אופק מתעקש להישאר ילד בית, גם כשאין יותר בית.
כשנשלח לפנימייה, כמו כל חָדש הוא מייד נשאל "מה עשית?״ או ״מה עשו לך?"
אך הוא מסרב לענות ולא מוכן לתת לפנימייה להידבק בו;
לא לאכול מהביצה הענקית מלאת העיניים, לא לתת לבגדים שלו להתערבב בכביסה של כולם, לא להתקלח במקלחת שגם אם תנעל אותה לא יעזור, לכולם יש מפתח אפס.

פה ושם מהבהבים בחושך שלו חסדים קטנים.
דיאנה שמגלה לו מי מלשן, מי גונב ומי הומו, ואחר כך תגלה לו עוד;
איתן המדריך שלו שהוא כמו אלוהים, רק שאופק עוד לא החליט אם אלוהים נתן או אלוהים לקח;
ויש גם מייל שמגיע אל העובדת הסוציאלית ומפיח בו תקוות.
נשארו לו עוד שלוש שנים להיות ילד ואין מצב שהוא מבזבז אותן בפנימייה.

לרעות אקשטיין בלום פריסקופ משוכלל ורגיש שאותו היא מכוונת אל נפשו של אופק וגם אל נפשם של הסובבים אותו.
היא מצליחה לדלות פרטי־פרטים מנשמות מסוכסכות, אפלות ועצובות, ולהאיר את האזורים הדחוסים והכהים.

זהו סיפור עדין ומפלח הכתוב בעברית בועטת, לא מרוסנת, תוססת וחיה, שפה שהיא ישות עצמאית בסיפור הזה, המגלה על אופק הרבה יותר ממה שהוא יודע על עצמו.


רעות אקשטיין בלום, ילידת 1973, נולדה בקריית גת, גדלה בעשרים ושישה בתים ובפנימייה אחת.
סופרת ומנחה בסדנאות כתיבה, בין השאר בסדנאות לנוער בסיכון.
זהו ספרה השני. ספרה הראשון, 'אי זוגי', ראה אור בהוצאת מודן בשנת 2016.

שם הספר
אי זוגי