מסתבר שיש בונוס כשאתה קורא ספר של סופר/ת שלא עפ"י סדר יציאתם לאור. אל הסופרת התוודעתי בספרה השני- מפתח אפס. אהבתי את הכתיבה שהזיזה בי דברים. אהבתי את הכנות שבכתיבה שלא הצטרכה לעטות על עצמה גלימות של נחמדות וחנפנות כדי לכבוש את לב הקורא. היא עשתה את זה בכתיבה ישירה וחשופה ונחתה הישר בלבי. ואז גיליתי לשמחתי שיש לסופרת ספר קודם. ואם זה היה הפוך, והייתי קוראת לפי הסדר הייתי אומרת שיש למה לצפות בספר ה

סיימתי לקרוא את הספר כבר לפני כמה שבועות, ובדרך כלל אני אוהבת לכתוב סקירה סמוך לסיום הקריאה. אני מאמינה שההתלהבות וההתרשמות מהספר מועברים בסקירה מבעד למילים, וזה תמיד מצליח כשהסקירה נכתבת במיידי. אבל עם הספר הזה הייתי צריכה את מרחק הזמן, לתת לדברים להירגע קצת מהמחול שלהם עד שימצאו את מקומם וישקטו.

אתחיל מהכריכה. יש לי קטע עם כריכות. אוהבת את אלה שמספרות חלק מהסיפור. שהן בעצמן יכולות לשמש פרולוג

בישוב מגורי בכניסה לספריה העירונית יש מדף מרכזי המכיל ספרים ישראלים חדשים ולצידו מדף נוסף של ספרים ישראלים מומלצים. אני מגיע לביקור בספריה כפעם בחודש, אוהב דווקא ספריות עירוניות כי אולי זה סוג של תרבות שצריך לשמר אותה, ספרים וספריות. אני בכלל נהנה מזמן הספרייה שלי כרגעים טובים של תנועה לא מאורגנת במחשבות, להציץ בספרים לקרוא כמה מילים, להתחבט ואז לאסוף איתי מספר ספרים.

לרוב אני מגיע לספריה שבטלפ

הספר היה בסדר אני מניחה?
הגעתי אליו כי סיימתי ספר בתחילת השבוע בבסיס, ונזכרתי שבבסיס שלי יש ספרייה, אז פניתי אליה, והספר הזה קרץ לי לעין, אז חשבתי... למה לא?

כשהתחלתי לקרוא את הספר מאוד השתעשעתי מהעובדה שאני פשוט קראתי עמודים על ילד ממורמר שלא אוהב להיות בפנימייה שמכריחה אותו להיות סביב אנשים 24/7, דבר שהרגשתי גם בקורס שלי, ואז הספר לקח צעדים כבדים מאוד מהר(?), זה פשוט עבר מלדבר על מרמור של יל