“"רוני היה אומר לי להיות גבר בכל פעם שהוא ראה אותי בוכה. הוא היה אומר לי להפסיק לבכות, אף אחד לא אוהב תינוקות בכייניים, ואני מנסה אבל לא תמיד מצליח. לפעמים העננים בתוך הראש שלי נהיים גדולים ואפורים ומפותלים, ואז הוריקן עובר בעיניים שלי. אבל זה לא באמת הוריקן - כי אין לי באמת מערכת אקלים בתוך הראש."

הדובר הוא אלכס. אלכס חושב שזה טפשי להסתכל על הגיל. "צריך לעשות מבחן לכל ילד שיבדוק כמה הוא אחראי ואז לתת לו את גיל האחריות שלו. אני בטוח שאז אהיה לפחות בן שלוש עשרה כי אני כבר יודע לבשל ואני מטפל בכלב". לכלב קוראים קרל סייגן, כמו המדען שהוא הגיבור הרוחני שאלכס אימץ לעצמו. אז אלכס כרונולוגי בן 11 וחצי, והדיון על הגיל מתעורר מול הכרטיסן בתחנת הרכבת, שמסרב לתת לאלכס לעלות בלי ליווי מבוגר. אלכס יוצא לנסיעה ארוכה שבסופה מפגש פורום הטילים שבו הוא משתתף, והיעד הכפול שלו - להעיף טיל לחלל, ולהעלות בו הקלטות לחוצנים שירצו ללמוד על התרבות האנושית. לצורך זה אלכס מקליט תיעוד של קטעים מהמסע שלו, והספר הוא בעצם שקלוט של התיעוד הזה. מסע כזה מעורר מיד תהיה איפה ההורים של אלכס ולמה הם לא תוקעים אותו בבית ואוסרים עליו לצאת, או לחלופין מצטרפים אליו במסע שנשמע חיובי וחינוכי אך גם טומן סכנות פוטנציאליות. וזו בעצם המהות של הספר - אלכס הוא בן למשפחה לא מתפקדת, עם אבא שמת, אם שחולה במחלת נפש, ואח גדול שמממן אותו מרחוק אבל הולך לחפש את המזל שלו באל-איי.

ההקלטות מביאות את הקול של אלכס. כתיבה כזאת - מבוגר שכותב בעיניים של ילד - היא כתיבה בעל פוטנציאל בעיות רב. יש בעיית אמינות, כי בדרך כלל מבוגרים נוטים לשכוח את נקודת המבט שלהם כילדים, ולגלוש לאמירות מבוגרות לגילם. כאן אלכס מראה ערבוב של בגרות עם ילדותיות, והבגרות אמינה הודות לסיפור הרקע שהפך אותו לילד הורי שמתבגר בעל כורחו. מה שכן, יש כאן נטייה לשעמום, לפחות בקריאה מבוגרת. המחשבות של הילד, אם הן אותנטיות, לא בהכרח מעניינות קוראים אחרים. בנוסף, חלק מההקלטות נראות הגיוניות וטבעיות, אבל חלק אחר נראה מלאכותי, כזה שבא רק כדי להניע את העלילה, וזה יוצר תחושה קצת מוזרה בקריאה.

הספר מוגדר כספר התבגרות של אלכס. הוא יוצא למפגש, מנסה להעיף את הטיל שלו, פוגש אנשים מוזרים ונוסע איתם להמשך הרפתקאות מפותל שמביא לו עוד מידע על משפחתו ועוד קצת על החיים. אני חייבת לומר שאני לא קהל היעד של הספר הזה, הוא מיועד בפירוש לצעירים ממני. אבל אני נוטה להנות מספרי נוער, ולכן קראתי אותו. הפעם לא ממש נהניתי. לא ראיתי הרבה התבגרות, לא של אלכס ולא של היצורים המוזרים שהוא פוגש בדרך. כמו כן לספרי התבגרות יש תמה - אמירה על החיים הבוגרים שמזיזה את הספר ומניעה את העלילה. כאן לא ראיתי הרבה טעם בעלילה, ולא מצאתי את התמה המובילה אותה. כאשר אריך קסטנר, למשל, כתב על משפחות לא מתפקדות, היתה לו סיבה ברורה - לספר לילדים שיש דבר כזה גירושין (אורה הכפולה) או לומר שחוסר תפקוד והזנחה הורית קיימים בכל השכבות הסוציו-אקונומיות ולא מוגבלים לעניים בלבד (פצפונת ואנטון). בספרי התבגרות אחרים יש אמירות אחרות, שאולי מיועדות לנוער הקורא, אבל יכולות לדבר גם אל מבוגרים. כאן האמירה לא קיימת.”

“נתראה בקוסמוס זה ספר שמספר על אלכס, ילד שנוסע לכנס שיגור טילים, ובדרך הוא מכיר אנשים אקראים שהוא מתחבר איתם, והם עוזרים לו בחיפושים שלו; חיפוש הכנס, חיפוש האב שלו, חיפוש הכלב שלו, חיפוש אימו, וחיפוש המשמעות של משפחה אם לחשוב על זה, והסיפור מסופר על פי כל מה שאלכס הקליט כדי לשגר לחייזרים כדי לחלוק את העולם שלו.

הספר היה מקסים.
הוא כן היה קצת מוזר וכשהתחלתי לקרוא אותו העלילה הייתה ממש מפוזרת ואקראית, אבל עם הזמן כל הפרטים התאחדו יחד.

תמיד מצאתי משהו מיוחד בספרי הרפתקאות שמסופרים מנקודת מבט של ילדים, זה תמיד יותר מיוחד ומלא דימיון, והספר הזה לא איכזב, במיוחש אופן הכתיבה שונה.
אהבתי מאוד.”