ביקורת ספרותית על ההוביט - או לשם ובחזרה מאת ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין
ספר מעולה

---

וואו.
אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה.
אני שמעתי על שר הטבעות ועלילותיו בכל חור אפשרי עקב אהבתי לפנטזיה ולכל ההערצה של מה שמוזר ומיוחד, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי באמת להתחיל לקרוא.
התחלתי לראות את הסרטים של ההוביט בזמנם שהתחילו לצאת לאקרנים, וגם אז לא הצלחתי להמשיך לעקוב.

עד שידיד ממש טוב שלי שאוהב את העלילות הללו, שכנע אותי לנסות להתחיל לקרוא, יחד עם עזרתה של המפקדת שלי שהייתה בבעלות הספר.

אז ככה, אני מניחה שאין הרבה טעם לפרט הרבה על עלילת הספר, זה מידע שידוע כמעט לכל נפש חייה שנחשפה לתרבות הפנטזיה, אבל אספר בקצרה שספרנו על הוביט, בשם בילבו באגינס, שיום בהיר אחד מקבל ביקור ממכשף בשם גאנדולף, אשר מוביל לביקור של 13 גמדים שמעוניינים לצאת למסע שבו יחזירו לעצמם את אוצרם האבוד, והמלצתו של גאנדלף היא שבילבו יצטרף אליהם, ולמרות שהוא הוביט שחיי חיי נוחות עד אותו רגע, והוא החליט להצטרף אליהם, ומסעו אט אט נעצם ונהיה בעל השלכות כבדות יותר.

עכשיו, חווית הקריאה שלי הייתה משגעת.
באופן מפתיע כשהקשבתי לפסקול של הסרט 'הטירה הנעה של האול', הפסקול עבד לי באופן אורגני עם הסצנות שתוארו, וזה כל כך תרם לי לאווירה, שזה ממש הרגיש כאילו יש לי סרט בראש.
אבל זו סתם המלצה, הכתיבה עצמה עשתה את רוב החוויה.

נתחיל בזה שהשפה הייתה גבוהה; אומנם זה התקיל אותי בהתחלה כי פשוט לא ציפיתי לה, אבל ככל שהמשכתי לקרוא נהנתי מימנה עד מאוד, והיא גרמה לי להתרכז עוד יותר במה שקראתי ועיכלתי, כשבדרך כלל אני רצה על המילים וקוראת אותן ברפרוף ומקבלת את הרעיון העיקרי.
אחד הדברים האהובים עלי בספרים ישנים מתורגמים היא השפה הגבוהה, היא לפעמים ממש חסרה לי כשאני קוראת ספרים אקראיים ו'מודרניים' יותר, שיותר מתורגמים בשפה פשוטה וקלילה, שזה ממש לא דבר רע שגם שפה קלילה אני מעריכה, פשוט זה גורם לספרים הישנים להראות ולהרגיש יותר מיוחדים בעיניי.

והעלילה.
אני אודה ואגיד שבהתחלה קצת התקשתי להתלהב, אבל אני מאשימה בכך את העובדה שאת חצי הספר זכרתי לפי שני הסרטים הראשונים שצפיתי בהם (וכן נהנתי בצפייה, אני זוכרת שהייתי מאוד מרותקת, אבל לא סקרנית מספיק כדי לצפות בשלישי), ושסבלתי מכאב ראש נוראיים, אבל ככל שהתקדמתי לטווח עלילה שלא זיהיתי התחלתי להיות מרותקת, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר, עם הרצון להמשיך לקרוא אותו.
וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזו: הציפייה, המחשבות והניחושים של מה שיקרה, השאלה לאן זה יתקדם ואיך.
וגם העובדה שטולקין לא ניסה לעשות דמויות מיוחדות במיוחד; אני שמה לב ביותר מידי ספרים שמנסים תמיד להכניס עומק לדמות, אם זה בעזרת טרגדיה כזו או אחרת, שאז הם למדו משהו מהטרגדיה הזו, ונהיו חכמים יותר, וכל הקלישאה הזו.
אבל לא, פה זה פשוט הוביט אקראי שחיי בנוחות, שלדמיין יום בלי לאכול 5 פעמים ביום נראה לו כמו אסון, שצורף למסע שהוא לא באמץ מבין מה קורה סביבו ומה צפוי לו.
הכל ישיר, אין טעם לנסות לשבת ולתהות: "הממ, מעניין למה הוא עשה את זה?" או "הממ, מעניין מה הניע אותו לעשות את זה?" או "למה."
זה פשוט; פשוט, קל וחומר, אין מה לשבור את הראש, הכל ברור וכתוב, וזה כל כך נדיר בספרים שאני קוראת, וזה לא מפתיע אותי שהספר הזה הוא בין הספרים הרלוונטיים למרות תאריך כתיבתו (שנות השלושים למי שתהה), שלא לדבר על כך שהוא בין הספרים הסיפורת הראשונים שנכתבו בהשראת המיתולגיות הנורדיות וכמדומיהן.

אז אסכם ואגיד שנורא נהנתי מהספר, אהבתי כל רגע גם כשהיה לי קשה או מעייף, וזו חוויה שהייתי כל כך רוצה לחוש מחדש.

» ביקורות נוספות של Drunk Reader
» ביקורות נוספות על ההוביט - או לשם ובחזרה