מאז שקראתי את הספר הזה, אני קצת מפחדת לכתוב עליו ביקורת.
אני מפחדת קודם כל כי אני מפחדת מהאופה בתלתלים שהמליצה עליו בחום.
אני מפחדת כי הוא קלאסיקה ומי אני שאערער.

אני גם מתבאסת לכתוב עליו.
כי את "הקרקס מגיע" של נואל סטריטפילד, שהיה הספר היחיד שלה שתורגם לעברית בילדותי, מאוד אהבתי וקראתי שוב ושוב.
כשהבאתי אותו לילדים, לעומת זאת, הם לא הצליחו לסיים.
משעמם, הם אמרו, ואני לא הבנתי איך אפשר להשתעמם מהספר שהילך עלי קסם בילדותי.
ורק כשקראתי את נעלי בלט, חשבתי שאולי אני מבינה איך הם הרגישו.

פאולין, פטרובה ופוזי פוסיל הן אחיות מאומצות הגדלות בלונדון בביתו של דג"ם (דוד גדול מתיו), שנעלם ואיננו ועל כן הן נקלעות למצוקה כלכלית.
הפתרון הוא פשוט: הרשמה לבית ספר למשחק ולריקוד כדי שיוכלו להרוויח כסף למחייתן.
הרקע הרומנטי לכאורה, יתמות, עוני, הורים לא ידועים - הם החומרים שמהם רקחו סופרים אחרים של התקופה מלודרמות מרגשות מלאות צירופי מקרים וסוף טוב שכולל כמובן שמלה לבנה ונסיך חלומות.
נואל סטריטפילד היא כמעט האנטי-תזה.
לא צפויים לקורא גילויים מרגשים, גם לא אבירים על סוסים לבנים.
הספר כולו הוא שיר הלל לעבודה קשה והשקעה.
הדוד המאמץ אמנם יחזור בסוף הספר, אבל זה יהיה פרט כמעט שולי. עד אז הבנות יסתדרו בחיים ויבחרו כל אחת את נתיבה.
ואני בעד, באמת.
אני מוכנה למחוא כפיים לערכים של הספר, בפרט כשזוכרים שהוא נכתב במחצית הראשונה של המאה ה-20, והכיוון השמאלצי-רומנטי-קיטשי היה הרבה יותר מתבקש.
רק בעיה אחת קטנה, קטנטנה, מעיבה על כל זה והיא העובדה שהספר היה פשוט... משעמם.
אז הבנות לומדות להציג ולרקוד, והספר מפרט ללא לאות כל שמלה שהן קנו עבור כל ראיון עבודה, כמה היא עלתה, כמה קיבלו עבור ההשתתפות בהצגה, מה המאזן אחרי השמלות וההצגה...
תשמעו. חינוך כלכלי זה גם חשוב. לחיות ע"פ האמצעים שלך, לבחור מקצוע פרקטי לחיים. הכל נכון... רק לא מאוד מעניין כספר ילדים.
אולי מה שחסר לי כדי להנות מהספר הוא עניין בעולם התיאטרון והמחול. כנראה שאני לא מספיק מתעניינת כדי שחשיפת מאחורי הקלעים של העולם הזה בראשית המאה ה-20 תקסום לי מספיק.

אז לא הרמתי ידיים ומתישהו אחרי הקורונה כשהספריה תחזור אני מתכננת לקרוא את ספרי ההמשך, בתקווה שאיפשהו אמצא את הקסם שאני זוכרת מהילדות.
אבל מהספר הזה, די התאכזבתי.

מחשבות על תיאטרון.

אז לפני חודש חודשיים (מי זוכר) טיילנו בארצות הברית. היה כיף וזה. גולת הכותרת היתה ניו-יורק, מבחינתי, וגולת הכותרת בה - ברודווי.
מה זה ברודווי?
בהגדרה צולעת, רחוב עם הרבה הרבה תיאטראות שמציגים מחזות זמר מאוד, מאוד מפורסמים, ומאוד, מאוד מושקעים, ומאוד, מאוד מקצועיים.
(אם לא הבנתם את ההגדרה הזו, לכו לויקיפדיה. זה כיף וקל, רק היום)
אז הלכנו.
וואו, כמה שאני לא מתחרטת על זה.
מכירים את הרגעים האלו שיושבים באיזו סיטואציה וניתן להרגיש, ממש, שזה לא יחזור על עצמו?שהדבר שאני נוכחת בו עכשיו הוא מדהים. וצריכה צריכה צריכה לנצל כל שנייה כי אני לא אזכור הכל. גם אם אנסה.
רגעים גדולים.
אז צפינו במטילדה. המחזמר. (וואי, איך באנגלית "מחזמר" נשמע יותר טוב)
וזה היה רגע כזה. לגמרי. רצף של רגעים כאלו.
הגודל של התיאטרון, שרק הכניסה אליו עושה חשק להתנחל בו ולא להסכים לזוז אלא אם יקחו אותי משם בצרחות.
השחקים. וואו. הנה וידוי: במסגרת השירות הלאומי שלי אנחנו מציגות קצת. אז כן, אחרי מטילדה חזרתי לארץ ברוח שפופה של: אמנם-עד-עכשיו-לא-רציתי-שאף-אחד-שאני-מכירה-בחיים-יראה-אותי-עושה-את-הפאדיחות-האלה-אבל-עכשיו-אין-סיכוי.
כן.
התפאורה. אההה
השירים. השירים. השירים!!! איזה מזל שבשביל זה יש יוטיוב.
https://www.youtube.com/playlist?list=PLFoupY-ZaHUvsAfDNTGcQQ5jy-B2qLWTF
אילו שירים. אילו ביצועים.
זה הולך ככה: זו הפקה מטורפת. ויש כמה ילדות שמשחקות את מטילדה, כי טוב, הן צריכות מחליפות, ולא יכולות לשחק כל ערב. אז יש הרבה מטילדות. ארבע לכל תקופה, המון לכל התיאטראות וההפקות ביחד.
והן מוכשרות. אבאלה. רמת הדיוק שלהן בכל תנועה. היכולת של ילדות בנות עשר להגיע לכזאת רמה! תשמעו סיפור: מי ששיחקה אצלנו שיהקה באמצע ההצגה. ו - תחזיקו חזק - שרה את כל השירים ושיחקה את כל הטקסטים, כאילו כלום. איזו רמת משמעת עצמית לילדה בת עשר!
בשלב הזה גם הבנתי שהשירים לא מוקלטים, אלא בלייב. ובסוף מסתבר שגם התזמורת בלייב. כל אלו דברים שהיה כל כך יותר פשוט להקליט וזהו. אבל זה כנראה חלק מהעניין. השאיפה היא למושלמות, לא פחות. כשלפעמים הכל נראה פשרני, זה כל כך יוצא דופן. ונהדר.
וגם כל שאר השחקנים. מדהים איך ניתן להגיע לכזאת רמת הפקה.
[הערה:
כרגע אני בתקופת סגידה לשיר ולביצוע הזה. איזה דיוק. איזה יופי. ממחיש בדיוק את היכולות של השחקניות של מטילדה. (כדאי לכם לצפות. ארוך, אבל כדאי. שווה כל שנייה.)
https://www.youtube.com/watch?v=o3TRIVWqWzo
]

בכל אופן. (סטינו מהנושא. כחכוח בגרון, אהמ אהמ)
אז הייתם מצפים שאכתוב עכשיו ביקורת על מטילדה, נכון?
לא ולא, מוהאהא! אנחנו עוד נשתלט על העולם, נכון מיצי?
מיצי? מיצי?

אהמ.

אז, אני אוהבת את מטילדה. ורואלד דאל. והמחזמר היה מדהים. אבל לא על זה אני רוצה לדבר, כי זה לא העניין. אין לי הרבה מה לומר על זה.
אני רוצה לספר על מה שקינן לי בראש במהלך כל זה.

נעלי בלט. הספר.

מה הקשר?
בקצרה, הוא זה שלימד אותי כל מה שאני יודעת על תיאטרון.
טוב, לא כל מה שאני יודעת. אבל את הפן האישי של תיאטרון. את איך שזה מתנהל. איך ילדים עובדים, איך מתבצעת הלמידה. מה בעצם קורה שם. מי אחראי על מי ומה.
נעלי בלט הכניס אותי לעולם הזה, וגרם לי להעריך אותו, ולכן זכות הראשונים שמורה לו כנראה.
וחוצמזה, ספר מקסים ונהדר וכו' וכו'.
אחד מהספרים ששמורה להם אצלי פיסה מהלב. ששומרים חלק מהילדות שלי בתוכם.

עולם התיאטרון האישי שלי מוקדש לך.

אני נכנסת לחדר שלי. אמא שלי ניקתה היום את הבית. הרמתי את כל הדברים שהיו על הרצפה בבוקר לפני שהלכתי. כשאני מתקרבת לשולחן הכתיבה שלי אני רואה את הספר צץ בתוך הערבוביה של ניירות כתיבה, פלסטיק, פתקים שזמנם עבר, ציורים ודברים מעין אלה. זה מקום לגמרי לא מתאים לו. אתמול קראתי בו עד מאוחר, הנחתי אותו על הרצפה ובבוקר שמתי אותו על השולחן שלי. זה עותק ישן ומשומש מאוד, עטוף בניילון שקוף.

הספר הזה מעוצב בצורה ילדותית מאוד. כותרות גדולות ומסתלסלות, מילים בכתב גדול, מנוקדות. אני כבר מזמן לא קוראת ספרים מנוקדים, אבל בכל זאת היה לי נחמד למצוא את הנקודות הקטנות מתחת לאותיות-כאילו הן חברות שלי. אחרי הרבה זמן בו קראתי ספרי נוער שכתובים בכתב קטן ובשורות צפופות (לעיתים אני מאבדת את השורה שלי ברגע של חוסר ריכוז/עייפות) היה נחמד לקרוא ספר לילדים צעירים ("בני עשרה") שיש בו מילים בגודל הנכון!

כמה דברים טכניים:
1. התרגום טוב, אבל זה לא ממש נעים לקרוא ספר כשכל שני עמודים צצה לך כוכבית עם פירוט של שורה וחצי על המילה מצרפת. בקיצור-יותר מדי הערות.
2. הספר ערוך יפה ומסודר מאוד, נעים לקריאה.

טוב, עלילה:
אני מניחה שקראתם את התקציר לספר. הוא באמת לא מטעה, ולכן אין צורך שאפרט עוד.

ולבסוף, ביקורת:
מורגש היטב שזה ספר לילדים. הוא זורם, שוטף, אין בו פערי מידע ולו לשנייה, אף טיפה של מחשבה מעמיקה ודמויות פשוטות מאוד. אל תחשבו שזה רע-מאוד נהניתי לקרוא את הספר, אבל הוא מיועד לגילאי 7-10, כנראה.

השאלה העיקרית שהספר מעורר אצלי מסקרנת יותר. שאלתי את עצמי:
-פטרובה. פטרובה היא דמות שונה, והיא האהובה עלי ביותר בספר. היא לא אוהבת לרקוד אלא לקרוא ספרים על מטוסים ולבנות דגמי מטוסים ולהתעניין במכוניות. למה, שאלתי את עצמי, שלחו אותה ללמוד ריקוד ולא מכונאות? ננה אומרת בתחילת הספר: "דווקא לה זה אולי יועיל, כי היא מתנהגת כמו בן (ציטוט מהזיכרון)." מה לא בסדר בזה שיש לה תחומי עניין שונים ושהיא לא ממש מתעניינת בבגדים שלה?

לסיכום, ספר לילדים צעירים. חביב, נחמד, מרענן ונפלא.

בכל מקרה, בהתחלה ברחנו לבלגיה.
אולי זה יפתיע אתכם, אבל בבלגיה קשה להשיג ספרים בעברית. בתור בונוס, סבא מתפלץ אם הוא תופס אותי קוראת בעברית, גם סתם את שיעורי הבית שלי לחופש.
אמא חשבה שלא לקרוא עברית יכריח אותי לקרוא בהולנדית, ולכן היא החרימה את כל הספרים שהבאתי בעברית. רובם עדיין שם, במגירה בלתי ידוע, נידונו לשכחה.
אבל בגלל שבפעם ההיא ברחנו, אמא הציעה לי פינוק מיוחד, על זה שהייתי אמיצה ונטשתי את הכל.
היינו בעיר העתיקה, בחנות ספרים בסמטה צדדית. או שאחרי שהיינו בחנות הספרים הלכנו לעיר העתיקה ואכלנו בייגלה? אני לא זוכרת. הכל קצת מעורבב, כמו כל הזכרונות שלי מהתקופה ההיא.

"מותר לך לקחת איתך ספר אחד לסבא ולסבתא."
מיד אחר כך באו התנאים (לעולם לא להוציא את הספר מהחדר שלי, לקרוא שלושה ספרים בהולנדית בתמורה עם סבא, ללמוד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, לטייל עם סבתא כל יום לפארק ולהאכיל את הברבורים- שבוע אחרי שהגענו שמו שלט "אסור להאכיל את הברבורים" והתנאי הזה נפל.), אבל ספר -עברית- בבלגיה זה ספר בבלגיה. כל ילדה בת שבע במצבי הייתה מאושרת מספיק כדי להסכים להכל.

זו הייתה הבחירה שלי: "נעלי בלט" או "מומו". על "מומו" אמא המליצה לי, וסמכתי על אמא, אבל תמיד רציתי להיות רקדנית. נבחר.

קראתי את "נעלי בלט", בשעות הקטנות של הלילה (שמונה וחצי), מתחת לאור מנורת הלילה הקטנה שמכבים במשיכה בכפתור שמחובר לחוט ומשמיע קולות מרגיעים בכל פעם שהוא פוגע בקיר הכחול, עוזר לי להירדם, מרחיק סיוטים של טרולים שקופצים מתוך האמבטיה.

לקח לי כמעט כל החופשה לסיים אותו. חודש וחצי לספר של 300 עמודים, פחות או יותר. ואתם יודעים מה? אני עדיין גאה בעצמי על זה.

אחרי שסיימתי את הספר החבאתי אותו מאחורי הספרים האחרים בכוננית, שסבא לא ימצא, ושכחתי.

***

בפעם הבאה שנפגשנו הייתי כבר בת תשע. סידרתי את הכוננית שלי בבלגיה, ומצאתי אותו.
המון זכרונות עטפו את הספר. זכורנות של ילדה קטנה ואמיצה, רק מחכה למצוא את הארון שלה.

קראתי אותו שוב, הפעם לקח לי בערך שבועיים. אני זוכרת שחייכחתי לעצמי כשחשבתי על אני הקטנה. כמה שהיא הייתה גאה בי.
החבאתי אותו שוב בכוננית, וזכרתי.

***

עבור שמונה שנים מאז שקניתי אותו. לא יאמן, נכון? בלתי אפשרי לחשוב בגיל שבע שהחיים ממשיכים.
כל שנה, בבלגיה, אני חוזרת לספר הזה. אני כבר מזמן מגניבה ספרים בתיק הקטן שלי, אבל הם תמיד חוזרים איתי, מעלים פה אבק. הוא נשאר שם, מעלה אבק בלגי, שוכב שם, מתחבא מסבא, מחכה לי.

כל פעם לוקח לי פחות זמן לקרוא אותו. בפעם האחרונה (גיל 14) לקח לי שלוש שעות.
היא הייתה מתגאה בי, נכון? אני גאה בה. שבסוף היא הצליחה לקורא את הספר בשלוש שעות. כל כך מהר.

מאז גיל שבע כבר הספקתי להתחרט על הבחירה שלי ב-"נעלי בלט". אני חושבת שהייתי אוהבת יותר את "מומו". אני אוהבת את "מומו" יותר כרגע. "נעלי בלט" פשוט כל כך לא אני, ומוזר לי לחשוב שבמשך חודש וחצי זה היה הספר הכי אני בעולם בשבילי.

אבל עד כמה שאני לא אבין את עצמי של פעם, עד כמה שייקח לי פחות זמן לקרוא אותו, עד כמה שאני אחשוב שהספר הזה לא שווה את הזמן שלי, הוא עדיין חלק כל כך גדול מהבלגיות שלי, ועל זה אני אוהבת אותו. בגלל זה אני לא מדרגת אותו. אני לא מסוגלת לכתוב את דעתי עליו עכשיו, כשכל כך אהבתי אותו פעם. ועדיין.

אני לא כותבת עליו ביקורת אמיתית, אני לא מדרגת אותו, לזכר ילדה אמיצה בת שבע שברחה.

אני קראתי את הספר כי הבטחתי.
לא ציפיתי למשהו מדהים במיוחד. אלו לא הספרים שאני בדרך כלל קוראת.
אבל זה ספר מדהים ומרגש. אחד הספרים הכי טובים שקראתי. גם אם הספר שונה.


~~~

בספר מסופר על פאולין, פטרובה ופוזי. שלוש אחיות מאומצות שהגיעו אל סילביה וננה בתור משלוח מדודה של סילביה שטייל בעולם.
הדוד יצא לעוד מסע, והשאיר את סילביה, ננה ושלוש הבנות עם כסף שיספיק לחמש שנים.
אבל חמש שנים זה באמת מספיק?

במהלך הספר מגלות השלושה את כישרונותיהן ואת הדברים שבאמת חשובים להן, וככה הן משתדלות לפרנס את סילביה. פוזי ופאולין שמחות בכך, אך לפטרובה קשה יותר מהן.


~~~

פתחתי את הספר. ישבתי על המיטה שלי וקראתי את המילים המנוקדות שמזמן כבר לא פגשתי. חייכתי כל פעם שהזכירו את שמו של דג"ם (דוד גדול מתיו). וכל פעם שהבנות קראו לסילביה "פרופרו". זה גם משהו שונה שגיליתי בספר. שמות שכאלה, שמזמן כבר שכחתי.
זה היה אחד הדברים שגרמו לי להמשיך לקרוא.


~~~

הספר הוא ספר מרגש ומדהים. הוא סחף אותי לתוכו תוך רגע, ולימד אותי מעט על אומנות התאטרון והבלט. אבל בגלל שהוא היה "שונה", והיה קשה לי להתרגל אליו הספר לא יקבל יותר מארבע כוכבים. סליחה.

מייטי ♥

ספר מדהים! נהניתי מאוד!
כשהספרנית אמרה לי שכדאי לי לקרוא אותו חשבתי לעצמי שזה בטח ספר משעמם ומיושן, טעיתי.
אני תמיד אומרת לעצמי:״אל תשפטי ספר לפי הכריכה שלו״, זה בדיוק מה שעשיתי, אבל זאת היתה שטות,
מהרגע הראשון שלקחתי את הספר והתחלתי לקרוא בו, התרשמתי, הספר כתוב בשפה קלה וקל לקריאה.
אני מסכימה שהיו הרבה מאוד קטעים שסימנו בכוכבית חצי מהעמוד, אבל.. הסתדרתי, איכשהו.
יש עוד 2 ספרים חוץ ממנו בסדרה, והם כולם קשורים אחד בשני.
את הספר הזה קראתי ראשון, אחר כך את נעלי החלקה ואז את נעלי קולנוע, (אני די בטוחה שככה קוראים להם..).
אני לא אכתוב את העלילה שלהם כי.. אתם יודעים.

הדמות שהכי אהבתי היא פטרובה, כי היא סקרנה אותי, גם בגלל ההתנהגות שלה וגם בגלל החיצוניות שלה.
ההתנהגות שלה היתה כמו של בן, כאילו היא לא קשורה למשפחה שלה.
החיצוניות שלה עיניינה אותי כי היא לא היתה יפה כל כך אבל בכל זאת משכה תשומת לב.

איזה ספר יפהפה!!..
ולא, אינלי מושג למה אני אוהבת אותו כל כך..
קראתי אותו כשהייתי בת תשע, כשדודה שלי קנתה לי אותו.
אולי בגלל שקראתי אותו בגיל כל כך קטן, גרם לי להמשיך לאהוב אותו..?
אני קוראת אותו שוב, ושוב, ושוב - והוא אף פעם לא נמאס! אין בו אף קטע משעמם, קל מאוד להתחבר לדמויות, ואני זוכרת שבתור ילדה קטנה תמיד רציתי להיות פאולין..:)

כל כך חבל שאין לו המשך.. הייתי שמחה לקרוא עוד על פאולין פטרובה ופוזי:)
(אולי זו הסיבה שאני קוראת אותו כל כך הרבה פעמים..)

מומלץ בחום!

ספר קלסי מרגש, אהבתי מאוד :)
מומלץ לכל הגילאים, מעניין ומותח.
מומלץ בחום!
בכלל, כל הסדרה הזאתי כתובה מעניין ובצורה שממש כיף לקרוא...
הוא מדבר על משברים בין אחיות, אך גם על רגעי אושר בין אחות אחת לשנייה.
הקריאה חובה!
אם קראתם ואהבתם, תמשיכו גם ל"נעלי החלקה" !
קריאה מהנה...
:)

יפהפה.
זאת המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושבת על הספר הזה או רואה אותו על המדף בחדר שלי, שחוק מרוב קריאה.
רוב הפעמים קריאה שלי, פה ושם גם קריאה של עוד כמה אנשים.

הפעם הראשונה הייתה בכיתה ב', אני חושבת. אולי תחילת ג'.
מי אמר שספרים עם כתב גדול וניקוד הם לא לרמה גם של ילדים בחטיבת ביניים?

הספר הזה הוא כל כך יפה. הוא תמים, באיזשהו מובן, אבל גם בוגר מאוד. בכל פעם שאני קוראת, בכל פעם שאני מתבגרת יותר, אני מבינה דברים חדשים.

פאולין, פטרובה, ופוזי. שלושה שמות מוזרים למדי שמתחילים בפ'. זה מה שחשבתי כשנאבקתי לקרוא אותם נכון בפעם הראשונה. היה להם צליל מוזר כזה, שונה.
ואחרי כמה פעמים של קריאה שלהם קראתי אותם טוב בדיוק כמו את השם שלי.
כי הספר כל כך ממוקד בבנות האלה, השמות שלהן מופיעים בו כל כך הרבה פעמים. הוא לא עוזב אותן לרגע, הוא מלווה את ההתבגרות שלהן בכל מעלה או מפלה או מכשול. ואני אוהבת את זה.

אתם צריכים את הספר הזה בבית, לקריאה בשבתות גשומות או סתם באמצע שבוע, כשאתם צריכים ספר קליל ונחמד ביותר.
אז "אל תחסכו פרוטה ותשאילו מהספרייה" בשינוי קטן מהציטוט המקורי של ננה. תקנו את הספר ותהנו ממנו כמה שיותר.
כי באמת לא חבל על הפרוטה, או על כמה הפרוטות, שתשלמו בשביל לקנות אותו בחנות ספרים. הספר הזה ייתן לכם המון בתמורה.