעבודה ולגזענות, לתסכול עצום בעבודת המחקר המייגעת מהעדר תוצאות ופידבק מיידי, לפוליטיקה מלוכלכת שמלכלכת גם את המדע, ובעיקר לכמיהה להשארת חותם, שהיא המנוע שמאחורי כל כך הרבה מהעבודה המחקרית.
אז האם בסופו של דבר הייתה כאן תגלית, כשלון מפואר או הונאה מכוערת? התשובה לא חד משמעית, אין שחור ולבן וזה במיוחד מה שאהבתי בספר הזה.
אני חושבת שמי שמכיר את עולם המחקר יוכל להיזדהות עם שני הגיבורים הטרגיים של הסיפור (אני יודעת שהצלחתי להזדהות עם כל הצדדים פחות או יותר והיו הרבה כאלה) ומי שמכיר פחות, יוכל להתכווץ קצת בכיסא בפעם הבאה שיראה בטלוויזיה כתבה צבעונית על תגלית מדעית כלשהי.”

“על הכריכה כתוב רומן מבריק ,מותחן .לא בעיניי.זה ספר נחמד וקריא אבל לא יותר מזה.הספר מלא וגדוש בפרטים טכניים של עבודת מעבדה, נהלי מחקר ופוליטיקה שנילווית לעניין אני מעריצה את עבודת המחקר השקדנית שערכה הסופרת על מנת לתת רקע אמין לסיפור. אבל לא היה שום מתח ,הסיפור זורם לאיטו עד שהוא נגמר,טכניקת הסיפור שבחרה הסופרת מקשה להזדהות עם גיבור אחד,הזרקור נע בין כמה גיבורים מציג את הצד שלהם אבל לא גורם לנו להזדהות איתם אלא רק להבין איך העניין ניראה בעינהם.כל הזמן חיכיתי שיתחיל איזה אקשן.עם סיום הקריאה מרגיש לי כמו הבטחה לא ממומשת.”

“כמו מנתחת פסיכיאטרית שיושבת על כיסאה וכותבת על בלוק נייר את רשמיה מהמטופל, חושפת המחברת לעינינו היגעות את כל נבכי נפשותיהן של דמויותיה השוכבות לפניה על הספה המפורסמת. והפירוט, אוי הפירוט. אין כל רגש חבוי מאיתנו. אין כל מניע שמוסתר מאיתנו. אין שביב מחשבה קטן, תכונה, תחביב או איזושהי תובנה עצמית שנחסכה מאיתנו הקריאה עליו.

מדען שהגיע לפריצת דרך בחיפושיו אחר תרופה לסרטן מעורר את קנאתה של מדענית אחרת, שנחושה למצוא פגמים בעבודתו. בפירוט מייגע, בהתנסחות מפוזרת ובתיאורים אקראיים בהתמקדותם, מתארת בפנינו הכותבת את העלילה הנוראית הזאת, שבה קנאה היא השולטת. קנאה מפלצתית בממדיה, שעולה וגוברת על כל השיקולים השכליים והאנושיים הרלוונטים לנושא.

קריאת הספר, גם אם הייתה קשה למדי, עוררה בי תהייה מזוויעה: כמה מחקרים על תרופות נקטעו בגלל סיבות טיפשיות כמו פוליטיקה או כסף או קנאה? וכמה חיים היו יכולים להינצל, אם אנשים היו מסוגלים לראות בהצלחת הזולת בלי צרות עין? כמה עצב היה נחסך מהעולם? אני מתחלחלת רק למחשבה על כך. איזה עולם מגעיל. גם כאשר המטרה היא טהורה כביכול- מרדף אחר ידע, צדק, חיים, טובת הכלל- הנרדפים האמתיים הם כוח ושררה.
כולי תקווה שהעולם המתואר בספר הזה שונה מאוד מהמציאות הקיימת, אם כי אני חוששת שלא. אבל גם אם העולם הוא נורא ואיום, תמיד ניתן לחשוב על דרכים לשפרו. נתחיל משיפור הספר הזה:
קיצוץ בתיאור הדמויות וניצול העמודים שהתפנו להוספת סיטואציות היה מועיל. פחות מחשבות, יותר דיאלוגים. פחות התחבטויות, יותר פעולות. באופן כללי, פחות תיאוריה ויותר מעשי. נוסף על אלה, רגע של התפכחות וחרטה של הרשעה בסיפור (על פי הבנתי) היה משפר אותו פלאים. למען האמת, כל הסוף היה יכול להינות משכתוב מקיף.

ואנקדוטה קטנה לסיום: במהלך התנצחות פומבית בין שני מדענים, כאשר האחד האשים את השני בהונאה, הוא השווה אותו לנאצי. כתגובה, המדען הנאשם נופף ביהדותו כדי להביע את עלבונו העמוק. בספר מצוין כמה חכם היה המהלך הזה מצידו, כי הוא הרים את הדיון לרמה אחרת לגמרי לאחר ש"העלה באוב את השואה." זה גרם לי לחשוב על הפוליטיקה הישראלית. אם השואה הייתה "מועלית באוב" כל פעם שיש השוואה לנאציזם, הרי שהייתה מקבלת את פרס הנוסע המתמיד. נראה שיום העובר על עיתונאי בלי שישווה מישהו לנאצי הוא יום מבוזבז.
ההשוואות לנאציזם הן קצת מגוחכות, ובעצם רק מדגישות את ייחודיות הרעיון הזה. השואה הייתה חד פעמית בהיקפה ובזוועותיה, וייתכן מאוד שהרע מכול מאחורינו. אולי יש לנו תקווה, גם בעולם כמו שמתואר בספר.”