ביקורת ספרותית על היינו שקרנים - פרוזה עשרה # מאת א' לוקהארט
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 14 בספטמבר, 2015
ע"י סקיי


יש את המשפט ש"בכל מבוגר טמון ילד" או הקלישאות האלו, שרק צריך לתת לו לצאת החוצה.
אבל בכל ילד גם טמון מבוגר, גם אם אותו הילד צובע בצבעי אצבעות את הקירות הלבנים או מכין ארוחות גורמה מפלסטלינה.
לכל ילד יש את הצד הרציני הזה. אולי מעט עבש. אני לא יודעת, בחיים לא הייתי מבוגרת.
וספרים כאלה גורמים לאותו המבוגר שבי לפהק.
ספרים כאלה גורמים לאותה הילדה שבי לא להקשיב למבוגר דווקא ולהמשיך לקרוא ולאהוב.
אבל המבוגר ניצח במערכה הראשונה.
כי נמאס לי מדוווקא. אני לא סובלת אנשים דווקאים, ספרים דווקאים, ודמויות דווקאיות.
דווקא זו אחת המילים שאני לא סובלת.
"תראו, הוא דווקא הצליח."
"קלוט משהו, היא אמרה לי לא לעשות את זה יותר. אז, אחי, אני אעשה לה את זה דווקא."

האם הבהרתי את שנאתי למילה הזו, או את מה שהיא מייצגת, כראוי?
אוקיי, נקסט.
*
יש לי כבוד בסיסי לאדם שישב וכתב ספר. לא בהכרח סופר.
גם אותו סטודנט שגר בדירת שותפים מעופשת בתל אביב שבלילות מקליד את נשמתו אל תוך דף וורד לבן, שכתב ספר אבל לא פרסם.
כי הוא כתב, כי הוא השקיע.
ולפעמים, מתוך אותו כבוד, אני יושבת וקוראת את הספר שלו.
עד תומו, כי אני מעריכה אותו על זה שהוא לא נשר והפסיק את הסיפור שלו לטובת סיפור אחר כי היו לו רעיונות חדשים.
אהמכמוניאהמ.
אז גם את דמדומים קראתי, את כל ארבעת הספרים, אבל יותר מסקרנות של- עד כמה זה יכול להידרדר.
והמשכתי את שומרי ההיסטוריה המאכזב והמטומטם, ואפילו ניסיתי לקרוא עמוד או שניים מספר ההמשך. (ברר. הטראומה.)
אז, כן. גם סיפורים מפגרים ואידיוטים שלא מפוסקים נכון- אם התחלתי אותם אני אסיים לקרוא את הפרק, גם אם אני יוצאת די פראיירית שאני סובלת במודע או גורמת לעצמי לסבול.
*
התחלתי את הספר בציפיות מטורפות שהגיעו עד לקצה הביג בן, ותכננתי שהוא יהיה ספר מטורף וגאוני ומדהים מדהים מדהים, תכננתי לנסוק ולהרגיש את זרמי המילים תחת כנפי הבז שלי, אבל הכנפיים שלי ננקעו אחרי עמוד מאה ארבעים ושמונה.
כי משפחת סינקלר, שחיה את החלום האמריקאי, הבלונדינית, העשירה והחמסה-חמסה-חמסה מושלמת גרמה לי לרצות לצנוח מקצה הביג-בן.
העדפתי לאכול נקניקיית דם ברוטב כרוב ניצנים מאשר לצנוח מהביג-בן, כי הביג-בן גבוה ועוד ניסיתי להתאהב בספר. אולי הוא פורח בגיל מאוחר, מי יודע.
אז עשיתי הפסקה, שנמשכה למעשה ארבעה חודשים, עד שקראתי כאן ביקורת מספיילרת שגרמה לי לרצות לדעת מה נסגר עם הספר הזה, או איך הוא נסגר.
אז כן. הספר הזה לא מעולה, ולמען האמת גם לא כזה מדהים. הוא ספר טוב, אבל דרושה הרבה סבלנות או הקדשה מיוחדת לפרטים הקטנים
*אזהרת ספוילר*
כמו העובדה שקיידי מזכירה רק שלושה כלבים לאורך הספר, כי שני הכלבים האחרים מתו בשרפה, או כשהיא נזכרת בדודה קרי לובשת את מעיל הרוח של ג'וני, או כשהן מדברות בלילה והיא שואלת אותה אם היא רואה אותו כשהיא ערה.
*סוף ספוילר*
אבל ללא הטוויסט הזה בעלילה, שגרם לי לקרוא את הספר שוב ולמצוא בדלי היגיון, או רמזים, הייתי מעניקה לו ברוחב לב שני כוכבים.
עכשיו הוא מתנדנד בין שלושה לארבעה.

"הילדים, הם היו משוגעים ועצובים. הם התייסרו ברגשות אשמה מפני שנשארו בחיים,
פחדו מרוחות רפאים והתענו בסיוטים ובדחפים בלתי-נשלטים, כעונש על שהם חיים ואילו האחרים מתים."
וזה, בגלל שרק אז קיידי ראתה את כולם.


10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סקיי (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
תודה.
קריקטורה (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
יופי של ביקורת. מקסים.
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך.
סקיי (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
תודה^^
אור (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת טובה :)
רק עצה, לפני שאת מפרסמת ביקורת תקראי אותה שוב, כי אם לא עוברים יש הרבה שגיאות (הקלדה או כתיב) וזה קוטע את רצף הקריאה.
אבל ביקורת טובה, שוב ^____^
סקיי (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
כן, בהחלט. אם הטוויסט היה מגיע מוקדם יותר, וגם לקיידנס וגם לנו היה- לא יודעת, זמן לעכל את הדברים אולי הוא היה מתהדר בארבעה כוכבים. לולא ההפתעה, שכן, בזכות ההבטחה שלה והספוילרים הרבים שקיבלתי, זה היה ספר סביר ובינוני.
כל כך הרבה התלהבו ממנו, אבל בסך הכל, כמו שאמרת, בלי הטוויסט לא היה ספר.
אממ. כן, הוא אכזב אותי, אבל אני מתאכזבת מכל ספר שכל כך הרבה אהבו אבל אני פשוט לא הצלחתי להתחבר אליו.
תודה רבה^^
snow fox (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
אני חושבת שהספר טוב. אבל אולי לא עבר זמן רב מידי כדי שאגבש דעה שונה. ובלי הטוויסט גם אני הייתי עושה אותו דבר (נותנת שני כוכבים). זה מהספרים שבלי הטווסיט לא היה ספר. מצטערת שזה איכזב אותך וכתב תיפה כהרגלך! :)





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ