ביקורת ספרותית על מפתח אפס מאת רעות אקשטיין-בלום
ספר לא משהו

---

הספר היה בסדר אני מניחה?
הגעתי אליו כי סיימתי ספר בתחילת השבוע בבסיס, ונזכרתי שבבסיס שלי יש ספרייה, אז פניתי אליה, והספר הזה קרץ לי לעין, אז חשבתי... למה לא?

כשהתחלתי לקרוא את הספר מאוד השתעשעתי מהעובדה שאני פשוט קראתי עמודים על ילד ממורמר שלא אוהב להיות בפנימייה שמכריחה אותו להיות סביב אנשים 24/7, דבר שהרגשתי גם בקורס שלי, ואז הספר לקח צעדים כבדים מאוד מהר(?), זה פשוט עבר מלדבר על מרמור של ילד מתבגר, להתאבדות וחתיכת ורידים.
עכשיו, בגלל שזה מנקודת מבט של ילד בן 15... הנושאים האלו פשוט, לא יודעת, התייחסו אליהם כאל סתם.

אני יודעת שאולי הסופרת כתבה יחס כזה מעופף ומזלזל בחולים נפשית שפוגעים בעצמם בגלל שזה מנקודת מבט של ילד מתבגר, שלא מבין בזה, אבל זה הרגיש לי כאילו היא רצתה להשתמש בקלישאות שחוזרות על עצמן, שמספיק לצעוק שמישהי חותכת ורידים, או אימא מתאבדת, וזה מספיק טוב כדי להפוך את הדמות לטרגית.
הנושא הזה עה גם בביקורת של אנג'ל על הספר 'לפעמים רגע אחד מספיק' שנכתב ע"י מיה סביר, שבו היא טענה:
"הסופרים הישראלים שמתמקדים בספרות בני נוער, הם בעלי נטייה לחשוב שהם יודעים ה-כ-ל בנוגע לבני נוער (נטייה שיש גם לאמא שלי), שבגלל שהם היו כאלה, אז הם בטוח מבינים אותם. ומה גם? יש להם נטייה לחשוב שכל בן נוער רוצה להתאבד/לא להיות פה/למות/משהו-לא-מזוהה.
הנה שלושה השקפות בספר שבאו וחזרו אצל כמה מהדמויות (ההערות בסוגריים הן ההשקפות שלי לעניין, אה, וסליחה אם אתם חושבים שההשקפות שלי מזלזלות, הכל בהומור בריא :O):
א. אני ילד רע שעושה צרות אבל עמוק בפנים יש לי לב! יש לי נשמה! (בחור, אתה ערס. לערסים אין נשמה)
ב. אני מקובלת (פקאצה. מממממממממממממממממממש פקאצה) שיש לי כמה חברות... אבל הן לא מכירות אותי. אף אחד לא מכיר אותי. אני יותר מזה. גם הן יותר מזה! (אתן כל הזמן אומרות שטויות, נראה לכן שמישהו באמת ייקח אתכן ברצינות??)
ג. אני מקובל. אני חתיך. אבל משהו לא מסתדר לי מאז שהחברה שלי השתנתה. אז החיים שלי מושלמים, אין לב שבור, אין התגרשות של הורים, אין תאונה או מחלה או כלום, ואני פשוט עצוב קצת! (אני אחסוך מכם את ההשקפה המלאה בקללות)
אה, ויש גם את ההשקפה הנדושה של האני-לבד-ובלתי-נראית-והייתי-רוצה-להיות-כמוהם. אבל אני אחסוך מכם כמה דפים של קללות."

אני לא בהכרח מכלילה סופרים ישראלים, אבל כן נחשפתי לכמה ספרים ישראלים שהם התמודדו גרוע עם נושא המחלות הנפשיות או התמודדות חברתית, אבל כן ירדה לי לא מעט דעה קדומה כלפיי סופרים ישראלים, ונהייתי הרבה יותר פתוחה כלפיהם, אז אני פשוט מחכה לזה שאמצא ספר טוב.
אבל כך או כך, אנג'ל העלתה קלישאות שעלו גם בספר הזה:
הילד הראשי שלנו כן היה כתוב כולו 'ילד מרדן' ששם זין על העולם, אבל הבעיה ששמתי לב שצויין שהוא מגיל קטן הרגיש כאילו הוא המבוגר האחראי בכך שהוא תמיד עזר לאחים שלו להתארגן בבוקר, להשיג כסף הביתה, ולנקות את הבית, זאת אומרת, שהוא היה דמות הורה, בן אדם שתמיד דאג והיה עם הראש על הכתפיים - אז זה מאוד מוזר לראות שלפתע הוא מפוזר ופזיז שכזה, ומתלונן על הכל ובעיקר חסר אחריות, ופשוט מתנהג כמו... ילד קטן. אפילו שהוא באמת כזה, מתואר שלמשך הרבה זמן הוא לא הרגיש ככה, או התנהג ככה, אז למה פתאום הוא התחיל? זה היה שינוי ממש קיצוני ממה שהסופרת סיפרה עליו לבין איך שהיא כתבה אותו.

יש את החברה שלו, דיאנה, שהיא מזכירה לי את אלסקה מ'מחפשים את אלסקה', אבל לא שאני משווה ביניהן, אלא שפשוט היא מישהי שהייתה איתו והיא גרמה לו להרגיש דברים חדשים, אבל היא פשוט הייתה הרס עצמי מהלך, בנוסף היה יותר מידי מידע על הדמות שלה, ומידע כבד וקיצוני, כשלא נעשה איתו זה כלום, הסופרת פשוט מפילה על הקורא את כל המידע הזה עליה וכל מה שיש לקורא לקרוא זה שהילד לא עושה עם זה כלום, למעט לצעוק ולהתעצבן עליה, או להראות שאנשים מסביב מנסים להכיל את זה או לעזור לה, אלא... אלו פשוט עובדות שקיימות שמגדירות אותה כ'החברה המשוגעת' וזהו.

ועוד כל מיני דמויות שהרגישו לי פשוט... שיטחיות סוג של?
כן היה להם עומק, אבל הוא היה ממש גבולי, כך שהן היו עם עומק אבל בגלל שהעומק הזה לא ממש בא לידי ביטוי חוץ מפשוט להיות קלישאה של הדמות, אז זה הופך אותה לשיטחית.
אני לא יודעת, אולי אני מסבירה לא נכון, אבל הדמויות פשוט הרגישו לי לא טובות.
כן היה נחמד לראות את נקודת המבט של האבא, אבל מה שהרס לי הוא שהאבא הגיע בסוף.
שנכתב מאוד רע.

לא אפרט הרבה חוץ מהעובדה שהסוף היה נוראי.
בדרך כלל, אני זוכרת שממש אהבתי סופים פתוחים, כי הם גרמו לי לחשוב, כי הם גרמו לי להבין שהקונפליט הראשי נפתר והדמות הראשית ברוגע, אבל היא עומדת בפני קונפליקטים נוספים, שהם לא העיקר.
אבל כאן... לא ממש היה קונפליקט שנפתר, זה סתם היה סדר אירועים.
כן נראה שהילד השתנה, אבל בקטנה כזה, הוא לא ממש הגיע עם בעיה קיצונית שנפתרה, וזה הרגיש שהדמויות המשניות לא ממש השפיעו עם השינוי שלו במיוחד, למעט האבא.

לא יודעת, נראה לי היה עדיף שהסופרת הייתה נותנת פוש נוסף כדי לתת יותר במה לאבא, כי ממש הרגשתי שהספר נקטע באמצע בגלל שהסופרת התייאשה מהספר ולא ידעה מה לעשות איתו, אז החליטה לעשות סוף פתוח ומסתורי כדי שהספר יראה מיוחד יותר, כמו שאר ספרי הנוער המתוסבכים.
וואו הסוף ממש הוריד לי מהספר, אני כן נתתי 2 כוכבים על כתיבה נחמדה ועל זה שכן הצלחתי לקרוא אותו, אבל הסוף הפיל את הספר ממש, ישבתי ממש מאוכזבת ודי בשוק שהוא נגמר ככה כי באמת ציפיתי שיהיה סוף ולא קטיעה.
אז, לא ממליצה אותו בכלל. הוא יכל להכתב, או לפחות להיות בעל סוף, טוב הרבה יותר.

נ.ב.-
אפשר לכתוב ספרים על התמודות גם בלי לכלול דמויות אובדניות או קיצוניות או חסרות אחריות, קראתי ספרים שהתמודדו ממש טוב עם דמות ראשית רגועה ואחראית וגם עם דמות קיצונית ופזיזה כשנאלצו להתמודד עם בעיות בבית או בלימודים, לא צריך לזרוק מילות מפתח כמו אובדנות או חתיכת ורידים על כל מתבגר שקצת מתקשה ביומיום שלו, אפר גם לכתוב התמודדות *והפתרון שלה* עם המצב בלי לגרום לדמות הראשית לרצות להתאבד או לפגוע בעצמו.

» ביקורות נוספות של Drunk Reader
» ביקורות נוספות על מפתח אפס