ביקורת ספרותית על נעלי בלט - פרוזה עשרה קלאסיקה # מאת נואל סטריטפילד
ספר מעולה

---

מחשבות על תיאטרון.

אז לפני חודש חודשיים (מי זוכר) טיילנו בארצות הברית. היה כיף וזה. גולת הכותרת היתה ניו-יורק, מבחינתי, וגולת הכותרת בה - ברודווי.
מה זה ברודווי?
בהגדרה צולעת, רחוב עם הרבה הרבה תיאטראות שמציגים מחזות זמר מאוד, מאוד מפורסמים, ומאוד, מאוד מושקעים, ומאוד, מאוד מקצועיים.
(אם לא הבנתם את ההגדרה הזו, לכו לויקיפדיה. זה כיף וקל, רק היום)
אז הלכנו.
וואו, כמה שאני לא מתחרטת על זה.
מכירים את הרגעים האלו שיושבים באיזו סיטואציה וניתן להרגיש, ממש, שזה לא יחזור על עצמו?שהדבר שאני נוכחת בו עכשיו הוא מדהים. וצריכה צריכה צריכה לנצל כל שנייה כי אני לא אזכור הכל. גם אם אנסה.
רגעים גדולים.
אז צפינו במטילדה. המחזמר. (וואי, איך באנגלית "מחזמר" נשמע יותר טוב)
וזה היה רגע כזה. לגמרי. רצף של רגעים כאלו.
הגודל של התיאטרון, שרק הכניסה אליו עושה חשק להתנחל בו ולא להסכים לזוז אלא אם יקחו אותי משם בצרחות.
השחקים. וואו. הנה וידוי: במסגרת השירות הלאומי שלי אנחנו מציגות קצת. אז כן, אחרי מטילדה חזרתי לארץ ברוח שפופה של: אמנם-עד-עכשיו-לא-רציתי-שאף-אחד-שאני-מכירה-בחיים-יראה-אותי-עושה-את-הפאדיחות-האלה-אבל-עכשיו-אין-סיכוי.
כן.
התפאורה. אההה
השירים. השירים. השירים!!! איזה מזל שבשביל זה יש יוטיוב.
https://www.youtube.com/playlist?list=PLFoupY-ZaHUvsAfDNTGcQQ5jy-B2qLWTF
אילו שירים. אילו ביצועים.
זה הולך ככה: זו הפקה מטורפת. ויש כמה ילדות שמשחקות את מטילדה, כי טוב, הן צריכות מחליפות, ולא יכולות לשחק כל ערב. אז יש הרבה מטילדות. ארבע לכל תקופה, המון לכל התיאטראות וההפקות ביחד.
והן מוכשרות. אבאלה. רמת הדיוק שלהן בכל תנועה. היכולת של ילדות בנות עשר להגיע לכזאת רמה! תשמעו סיפור: מי ששיחקה אצלנו שיהקה באמצע ההצגה. ו - תחזיקו חזק - שרה את כל השירים ושיחקה את כל הטקסטים, כאילו כלום. איזו רמת משמעת עצמית לילדה בת עשר!
בשלב הזה גם הבנתי שהשירים לא מוקלטים, אלא בלייב. ובסוף מסתבר שגם התזמורת בלייב. כל אלו דברים שהיה כל כך יותר פשוט להקליט וזהו. אבל זה כנראה חלק מהעניין. השאיפה היא למושלמות, לא פחות. כשלפעמים הכל נראה פשרני, זה כל כך יוצא דופן. ונהדר.
וגם כל שאר השחקנים. מדהים איך ניתן להגיע לכזאת רמת הפקה.
[הערה:
כרגע אני בתקופת סגידה לשיר ולביצוע הזה. איזה דיוק. איזה יופי. ממחיש בדיוק את היכולות של השחקניות של מטילדה. (כדאי לכם לצפות. ארוך, אבל כדאי. שווה כל שנייה.)
https://www.youtube.com/watch?v=o3TRIVWqWzo
]

בכל אופן. (סטינו מהנושא. כחכוח בגרון, אהמ אהמ)
אז הייתם מצפים שאכתוב עכשיו ביקורת על מטילדה, נכון?
לא ולא, מוהאהא! אנחנו עוד נשתלט על העולם, נכון מיצי?
מיצי? מיצי?

אהמ.

אז, אני אוהבת את מטילדה. ורואלד דאל. והמחזמר היה מדהים. אבל לא על זה אני רוצה לדבר, כי זה לא העניין. אין לי הרבה מה לומר על זה.
אני רוצה לספר על מה שקינן לי בראש במהלך כל זה.

נעלי בלט. הספר.

מה הקשר?
בקצרה, הוא זה שלימד אותי כל מה שאני יודעת על תיאטרון.
טוב, לא כל מה שאני יודעת. אבל את הפן האישי של תיאטרון. את איך שזה מתנהל. איך ילדים עובדים, איך מתבצעת הלמידה. מה בעצם קורה שם. מי אחראי על מי ומה.
נעלי בלט הכניס אותי לעולם הזה, וגרם לי להעריך אותו, ולכן זכות הראשונים שמורה לו כנראה.
וחוצמזה, ספר מקסים ונהדר וכו' וכו'.
אחד מהספרים ששמורה להם אצלי פיסה מהלב. ששומרים חלק מהילדות שלי בתוכם.

עולם התיאטרון האישי שלי מוקדש לך.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על נעלי בלט - פרוזה עשרה קלאסיקה #