הרבה מתייחסים לספר הזה כאילו שהעיקר בו הוא מוסיקה.
אבל אני לא חושבת שהעיקר בו הוא המוסיקה.
נכון, המוסיקה תופסת חלק משמעותי.
אבל. זה ספר על אובדן, וכאב,
ואיך להתמודד עם האובדן והכאב.
והמוסיקה- המוזיקה נמצאת שם
כמו שהיא תמיד כאן. משתלבת, מחלחלת.
נובעת.
*
לפני ארבעה חודשים קרה... משהו.
נקרא לזה משהו.
נקרא לזה משהו על כאב, ואובדן,
ולמה שקרה אחר כך נקרא התמודדות עם כאב ואובדן.
*
אם הייתי מספרת לך הכל, זה היה נמשך ונמשך ונמשך. אם הייתי מספרת לך הכל, מהרגע שהמכונית ריסקה את הריאות שלך, מעכה אותך לתוך הכביש,
מפוצצת כל איבר חיוני בגלגלים של מכונה שהפכה להיות נשק- נשק שעדיין לא מכירים בו כנשק- זה היה ארוך ומייסר ומייגע,
כי עבר כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה דקות, רגעים, שניות,
שבהן הגופה שלך החלה להירקב ולגווע לתוך עצמה.
ושלא נדבר על התולעים.
אתה יודע, הייתי ליד הקבר שלך פעמיים.
וזהו. בהלוויה, ואתמול. הבאתי פרחים.
ותותים.
ואת עצמי.
ומוזיקה.
ורק לפני כמה ימים באמת הבנתי.
ויותר מידי דברים גרמו לי להבין, גרמו להבנה הזו לשקוע למטה,
לתוך הדבר הזה שנקרא לב. לב, שבאופן מטאפורי התרסק.
כמו העצמות שלך כשהמכונית עלתה עליהן. סיפרו שהוא אפילו לא עצר.
הוא המשיך, ונסע, ומרח את הגוף שלך לאורך רחוב שלם. רחוב שלם.
למשטרה לקחו שעות לגרד אותך מהכביש.
חשבתי שאני לא אבכה.
אז חשבתי.
וכן, אני בוכה.
הבכי הוא לא חולשה, נכון? אז למה אני מתביישת, אני מתביישת כל כך בעובדה שאני בוכה ושהדמעות זולגות למטה?
אני אפילו לא מוחה אותן.
וקשה לי לחשוב על ההורים שלך,
ועל אחותך הקטנה, על קייטי-קייט הקטנה שהאח שלה,
הגדול, זה שהיה אמור לשמור עליה ולהיות שם, כבר לא כאן, ולא שם.
והנהג ההוא.
השיכור.
אתה יודע, העמידו אותו למשפט.
נראה לי. אני די בטוחה שכן.
הוא לא הוריד את הרגל מהגז. אולי הוא אפילו לא ידע שהוא מורח אותך על הכביש.
השוטרים מצאו בדם שלו פי חמש כמות אלכוהול מזו המותרת לנהיגה.
אבל זה לא עניין אותו, את הנהג השיכור, שבכמה שעות של שכרות לקח על עצמו תפקיד והחליט מי יחיה ומי ימות.
תאונת דרכים בנוטינג היל: נפגע אחד בנפש, שני פצועים קשה. הנהג- שיכור
כן. בנוטינג היל. שכונה כל כך מפוארת ויוקרתית. לא המקום לתאונת דרכים, לחלקי גופות ולסרטי שיטור משטרתיים.
דמיינו נער.
בסדר? אתם מדמיינים?
הוא גבוה, ובהיר, והעיניים שלו ירוקות,
טבעות של ירוק בהיר וכהה שמטשטשות לגוון כהה ובהיר של ירוק. והוא לובש סוודר, עם שרוולים קצת ארוכים מידי, והשיער שלו שחור וחלק וקצת ארוך מידי,
נכנס לו לעיניים כל הזמן. ובכיס יש לו אוזניות, והוא קורא להן האינפוזיה הפרטית שלו. והפנים שלו יפות ונאות.
ועכשיו דמיינו את הגופה שלו.
הוא מכוסה בדם. והרקמות שלו בכביש בנוטינג היל, כי הוא היה בדרך הביתה.
והוא פצוע ומת וחסר חיים ומישהו טרח לסגור את העפעפיים שלו.
ו-
אלק. אוי אלק. איפה אתה?
איפה אתה עכשיו, ואתמול ולפני יומיים? ואיפה היית כשסאמי הקטנה, סאמי הקטנה ניסתה להגיד את השם שלך?
ואיפה היית בכל הזמן הזה, בכל הזמן הזה שהיו ארבעה אנשים שצריכים אותך?
*
לכל אדם יש סיפור.
לכל אדם יש סיפור ילדות, אולי אחד משעשע, אולי אחד טראגי. לכל אחד הייתה ילדות.
והשבוע אמא שלך ואני נפגשנו. לא במכוון. והיא לקחה את התיק שלך בידיים שלה, הוא היה מלא בספרים.
וקייט הייתה איתה, וחייכה, וחיבקה את הרגל שלי.
ואני איבדתי חבר, וקייט איבדה אח, ואמא שלך איבדה בן.
ואם לי קשה- אז איך ההורים שלך מרגישים?
*
אני אנוכית, ושחצנית, והאגו שלי ענקי, ואני נוטה להסתיר את זה שכואב לי וממש לא אוהבת לבכות.
ואני אנושית.
ואני אנושית. ואולי זו החולשה הכי גדולה שלנו; אבל זו גם המעלה הכי גדולה שלנו.
ואני אוהבת את עצמי,
למרות שאני מעצבנת לפעמים,
ומשוויצה,
ומדברת יותר מידי,
והעיניים שלי מוקפות בעיגולים שחורים כי אין לי משמעת עצמית בשיט-
אבל אני אוהבת את עצמי כי אני אני,
ואני מתגעגעת אלייך בגלל שגם אתה היית פה, וחיבבת אותי-
לא, לעזאזל עם המשמעויות הכפולות- ואהבת אותי, למרות שהיית אני ואולי בגלל שהייתי אני.
והייתה לי את הזכות להכיר אותך,
והיה לי הכאב לקבור אותך,
ויש לי את הגעגוע אלייך,
בגלל שאתה אתה.
*
היא קיימת בתוך מקום בלולאת זמן. היא חוזרת בהבזקים, וכשהיא נושמת היא נושמת זיכרונות ושקט ומידי פעם גם דמעות.
אבל מתחת לזה, היא שמחה. החיוך שלה מבזיק בשיניים לבנות והעיניים שלה כחולות כמו השמיים, כחולות כמו כחול של דברים טובים יותר.
היא אוהבת לקרוא מאז שצירפה מילים למשמעות, וכשהיא קוראת העולם כולו מקופל בין דפי הספר. היא אוהבת את כל האחיות והאחים שלה, גם אם הם מפזרים אבקת אפיה בגרביים שלה.
היא אוהבת לשמוע את אחותה הגדולה קוראת בקול רם, כי הקול שלה שקט ורך וממלא את החדר בדיוק במידה הנכונה כדי לשמוע את המילים כמילים שקטות.
היא אוהבת לנגן על הפסנתר, כי האצבעות שלה מתאימות בדיוק לקלידים שלו.
היא אוהבת את כתב היד שלה, למרות שהוא דק ונטוי ושה-t שלה נראית כמו חיוך עקום למדי.
היא אוהבת את המילה ליטרלי וכל משפט שני שלה מתחיל ב-To be honest.
היא אוהבת את wish you were hereשל פינק פלויד, וכשאימא שלה שרה את השיר בשקט זה יותר יפה בעיניה מאינספור פרחים לבנים קטנים.
היא אוהבת ימים מושלגים וצעיפים וכפפות בצבע אדום, ובמשך שנים בנתה אנשי שלג קטנים שלכולם קראו גרין.
היא אוהבת פרחים כחולים ולבנים קטנים, מפוזרים בתוך שיער ג'ינג'י ארוך וחלק.
היא אוהבת ריח של ספרים, של סחלב חם ושל יערית הדבש, את החיוך של אחיה התינוק ואת המעיל השחור הארוך של אבא שלה, שתמיד אפשר להיכנס לתוכו ולא לצאת לעולם.
היא אוהבת תמונות פלואוריד בשחור לבן שמופיעים בהן אנשים בלי שמות, שמבחינתה קיימים רק בתוך ריבוע מודפס.
היא אוהבת ציפורים כחולות, את מגדל האייפל, חיילים בכומתות ישרות, ספריות ישנות מרוהטות בכל הרהיטים הכי נוחים שאפשר למצוא ואת החיוכים של אנשים, מבזיקים על פנים ככה סתם.
היא אוהבת את השם שלה, כי ההורים שלה בחרו אותו כדי שהשמיים שלה יהיו כחולים, פתוחים ומלאים בכל ההזדמנויות שמגיעות לה.
כשהיא עוצמת עיניים הן עדיין בורקות. כשהיא פוקחת אותן הן משקפות עננים ודשא ופרחים אדומים וקטנים ומעוכים.
כשהיא מחייכת החיוך נמתח מעלה, והשיניים שלה לבנות וקטנות וישרות, כמו קוביות.
כשהיא בוכה הדמעות נמעכות לתוך שרוולים ארוכים מידי, נמעכות לתוך סיבים של בד ולתוך חיבוק.
כשהיא בוכה, היא בוכה בשקט. כשהיא עצובה, העצב נמחץ לתוך תבנית של עצב. דמעות. הסבר. דמעות.
כשהיא בוכה היא לא יפה.
וכשהיא שמחה, העיניים שלה כחולות יותר מהכחול הכי בוהק בעולם. הן גדולות ושמחות ונוצצות.
כשהיא צוחקת, היא צוחקת צחוק אמיתי. והוא נצחק מתוך הפה שלה, והוא קצת מתגלגל וקצת מחוספס וקצת כמו משי.

וכשאף אחד לא היה שם, הייתה היא. תמיד מנחמת. מכילה. מבינה. חזקה.
והיא אני.
והיא מדהימה אותי.
*
אני לא יודעת במה אני מאמינה.
או בעצם, אני כן.
*
אני מאמינה בעצמי, ואני מאמינה בך, ואני מאמינה שהעולם הזה מורכב מאמונות של אנשים,
ואני מאמינה שיש אנשים שמורכבים מטוב,
ואני מאמינה שאתה היית אחד מהם.

***
Rest in peace
Alexander (Alec) Smith
11.1.2002-10.21.15

תדמיינו שאני עושה קנאקים.
כמה זמן לא קטלתי ספר.
[אני מחממת את עצמי לקראת נפץ אותי. ]
כל כך הרבה אנשים אהבו את הספר הזה. וואו. המון.
אבל אני לא, וזה מה שחשוב.
לספר הזה קוראים Hush, Hush. האש האש.
מה.
"אני בקה פצפצפציק! יש לי חלומות על גברים שקוראים להם להטליא. הם מאוהבים במריונטות חסרות תקווה בשם נורה גריי. ולא רק שלגברים האלה קוראים להטליא- הם גם איבדו את הכנפיים שלהם. יואו. יואו. אני בונה מתח, רייט? ולספר יקראו... רגע. איך נקרא לו? אממ. אולי TRUE DARK LOVE. זה יבנה מתח. רגע. אולי האש האש?"
כאילו, זה מה שהיא חשבה. אחרת אין לי הסבר לשם המפגר הזה.

בום. תפאורה השתנתה. תמונות מבזיקות על המסך וקול מקריין.
נורה גריי היא נורה גריי, ילדה נורא נורא רומנטית שכזו. היא ילדה טובה, ומכינה שיעורי בית, ואחראית ובולשיט, עד שפתאום, מגיע, איך לא, הבחור החדש, והחתיך, והאפל, והמסתורי שבאופן פלא יושב לידה. בשיעור ביולוגיה. (בתפקיד: איזבלה סוואן)
{רגע, לא עברנו על זה כבר בדמדומים? כי דמדומים זה לא לעוס מספיק. הקהל רוצה צעצוע לעיסה טרי יותר.
וזה מה שהספר הזה. צעצוע לעיסה.}
פאץ' סיפריאנו הוא החתיך התורן. יש לו שם משפחה דבילי, צלקות של כנפיים ואובססיה לשחור. ברצינות. הבן אדם לובש שחור. כל הזמן. והוא מיוסר. מאוד מיוסר. העיניים שלו שחורות ואפלות וכאלה אומייגאד שיואו עמוקות כאלה אומייגאד הוא כזהה חתיך ואפל ובאד בוי ותעשה לי ילדים אני מתה. (בתפקיד: סטודנט גותי לאומנות מברלין) והוא מלאך נופל. (זה כאב כשנפלת מהחלומות המיוסרים שלך על אפלה וגותים?) {עלוב. אני יודעת.}
וי סקיי היא זו שפונים אליה ב"תקשיבי מאמי". או זו שברוב חוצפתה לקחה את השם שלי- ושמה אותו כשם משפחה. ואז היא לקחה אות כשם הפרטי שלה. (וואטס וורונג וויט יו גירל)
יש את הקלישאות של קבוצות שנשים פותחות כשיש להן קראש על מישהו, והן מנתחות פסיקים ונקודות ואימוג'יז למוות. אז וי נמצאת בחברי הקבוצה: אומייגאד פאץ' הזה חתיך למות והוא מיוסר וזה כזה ראר.
(בתפקיד: הצד השני של "תקשיבי מאמי")
מרסי מילר היא הנמסיס של נורה גריי. והיא די דפוקה.
קוראים לה מרסי. כמו בצרפתית.
כן, אני פשוט אשתוק.
(בתפקיד: זאתי שעוברת ושואלת Parler français?)

המסך מחשיך. שומעים ברקע את הקריין צורח: עזבו אותי מהדמויות הדפוקות האלה

אני מבינה אותך, קריין יקר. מבינה. אותך.

"נורה גריי היא נערה שאפתנית ותלמידה מצטיינת שהתייתמה מאביה לפני כשנה. היא יושבת ליד חברתה הטובה ביותר, וי, בשיעורי ביולוגיה. יום אחד מחליט המורה לשנות מקומות, ונורה נאלצת לשבת לצד תלמיד חדש ומסתורי בשם פאץ'. נדמה כי פאץ' יודע על נורה הרבה יותר משעליו לדעת, ואולי אפילו יותר מנורה עצמה, ולאחר כמה מקרים מסתוריים ולא-צפויים שקורים לנורה - שפאץ' כנראה מעורב בהם - נורה מתחילה להיות אובססיבית לגבי זהותו האמיתית. רצונה לגלות עליו עוד ועוד מגלה לה בסופו של דבר שפאץ' הוא בעצם מלאך שנפל מגן-עדן שמתכנן להרוג אותה על-מנת להפוך לבן-אנוש. לפאץ' יש דרך אחת ויחידה להפוך לבן אנוש והיא להקריב את נורה. דבריה, חברתו לשעבר של פאץ', גם כן מלאכית שנפלה, מנסה לשכנעו לחוס על חייה של נורה ואף להצילה, וכך להפוך למלאך שומר ולשוב לחיות איתה בגן-עדן. פאץ' מתנגד להצעתה בכל תוקף ונצמד לתוכניתו המקורית, להרוג את נורה, אך המצב מסתבך כשהוא מתאהב בה."

די. לא. רדו ממני. עזבו אותי. למה אני צריכה את זה בחיים שלי. די. לא. מאוס. נמאס. רדו ממני. עזבו, שחררו, פרשו. די. מה אני צריכה את זה בחיים שלי.

נורה גריי היא נערה סמרטוט שמשקיעה בלימודים כי זה מסתדר לעלילה, שהבאד בוי ימשוך את הגוד גירל למעשים רעים שכאלה כמו השם ישמור להזניח את הלימודים. היא גם התייתמה מאבא שלה לפני שנה, כי שוב, העלילה שלנו תובענית. היא יושבת ליד וי בשיעורי ביולוגיה. אחלה. פיסת מידע שתועיל לי בחיים. והמורה מחליט לשנות מקומות, כי כמו (אף אחד מאיתנו) כולנו, הוא סקרן לדעת מה יהיה בין נורה גריי לפאץ' בלהבלה לטיני משהו בין הגוד גירל לבאד בוי. ונורה נגררת, נאלצת, מוכרחת, לשבת ליד החתיכוש החדש והמיוסר והמסתורי. והוא מעורב בחיים שלה. הוא שם כל הזמן, כמו סטוקר, עד שגם נורה, זונחת את המרקרים והעטים, ופונה לסטוקריות. והיא אובססיבית. והיא מייגעת. והיא מגלה שפאץ' הוא מלאך שנפל כי הוא TOO COOL FOR HEAVEN כזה ומיוסר. והוא רוצה להרוג אותה. גם אני. אבל הוא מתאהב בה. וזה מיוסר והוא לא יודע מה לעושת ומסכנצ'יק רחמים בכי בכי בוהובוהו.

רגעים קצרים מאוד מאוד של רצינות
הספר הזה אפל. באמת, הוא נורא אפל. בקה שפכה עליו אפלה כמו שאני שופכת מייפל על הפנקייק שלי- וזה הרבה, אנשים.
הספר הזה במחברת המוות שלי.
למרות שפרשתי בפרק שמונה. הרגיש לי כאילו זה עם השפם כל הזמן צועק עליי.
*
זו אחת הביקורות האיכסה.
אבל גם הספר איכסה.

-אני, סקיי, אוונג'לין, או ווטאבר, מודה בפניך, המועצה לגמירת הספרים, שפרשתי באמצע של 'אוקסה פולוק'.
-וזאת מדוע?
-הוא היה דבילי, משעמם, הכתיבה שלו ניסתה לגרד קרסוליים של כתיבה גרועה, קלישאתי ולא אמין.
-פרטי והסבירי נא, סקיי, אוונג'לין או ווטאבר.
*
אז כן.
מפרטת, מסבירה ומנמקת, DON'T KILL ME YET
אני צריכה להשלים את האייקיו שאבד לי. תעשו מה שבא לכם אחר כך 0.0
*
אוקסה פולוק. [היא קוראת לעצמה אוקסה-סאן. האימה.] שמה של הגיבורה הראשית, בת הנוער ההזויה ביותר שנתקלתי בה.
.

"אוקסה פולוק היא נערה בת שלוש עשרה שעברה דירה עם משפחתה (כשאתם אומרים משפחה, לא חשבתי שאתם מתכוונים לדור ראשון, שני ושלישי) והגיעה מפריס ללונדון. (כמה חבל שהיא נמצאת באמצע שום מקום ושונאת את אנגליה. ואת התלבשות האחידה. התלבשות האחידה הבריטית יפהפייה, פאק יו) היא נמרצת (כן בטח) ובעלת חוש הומור מפותח (0.0) וקשורה מאוד לבני משפחתה (כן, את זה כבר הבנו) ולחבריה: הוריה, מארי ופאבל, סבתה החריגה דרגומירה (טרנד השמות ההזוים הגיע גם לצרפת?) והחבר הכי טוב שלה גוס. בקיצור, (זה היה קיצור?) אוקסה היא נערה רגילה למדי. (אם היא הייתה רגילה למדי, היינו פה?) כך היא לפחות חושבת עד הערב שבו הכל משתנה... (אתה ספר, בשם אלוהים. מה כל הנקודות האלו אמורות להביע?)
האירוע המדהים מתרחש היום הראשון ללימודים בסנט פרוקסימוס, בית הספר החדש שלה. הוריה שקועים בעבודתם (אולי זה רק כי אני מפרשת דברים מילולית- אבל אוקסה, ההורים שלך שקועים! את בת שלוש עשרה וגיל ההתבגרות וסטאף, אבל באמת!) ולכן היא פונה לסבתה כדי לספר לה על יומה הראשון: התלמידים קיבלו אותה יפה מאוד (אוי באמת. היא בת שלוש עשרה, בבית ספר חדש, נראה לכם שמקבלים אותה יפה מאוד?)- ביניהם מרלין (0.0) וזלדה (0.0) שהפכו במהרה לחבריה (היא רכשה חברים ביום הראשון. נו באמת)- והחלק הטוב ביותר היה שגוס למד איתה באותה הכיתה! (את מנסה להדביק אותנו בהתלהבות המאוהבת שלך, אוקסה? לא תודה) אך אוקסה אינה מספרת על התקרית המביכה והמפחידה עם אורטון מקג'רואו, המורה הקשוח למתמטיקה ומדעים... (שוב הנקודות.)
באותו ערב מתרחשת בחדרה תופעה בלתי נתפסת: (היא לא מצליחה לתפוס אותה. קשת קליטה האוקסה הזו) היא מצליחה להזיז חפצים לפי רצונה מבלי לגעת בהם! (זה נקרא טלקינזיס. אתה ספר, אתה אמור לדעת את זה.) היא, שתמיד חלמה להיות נינג'ה, (XD) מגלה לפתע שיש לה כוחות על טבעיים! (זה נכלל בתקנון של הנינג'ה, הכוחות העל טבעיים?) ("מה עשיתי? מה עשיתי? שרפתי את בובית!" 0.0) היא מרגישה אבודה ומבוהלת, ונזהרת היטב שלא לדבר על כך עם אף אחד. (אם לי היו כוחות על הייתי מספרת את זה לכולם, וגם מדגימה. אני די בטוחה שרוב בני הנוער היו עושים את זה, וגם הורסים את העולם בדרך)
אך זוהי רק ההתחלה. (אה. אם זו רק ההתחלה, אנחנו לא אמורים להיות בעמוד שלוש ולא בעמוד ארבעים?) לפתע מופיע על בטנה סימן מסתורי. (נשמע לי כמו הבתולה מריה. "אלוהים הכניס אותי להריון!" "אלוהים קיעקע אותי!" אבל זה לא קעקוע :( ) הפעם מספרת אוקסה על כך לסבתה דרגומירה, (וואט? אחרי שמופיע לך סימן בבטן את רצה לספר לה, אבל כשטילקנזסת את החדר שלך שמרת את זה בסוד? מה נסגר איתך, ילדה) אשר חושפת בפניה את הסוד המשפחתי הגדול: (אני משתדלת שלא להעיר הערות ציניות ועוקצניות כאן.) משפחת פולוק באה מאדפיה, עולם בלתי נראה שמסתתר אי שם על פני כדור הארץ. (XD) בעולם זה דרגומירה הייתה הנשגבת הצעירה, כלומר הנערה הצעירה המיועדת להנהיג את אדפיה. אבל בעקבות מזימה (אני מרגישה בתוך סרט ילדם גרוע) שנרדמה על ידי קבוצת בוגדנים בהנהגתו של אוציוס, הבוגדן הראשי, גורשו כמה עשרות מבני אדפיה מהעולם ההוא לפני כחמישים שנה. המגורשים, המכונים "אנילימילים" (אין לי מילים) (הייתי חייבת) הקימו קהילה מאוחדת וסודית (כן, אתם יודעים, לא הייתי מצפה שהם יודיעו לכל העולם שהם מעולם אחר, יו נואו) והם מנסים לאתר את אדפיה כדי לחזור אליה. (רגע, שאני אבין. אתם מתכוונים להיכנס לתוך העולם הנחרב שלכם במקום להישאר בעולם הלא נחרב שלנו? מה לא בסדר איתכם?)
הופעת הסימן המיוחד על בטנה של אוקסה (למה זה לא יכל להיות במקום קצת יותר גלוי? כדי שתצטרך להתפשט כל פעם שתצטרך להוכיח שהיא הנשגבת?) מבשר את היותה הנשגבת החדשה. היא גם התקווה היחידה עבור כל האנילימילים (אני לא מפסיקה לצחוק) למצוא את אדפיה.
אוקסה מגלה דברים מדהימים נוספים על אודות משפחתה: ("על אודות"? אולי אני לא בלשנית, אבל אני לפחות יודעת ש"על אודות" זה לא צירוף הגיוני) בקומה העליונה של ביתם סבתה מעניקה מחסה להמון יצורים משונים שהגיעו מאדפיה, ביניהם המחורפנונים (0.0), שני יצורים קטנים וחמודים שמדברים בשפה מליצית ומצחיקה. (המידע הזה ממש הועיל לי בחיים)
בבית הספר הדברים אינם מסתדרים על המורה מר מק'גרואו. בינתיים מגלה אוקסה שהוא יודע על הכוחות שלה. מדוע הוא מתעניין בה? (הוא יודע על הכוחות שלה. זו לא סיבה טובה מספיק?)
אוקסה מקבלת ליום הולדתה את ערכת הכלים הראשונה לנשגבת הצעירה, הכוללת מחמד-נצמד, צמיד קטן וחי שעוזר לה לרסן את הדחפים שלה (אני מצטערת, זה פשוט כל כך דו משמעי שזה הורג אותי XD), ונשפן גרנוקים, מעין קנה-נשיפה ליריית חצים להגנה וגם להתקפה. (אוקיי.)
במהלך החופשה (התחלת את שנת הלימודים, ואת באנגליה, לא בישראל. על איזה חופשה אנחנו מדברים בדיוק?) נוסעת אוקסה עם גוס לווילס, לביתו של ליאומידו (עזבו, אני פשוט אלך לי לפינה בחושך ואקרע את הספר הזה לגזרים), אחיה של סבתה, כדי לתרגל את יכולותיה החדשות. שם, בחבל הארץ היפהפיה הכל משתנה. ליאומידו, אוקסה וגוס מותקפים, והתוקף הוא לא אחר מאשר מק'גרואו! (אני אנצור את פיסת המידה הזו בליבי לנצח.) אוקסה מתגברת על הפחד (טוב.) ומשתמשת בפעם הראשונה בנשפן הגרנוקים שלה, וכך מצליחה להימלט ממנו. (די, באמת?)
תקיפה זו מובילה לזימון ישיבה דחופה של האנילימילים (XD) בהזדמנות זו עורכת אוקסה היכרות אישית עם נפתלי וברון קנוט, (אתם בישיבה דחופה. איפה מצאתם זמן להיכרות?) שני גולים מהדור הראשון, ועם נכדם טוגדואל, נער יפה ומסתורי שמרטיט את ליבה. (אה, אם הטעם שלך זה נער מחורר, מאופר וגותי ששותה ליטרים של דם, סבבה. מתרחקת שלושה צעדים לאחור)
אבל הזמנים קשים: במהרה מתברר שאורטון מקג'רואו הוא בעצם בנו של אוציוס (הו, באמת? ניחשתי את זה משני הרגעים הראשונים), הבוגדן הגדול. האנילימילים המומים. (אני יודעת, גם לי אין מילים XD) ברור שמק'גרואו רוצה גם הוא לשוב לאדפיה, ושהוא רוצה להשתמש באוקסה בשביל כך.
זוהי תחילתה של שלב חדש בחייה של אוקסה. כלפי חוץ היא ממשיכה לחיות חיים רגילים של נערה הלומדת בבית הספר, אך למען האמת הוריה משגיחים עליה כל הזמן, בעת שמק'גרואו ממשיך להתגרות בה. (אממ. אתם יודעים, היא יכולה לעבור בית ספר. או להגיש תלונה על המורה הזה.)
כעבור זמן קצר מציג הבוגדן ניצחון מחריד: מארי פולוק, אמה העדינה של אוקסה (-_-), משותקת כתוצאה ממחלה בלתי ידועה שתוקפת את מערכת העצבים שלה. (אתם יודעים, בדקתי את זה, והתסמינים שלה הם לא של מחלה בלתי ידועה, הם של ניוון מערכת העצבים או משהו) דרגומירה מצליחה לייצב את מצבה, אך הדאגה ממשיכה לשלוט בחייהם. לבסוף מסתבר שסבון, (די. תהרגו אותי וזהו.) שקיבלה אוקסה ליום הולדתה מזואי, בת כיתתה, הוא שגרם לשיתוק של אמה. זואי מתגלה כבתו של אורטון מקג'רואו. (לא, באמת, אתם מוכנים להחליט מה שם המשפחה של הבחור?)
הבוגדן אינו מניח לאוקסה: ערב אחד היא נופלת במלכודת שהוא טמן לה, והוא מצליח לבודד אותה בבית הספר הריק. (אני מוטרדת כרגע. כולנו מודעים לעובדה שמורה מטרידן פלוס בית ספר ריק פלוס נערה לא נגמרים טוב.) אוקסה נתונה למתקפה נוראית. (מטומטמת אוקסה, מטומטמת אוקסה.) מכות הקסם ניחתות עליה ללא רחם. (סבתא הכל יכולה לא יכולה להטיל עליה מגן או משהו?) אוקסה משתלטת על המצב לרגע קצר ומצליחה להימלט, אך משלמת על המפגש הבלתי צפוי: (הייתי קוראת לזה מתקפה, אבל אני לא מצפה יותר לכלום) מקג'רואו תוקף אותה במרקיבן, הגרנוק האיום שגורם לריקבון של הגפיים! (אה, יכול להיות שזו הגרסה הכתובה של דורה? כל הסימני קריאה האלה נשמעים לי כמו הקול המתלהבי-מתלהבי שלה) גוס, שנמצא במקום, מציל את אוקסה ברגע האחרון. (לא אמרנו בית ספר ריק? וגם, מה פתאום הוא צץ? לא יכולת להגיע מוקדם יותר?) בנדיקטה לב-שבור המסכנה (יש לה שם משפחה אומלל), נקלעת בטעות לזירת הקרב ומשתגעת.
אך האסון הנורא ביותר מתרחש כמה ימים לאחר מכן: (אני חולה. התסמונות הם מכת יתר של סימני קריאה ונקודותיים. הצילו את עצמכם, זה מאוחר מידי בשבילי) דרגומירה מגיעה לביתו של אורטון מקג'רואו לבדה. (אה. נראה לי שהטמטום הזה הוא גנטי.) כשאוקסה מגלה זאת, היא פורצת עם גוס לביתו של הבוגדן. (אכן עבר בגנים) הם מוצאים את עצמם מול שתי דרגומירות זהות לחלוטין, (לאלאלאלא שתיים? לא הצלחתי להתמודד עם אחת, עכשיו שתיים!) אלא שאחת מהן היא רק "העתק", שבתוכו מסתתר הבוגדן המסוכן. (תהרגי את שתיהן וזהו.) קרב חדש ונורא מתרחש, ובמהלכו חייבת אוקסה לגייס את כלה אומץ שלה (אה, יש לה כזה בכלל? זה סתם טמטום טהור, לא אומץ) כדי להציל את סבתה. (ממה?) למהל היא אינה לבדה: (פרפורי גסיסה) שוב ניצב אבאקום (אוקיי, טרנד השמות ההזוים לגמרי הדביק את הצרפתים) הסנדק החכםש לה דרגומירה, מגיע גם הא ומסיים את הקרב הנוראי בפעולה קיצונית: (הבקשה האחרונה שלי הייתה רק לחיות עוד חודשיים מהיום. אני רוצה להיות בת שלוש עשרה :'( ) הוא נושף על מק'גרואו א הגרנוק הקטלני מולם, המצליב, שבולע את אורטון מקג'רואו לתוך חור שחור ללא תחתית.
ללא תחתית? האמנם? (די. רדו ממני. אני לא מסוגלת לסבול את זה.)
*
זה הסיכום שהופיע בספר הבא (אחד פלוס אחד במחיר אחד ארור). והספר עצמו נמרח על 600 עמודים בדיוק. שני דפי וורד וחצי זה הסיכום פלוס ההערות שלי. רק שתבינו. אז.
*
-אה... אנחנו מבינים למה פרשת.
-כן, גם אני.

וואו, ממש חפרתי.
נאא, לא נורא, הבהרתי את הדעות שלי כנדרש~

התמונות לא מבוימות, אף פעם לא מבוימות. אין אילוץ של חיוך, רק חלקים,
שברירים מהחיים שמתועדים על גבי תמונות חלקות באלבומים צבעוניים.

ארבע בנות רוכנות לעבר עריסתו של תינוק. על ראשו כבר פרועה לה רעמת שיער בהיר, העיניים שלו ירוקות ומעורפלות.
אותיות מרובעות בפינת הדף מראות את התאריך השלישי לפבואר, אלפיים וחמש.
אצבעות קטנטנות של תינוק לופתות אצבעות מקומטות.
חמישי לפבואר, אלפיים וחמש.
תינוק בן כמה ימים, אצבעותיו הזעירות מופנות למובייל צבעוני.
אחד עשר לנובמבר, אלפיים ועשר.
טיול לאורכה של לונדון. ארבע בנות, שני בנים. הם אוחזים ידיים, השישה, מחייכים.
ראשון לאוגוסט, אלפיים וחמש עשרה.
על חוף הים, שני אחים, שתי אחיות. הם מחייכים בבוהק, אפילו לא מודעים למצלמה.
שלישי למאי, אלפיים ואחד עשרה.

תינוקת מלוכסנת עיניים, מביטה לעבר דשא ירוק בחיוך.
התאריך מראה את השמיני לאוקטובר, אלפיים וחמש עשרה.

*
אם אחת מהאחיות שלי הייתה צריכה תרומת דם, מח עצם או כליה, ואני הייתי מתאימה, מה הייתי עושה?
אם אני הייתי ההזדמנות האחרונה של אחד האחים שלי, במה הייתי בוחרת?

התשובה, לכאורה, פשוטה.
הם האחים והאחיות שלי.
גדלתי איתם. הייתי קורבן למתיחות, פיזרתי אבקת אפיה בתוך גרביים, רבתי, חייכתי, השלמתי, בכיתי.


אני תלותית. מאוד. אני זו מבין התאומות שאומרת "אנחנו".
ואם לא יהיה אנחנו?
ואם זה יהיה בגללי?
*


אנה וקייט הן אחיות. הן רבות, צועקות, משלימות.
לכאורה מערכת יחסים רגילה בין אחיות.
לכאורה.
אנה היא הסיבה שקייט בחיים.
קייט היא הסיבה שאנה בחיים.


אם אנה לא הייתה התורמת של קייט, קייט הייתה מתה.
אם קייט לא הייתה חולה, אנה לא הייתה קיימת.


התא המשפחתי של משפחת פיצג'רלד הרוס.
בין אם זה בריאן, האב, שלוקח על עצמו עוד משמרות כדי לקצר את שהותו בביתו שלו, או ג'סי, שהצורך שישימו לב אליו גבר והתנפח להצתת מבנים, סמים ואלכוהול, או אנה, שתובעת מההורים שלה את הזכות הכל כך לא מובנית מאליה, זכותה על גופה שלה, קייט, שהמחלה שלה הפכה להיות היא, או שרה, שחושבת שהיא צודקת למרות שהיא טועה, ואי אפשר להסביר לה עד כמה היא טועה.


הסיפור מסופר מנקודת מבטם של אנה, קמבל, שרה, בריאן, ג'וליה וג'סי. הם התפאורה לחיים המסובכים של משפחת פיצג'רלד. השחקנית הראשית, היא, כמובן, קייט.
הוא מציג את נקודת המבט, פשוטו כמשמעו, של כל אחת מהדמויות.
הוא מונע ממני את היכולת להתבצר בתוך דעה אחת, הוא פורס את הסיפור מולי כמו מניפה, ומראה את האנושיות בסיפור.
כי הסיפור אנושי, מאוד.
הוא גורם לי להיות אמפתית לכולם, להבין את כולם.


האם אין זה מובן שאם תרצה לשמור את בתה בחיים, ולעשות הכל בשביל כך?


האם אין זה מובן שילדה בת שלוש עשר תקבל את זכויותיה על גופה, את היכולת להגיד לא?


האם אין זה מובן שבן, שקוף למחצה כמעט תמיד, יעשה הכל כדי שיראו אותה, כדי שישימו לב אליו?


האם אין זה מובן שאב יתמוך בשתי בנותיו?

*
"תקשיב, לא כך חשבתי שייראו חיינו; ואולי איננו מצליחים למצוא מוצא מהסמטה הזו. אבל אין אדם שאיתו הייתי מעדיפה ללכת לאיבוד יותר מאשר איתך."
"אני חולפת ליד משאית. "חברת בצ'לדר לארונות קבורה", כתוב על הדופן שלה, "סע בזהירות." זה ניגוד אינטרסים, לא?"
"אם לוקחים כל זיכרון, כל רגע, ומותחים אותם מקצה אל הקצה, הם יגיעו עד אינסוף."
"פעם, בארוחת ערב חגיגית, שמעתי את אבא שלי אומר שאפילו שהוא זקן זקן זקן, הוא מרגיש בן עשרים ואחת. אז אולי יש מקום בחיים שלך שאתה שוחק אותו כמו גלגל שחורץ תלם באדמה, או יותר טוב, כמו המקום הרך על הספה. ולא משנה מה עוד קורה לך, אתה חוזר לשם."
" לא משנה מי אתה, חלק ממך תמיד רוצה להיות מישהו אחר, וכשלמשך אלפית שנייה המשאלה שלך מתגשמת, זה נס."
"בלילה חשוך במיוחד אפשר לראות בין אלף לאלף וחמש-מאות כוכבים, ויש עוד מיליונים שעדיין לא התגלו. כל כך קל לחשוב שהעולם סובב סביבך, אבל מספיק שתרים את עיניך אל השמיים כדי להבין שזה בכלל לא המצב."
" אני רוצה לגלות לכם משהו: אם אתם פוגשים זאב בודד, הוא לא כזה מפני שהוא נהנה מהבדידות. הוא כזה מפני שבעבר כבר ניסה להשתלב בעולם, אבל אנשים ממשיכים לאכזב אותו."
*

אני לא מתכוונת לקרוא שוב את הספר, כי בוודאות אני אמצא בו דברים שירגיזו אותי,
דברים שאבקר או דברים שלא ימצאו חן בעיניי.
אז אני כותבת את הביקורת ומרגישה את אותו הלהט שהרגשתי בכיתה ב',
כשקיבלתי לידי את כל העותקים המרוטים של חסמבה.
כי כשאני כותבת את המילים האלו, אני חוזרת לאותו הזמן. לאותו הזמן שהיה בו את ה-'בלי חרטות'
התמים הזה, שבו לא היה מלי מושג שבעולם אין מקום ל-'בלי חרטות', לזמן שחשבתי בו שכל דבר
שאנחנו אוהבים, נאהב לנצח, באותו הלהט.
אז כדי שלא אתחרט, אני כותבת את הביקורת עכשיו, מהר.
חסמבה.
רצפת הלב שלי מלאה בארגזי קרטון. בכל ארגז יש תקופה כלשהי. אני מחטטת בארגזים.
הארגז של תקופת הארי פוטר. כל שבעת הספרים, ציור או שניים. כמה סיפורים שכתבתי בהשראתם.
וחסמבה תמיד יישאר שם, בתוך ארגז הקרטון. כמעט חמישים ספרים דקים וקטנים בתוספת ילדותית של כמה ציורים וסיפורים.
וחסמבה תמיד יישאר שם, יזכיר לי תקופת שנראות כל כך רחוקות משלהי השתיים עשרה ותשעת החודשים שלי.

ונכון שהוא חשוך דעות ומציג גבול בבירור של הטובים והרעים, אבל בלב של ילדה בת שבע יש מקום לספרים כאלה,
ואולי,
רק אולי,
גם בלב של ילדה בת שתיים עשרה, יש מקום לארגז הקרטון.

לא יודעת למה, אבל הספר הזה הרגיז אותי.
אני לא דוברת לאדינו, אני מדברת ספרדית. המילים לא כל כך שונות, באמת, וברוב המקרים אלו רק אות או מבטא או הגיה שונה.
אבל המילים הן לא אותן מילים, ויש כל מיני ביטוים ומקומות בירושלים שלא הייתי בהם מעולם.
אז הספר כאילו פונה אל אוכלוסיה מבוימת- ירושלמית או מכירה היטב את ירושלים שדוברת לאדינו-
אז הוא מסוגר.
הרבה מאוד דוברי לאדינו חזרו לבית שלהם, ולמקורות שלהם, ולמאכלים שלהם, אבל הספר מנסה לכוון אותי- בכוח, אל בית שהוא לא שלי ורק צל ממה שאני מכירה, בית שמועלם לא הייתי בו.
אז הוא מנסה לעורר נוסטלגיה. ואני מניחה שהוא גם מצליח, לנוכח העובדה שכל כך הרבה אהבו אותו.
אז אולי הוא לא מתאים לגיל שלי, שנוסטלגיה היא מילה שמרחפת סביבו? כי, מרומי שתיים עשרה
השנים ותשעת החודשים שלי, עד כמה הנוסטלגיה כבר יכולה להיות מורגשת?
וגם כל מעברי הדורות האלו.
אני אוהבת היסטוריה, מאוד, ואם רק אצבע אחת מורמת בשיעור היסטוריה, כנראה שהיא תתהדר בציפורן כחולה ותהיה שלי.
אבל היסטוריה משפחית טרחנית ומייגעת של "אז סבא לא אהב את סבתא" וכדומה משעממים אותי הרבה יותר מצ'רצ'יל. זה נקרא שידוך, אנשים, וזה היה קיים ונפוץ ונרחב מאוד.
מה גם שוינסטון צ'רצ'יל הוא אדם מעניין מאוד, בניגוד לחיי הנישואים של משפחת ארמוזה.
אז קראתי את הספר במקום להכין את שיעורי הבית בספרות אנגלית היסטורית, או רס''אה, רשעות ספרות אנגלית היסטורית, מפיה של סנואו, ובאמת שהייתי מעדיפה לכתוב עיבוד משלי לחלום ליל קיץ הנהדר של שייקספיר, במקום לקרוא על הציפור שנכנסת לקן.
יש בספר הזה הרבה מאוד *ין, יחסית לספר שבו אף אחד מבני הזוג אוהב את בן הזוג השני,
כשחושבים על זה.
אולי בעוד ארבעים שנה אני אזכר בבית שלי בחיפה בכאלו געגועים יותר מאשמח לקרוא ספר כזה על עיר ילדותי, אבל עכשיו אני מעדיפה להתחבא במיטה עם ספל תה וצלה של הרוח, כי שש עשרה מעלות כאן וקר לי.

יש את המשפט ש"בכל מבוגר טמון ילד" או הקלישאות האלו, שרק צריך לתת לו לצאת החוצה.
אבל בכל ילד גם טמון מבוגר, גם אם אותו הילד צובע בצבעי אצבעות את הקירות הלבנים או מכין ארוחות גורמה מפלסטלינה.
לכל ילד יש את הצד הרציני הזה. אולי מעט עבש. אני לא יודעת, בחיים לא הייתי מבוגרת.
וספרים כאלה גורמים לאותו המבוגר שבי לפהק.
ספרים כאלה גורמים לאותה הילדה שבי לא להקשיב למבוגר דווקא ולהמשיך לקרוא ולאהוב.
אבל המבוגר ניצח במערכה הראשונה.
כי נמאס לי מדוווקא. אני לא סובלת אנשים דווקאים, ספרים דווקאים, ודמויות דווקאיות.
דווקא זו אחת המילים שאני לא סובלת.
"תראו, הוא דווקא הצליח."
"קלוט משהו, היא אמרה לי לא לעשות את זה יותר. אז, אחי, אני אעשה לה את זה דווקא."
האם הבהרתי את שנאתי למילה הזו, או את מה שהיא מייצגת, כראוי?
אוקיי, נקסט.
*
יש לי כבוד בסיסי לאדם שישב וכתב ספר. לא בהכרח סופר.
גם אותו סטודנט שגר בדירת שותפים מעופשת בתל אביב שבלילות מקליד את נשמתו אל תוך דף וורד לבן, שכתב ספר אבל לא פרסם.
כי הוא כתב, כי הוא השקיע.
ולפעמים, מתוך אותו כבוד, אני יושבת וקוראת את הספר שלו.
עד תומו, כי אני מעריכה אותו על זה שהוא לא נשר והפסיק את הסיפור שלו לטובת סיפור אחר כי היו לו רעיונות חדשים.
אהמכמוניאהמ.
אז גם את דמדומים קראתי, את כל ארבעת הספרים, אבל יותר מסקרנות של- עד כמה זה יכול להידרדר.
והמשכתי את שומרי ההיסטוריה המאכזב והמטומטם, ואפילו ניסיתי לקרוא עמוד או שניים מספר ההמשך. (ברר. הטראומה.)
אז, כן. גם סיפורים מפגרים ואידיוטים שלא מפוסקים נכון- אם התחלתי אותם אני אסיים לקרוא את הפרק, גם אם אני יוצאת די פראיירית שאני סובלת במודע או גורמת לעצמי לסבול.
*
התחלתי את הספר בציפיות מטורפות שהגיעו עד לקצה הביג בן, ותכננתי שהוא יהיה ספר מטורף וגאוני ומדהים מדהים מדהים, תכננתי לנסוק ולהרגיש את זרמי המילים תחת כנפי הבז שלי, אבל הכנפיים שלי ננקעו אחרי עמוד מאה ארבעים ושמונה.
כי משפחת סינקלר, שחיה את החלום האמריקאי, הבלונדינית, העשירה והחמסה-חמסה-חמסה מושלמת גרמה לי לרצות לצנוח מקצה הביג-בן.
העדפתי לאכול נקניקיית דם ברוטב כרוב ניצנים מאשר לצנוח מהביג-בן, כי הביג-בן גבוה ועוד ניסיתי להתאהב בספר. אולי הוא פורח בגיל מאוחר, מי יודע.
אז עשיתי הפסקה, שנמשכה למעשה ארבעה חודשים, עד שקראתי כאן ביקורת מספיילרת שגרמה לי לרצות לדעת מה נסגר עם הספר הזה, או איך הוא נסגר.
אז כן. הספר הזה לא מעולה, ולמען האמת גם לא כזה מדהים. הוא ספר טוב, אבל דרושה הרבה סבלנות או הקדשה מיוחדת לפרטים הקטנים
אזהרת ספוילר
כמו העובדה שקיידי מזכירה רק שלושה כלבים לאורך הספר, כי שני הכלבים האחרים מתו בשרפה, או כשהיא נזכרת בדודה קרי לובשת את מעיל הרוח של ג'וני, או כשהן מדברות בלילה והיא שואלת אותה אם היא רואה אותו כשהיא ערה.
סוף ספוילר
אבל ללא הטוויסט הזה בעלילה, שגרם לי לקרוא את הספר שוב ולמצוא בדלי היגיון, או רמזים, הייתי מעניקה לו ברוחב לב שני כוכבים.
עכשיו הוא מתנדנד בין שלושה לארבעה.

"הילדים, הם היו משוגעים ועצובים. הם התייסרו ברגשות אשמה מפני שנשארו בחיים,
פחדו מרוחות רפאים והתענו בסיוטים ובדחפים בלתי-נשלטים, כעונש על שהם חיים ואילו האחרים מתים."
וזה, בגלל שרק אז קיידי ראתה את כולם.

דיסטופיה.
אני אוהבת את המילה הזו.
דיסטופיה. דיסטופיה. דיסטופיה.
*
מצטערת, אנשים, זה היה בלתי נמנע.

הגעתי למסקנה המתבקשת שאני גרועה בבחירת ספרים.
אם לא מייעצים לי או שאני עושה תחקיר מעמיק לפני- אני בוחרת ספרים שהמילים "זוועת עולם" דלות מכדי לתאר אותם.
והמילים האלו בהחלט לא דלות, אז זה וודאי אומר משהו.
*
זה נשמע מרושע, (ARENA ONE: SLAVERUNNERS) זו כריכה דיסטופית, (פשוט תחפשו בגוגל, הקישור ארוך מידי) זה אמור להיות דומה למשחקי הרעב. למה לא?
#סיבה_מספר_אחת: במשך כל הספר הייתי בטוחה שזה משחקי הרעב המאוד כתום.
הכירו את ברוק.
היא בת שבע שערה, מנסה לפרנס את אחותה בדוחק ולהישאר בחיים ולא לגווע ברעב.
(כן, גם אני התחלתי לחשוד בשלב הזה.)
היא בתו של לוחם מארינס שלימד אותה את כל מה שהיא יודעת, (אתם בטוחים שזה לא פאנפיק של איזו פאנגירל?) ולמיטב ידיעתה גם מת. (רגע. מאיפה זה הגיע? זה כל כך לא צפוי!) בכל אופן, הוא לא בתמונה, אוקיי?
היא, אחותה ואימא שלה, חיות בבקתה עלובה. היא אוהבת את אחותה הרבה יותר מאשר את אמא שלה.
אופס. היא ואחותה חיות בבקתה עלובה, ואין להן אימא. בכל אופן- וכמעט קופאות מקור בלילות, ומרעב בימים. או בכל היממה. בדרך כלל פרים נרדמת על הכורסא שמול האח. אוי, שיט. ברי.
הן מסתתרות שם, בבקתה על הר, מבודדות מכל העולם, כדי שציידי העבדים לא יתפסו אותן, יגררו אותן לארנה (יש לך את זה ביותר העתקה ברורה?), שם הם נלחמים עד מוות. (אוי, יש לך את זה.)
ברוק יוצאת להשיג אוכל ומשאירה את אחותה לבד, ואז, כשהיא חוזרת, היא מגלה שאחותה נחטפה. (וזה ברור שדווקא כשברי מתחננת שברוק תישאר וכשהיא לא נשארת יקרה לה משהו)
ואחות מסורה כמו ברוק יוצאת למבצע להצלת אחותה הקטנה!
כפי שכתבה lawliet בביקורת שלה:
"גיבורה בת 17 - יש
אחות קטנה - יש
עולם אפוקליפטי - יש
נער שמגיע משום מקום - יש
קרבות עד המוות – יש
אוקי אנחנו מוכנים, יאללה כותבים את משחקי הרעב מחדש" .
יש איזשהי סדרה רוסית, שמגוללת את עלילותיה של "טניה גרוטר", ולא, לא רק לכם השם "גרוטר" נשמע כמו הד רוסי לשם "פוטר".
הוריה נרצחו על ידי המכשפה צ'וּמה-דלְטוֹרט, היא שרדה עוד בינקתה - והמכשפה נעלמה, היא חשבה שהוריה נהרגו במפולת שלגים, יש לה כתם לידה מוזר על אפה, היא ננטשה בפתח בית משפחת דורנייב, משפחת דורנייב התייחסו אליה רע, אך אהבו את בתם פנלופה (פיפה(,עד גיל 10 היא לא ידעה דבר על קסמים, עד שהוזמנה אל בית הספר טיבידוקס קסמים, ההגעה אל בית הספר נעשית רק באמצעות טיסה והתעתקות, יש לה שני חברים טובים, היא שחקנית דרקונבול מצוינת ומצטיינת בתעופה על קונטרבס, צ'וּמה-דלְטוֹרט תרה אחר קמע ארבעת היסודות, המוחבא כשומה על אפה של טניה, סצנות השיא מתרחשות במרתפי בית הספר, טניה וחבריה נאבקים בצ'וּמה-דלְטוֹרט ומשרתהּ, הם מנצחים - אך הקמע מושמד.
מיותר לציין שרולינג תבעה את הסופר של הסדרה, והיא נאסרה להפצה מחוץ לרחבי רוסיה.
סוזן קולינס יכולה לתבוע עשרות סופרים ולהרוויח מיליארדים. או עוד מילארדים.


#סיבה_מספר_שתיים: אמינות זה מוצר צריכה בסיסי.
הכירו את ברוק.
נערה בת שבע עשרה, ילדת שמנת מתוקה שבאופן פלאי- הצליחה לעשות מבין התשובות הבאות:
א'. לשמור על האופנוע של אבא שלה תקין במשך שלוש שנים של טמפרטורות מתחת לאפס ואינספור סכנות להתקלקלות מובטחת
ב'. לדעת לנהוג על האופנוע הזה
ג'. לנהוג בו במהירות מטורפת למרות שהיא לא יודעת לנהוג וזה פאקינג אופנוע שעמד ככה במשך שלוש שנים
ד'. כל התשובות נכונות
ה'. אף תשובה אינה נכונה. כאילו, באמת, היא בת אדם.

והתשובה הנכונה היא:
ד'. לא ראיתם את זה בא, נכון?
נכון?

לא נכון.
כי ברור שברוק המוכשרת שלנו תצליח לעשות את כל הדברים האלה. וברור שאופנוע יכול לפעול על משהו שאני לא זוכרת מהו אבל הוא בפירוש לא דלק.
וברור שהיא תצליח לשרוד ארבע תאונות דרכים ולצאת מזה בנס. אם ניסים היו מפוזרים באופן שווה בין בני האדם, ברוק כבר הייתה מתה.
הייתי מוכנה להסתפק בצליעה, רגל שבורה, קרסול נקוע, כתף מפורקת, דימום פנימי, שריטה, חבלות יבשות, פצעים זיהומיים, זעזוע מוח, מוות, (בת של רופא, אנשים) אבל שיקרה לה משהו!
אור כתב, "נופלת מאתיים מטרים, וממשיכה להילחם, הופכת להיות הניצולה היחידה באוטובוס מלא אנשים לאחר שנורה לכיוונם טיל אר פי ג'י, ואיכשהו שורדת בדרכים הזויות ולא אמינות בשיט כל מכשול, בשילוב משפטים כמו; "אני לא מאמינה", "איזה מזל!""
גם אנחנו לא מאמינים, ברוק. גם אנחנו.

#סיבה_מספר_שלוש: אין דבר כזה צירופי מקרים .
הכירו את ברוק.
נערה בת שבע עשרה שבמקרה היא פוגשת נער נוסף, בגילה, שגם אחיו הקטן נחטף. יש להם המון תחומי עניין משותפים בראש שלי.
"אז, מה, במקרה גם אתה גרת ממש קרוב אליי ואחיך נחטף?" מהנהנת ברוק באהדה.
"כן," פולט בן. "חרא, הא?"
"לגמרי. אה, תגיד, אתה מת על אחיך הקטן ובשום סיכוי לא היית שולח אותו לאבדון או שילך לעזאזל מצידך?" נועצת ברוק מבט נוקב בבן. הוא שוקל להגיד את האמת המרה, אבל נרעד ופולט שקרים.
"מה, מי הא-אח- הרע ש-ש-שישלח את אחי-חי-חיו הקט-טן למוות מובטח, הא?" הוא מגמגם בעצבנות.
"כן, לגמרי," משקרת ברוק. כי, הרי, מי לא קיווה פעם אחת לפחות שאחיו הקטן ייעלם?
"אז, מה," אומר בן. "את הולכת להציל אותה?"
"כן," מתרגזת ברוק. "ואם אני אמשיך לפטפט איתך היא תמות," אומרת ברוק בהתרסה, כפות ידיה על ההגה של האופנוע. היא פונה ללכת לפני שבן קורא, "רגע, חכי, אני גם רוצה להציל את אחי," הוא מסנן.
ואיך היא פוגשת אותו במקרה, לעזאזל?
הסופר/ת הית/ה צריכה דמות גברית. ואז היא/הוא בראו אחת כזו והציבו אותה במקום שבו ברוק תגיע אליו במקרה.
אני חושבת שמורגן רייס הבריז/ה מהשיעור החשוב הזה. חוליאן קאראך, או קרלוס רואיס סאפון יכולים לסכם לה אותו באופן מדהים.
"צירופי המקרים הם אינם אלא הצלקות שמותיר הגורל."- חוליאן קאראך, צלה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון, עמוד 414.
כן, גם אני מזועזעת מכך שהעזתי לשים ציטוט מדהים מצלה של הרוח ליד ספר מגעיל. זו טרגדיה, מצידי שתסקלו אותי באבנים.

#סיבה_מספר_ארבע: גיבורתנו המסורה והגנבת בעלת המזל המפוקפק, משאלת המוות וחסרת חוש הכיוון.
הכירו את ברוק, שבזה הרגע-
בום. התנגשות חזיתית. יצאה בנס.
נכון, כבר כתבתי על זה. אבל השאלה שלי עכשיו היא: למה לעזאזל היא מתנגשת בכל כך הרבה אנשים/מכוניות/חפצים. למה היא מגיעה בכלל למצב כזה?
חוסר חוש כיוון, לא יודעת לנהוג, ומשאלת מוות. או שהיא סתם נורא אוהבת לנפץ לאנשים אחרים את המכונית.
אה, כן. וגם קצת דרמה. הרי איך נגמור את הפרק מבלי למתוח את הקוראים ואולי לבשר להם שברוק עומדת למות?
ולכן, בנימוס מרבי ובשימוש הולם של המקלדת, אני אגיב.
אוך-&^%$#-לעזאזל-איתכם-סופרים-מניאקים-@%$%%^-שמנסים-בכוח-אבל-לא-()@$)&$-עובד-להם.

#סיבה_מספר_חמש: ניסיונות נואשים להוכיח שזהו סיפור לנוער עכשווי. או הוספת דרכי הרבייה האנושיים במטרה לזעזע.
רגע.
לא אמרנו שהם נחטפים לארנה? להילחם עד מוות וכל זה?
זו הייתה העסקה!
אבל הסופר/ת החליטו שהארנה משום מה דומה מידי למשחקי הרעב, אז הם החליטו, כאמור, להוסיף את דרכי הרבייה אנושיים (לאלה מכם שיש להם אינטרנט שמתאפיין בחיבה בלתי מוסברת לפירות) במטרה לזעזע.
במקום שברי המתוקה והשברירית תישלח לארנה, הם שולחים אותה להיות שפחת מין.
ברוק מגיעה דקה לפני שאדם שמן גוהר מעל אחותה הקטנה ואונס אותה.
אה, כן. ובנוסף לכל יש לה טיימינג מטורף.
ועכשיו- מחשבה קרה.
אם ברוק הייתה מגיעה דקה מאוחר יותר. וברי הייתה נאנסת.
הסיפור יכל להיות שונה לגמרי. לא רק מטומטם ודבילי ומתיימר. גם מזוויע.

זו הייתה ביקורת חופרת שעצבנה גם אותי.
הלכתי לאכול שוקולד.

אני מחזיקה בדעה די חיובית על עצמי, שאני לא טיפשה.
אבל לפעמים אני מוכיחה לעצמי שאני כזאת מטומטמת.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

הרומן שלי ושל הספר הזה התחיל ברע, נמשך ברע, ונגמר ברע. מה שמוכיח שאני ממש מטומטמת, שלא עזבתי אותו ברגע שהתחלתי לפהק.
אז שוטטתי לי להנאתי בספריית בית הספר, אוכלת סוכר על מקל מאיזה דוכן סוג ח' בתחתית של צ'רינג קרוס.
הספרנית קטנת העיניים והאמונה צמצמה את עיניה עוד יותר והתרכזה במדריך הסריגה שלה, דרך משקפיים בעובי של כף היד שלי, בזמן שחיפשתי ספר נרמלי שלא קשור בדרך כלשהי ללימודים ושלא מכוסה אבק. יש לי אסטמה קשה וספרים שלא זזו ממקומם מאז אלף תשע מאות גורמים לי עטשת.
כל מדפי הספרים היו עשויים מעץ כהה ומתפורר, אז השתדלתי שלא לגעת בהם.
נראיתי די מטומטמת, מכווצת כתפיים כדי לא לגעת במדפים ישנים. המון ספרים זה תמיד נחמד, אבל המון ספרים שנופלים עליך זה פחות נחמד, אני חושבת. מה גם שאז הייתי מסולקת מהפנימייה שלי, ופנימייה לתלמידים מצטיינים זה מקום נהדר ללמוד בו.
ואז העיניים שלי נתקלו בשדרת ספר. עם אותיות בעברית. באמצע ספרייה מתפוררת בלונדון.
ה"מה זה?" שלי בקושי נשמע, אבל הספרנית הרימה את מבטה וצמצמה את העיניים עוד יותר.
"תתקרבי ילדה, אני לא רואה," היא מלמלה במבטא הסקוטי שלה.
"זה?" הרמתי את הספר באוויר.
"בזהירות!" היא אמרה.
"אוקיי, גברת ספרנית. מה זה הספר הזה?"
"מאיפה זה הגיע לפה?" היא מלמלה לעצמה.
"אין לי מושג," משכתי כתפיים.
*
עכשיו יש לי.
איזה תלמיד מהפנימייה שהגיע ללונדון בשנה שעברה מישראל החליט שהספר הזה הוא עינוי צרוף לעיניים והשאיר אותו בספריית בית הספר.
מכיוון שאין דוברי עברית בבית הספר ולמען האמת לא הרבה פוקדים את הספרייה- אף אחד לא לקח אותו.
עד שבאה המטומטמת שכן!
אני.
טוב, אז התיישבתי באיזה פינה מוצפת באור פלורוסנט ופתחתי את הספר.
טעות מספר אחת.
כי לא אהבתי את הספר.

יש ספרים שלמרות שהם איטיים, הם קוסמים לי משהו בהם, בעלילה המשתרכת הטובה מרתק אותי.
אבל ספרים נמרחים לא אהבתי מעולם.
תקחו את הספר. יש בו בערך ארבע מאות שלושים עמודים, אם אני זוכרת נכון.
הייתי מקצצת מהם מאתיים.
איך הג'ינג'ית המאומצת תורמת לעלילה?
מאה עמודים, פוף, נמחקו.
אם הוא ישתמש שלא בשפת "בית מרקחת", יוותר על היומן שכתב במשך פרק וחצי לפני שנטש אותו והיה מפסיק לתאר עד כמה היה מעדיף שגוטהילף יהיה אביו האמיתי?
עוד מאה, בהערכה גסה.
*
מישה דושקין הוא בנם של ולדק, ולדימיר ויאנה דושקין. הוא נולד ברוסיה ועלה לארץ כשהיה בן ארבע וחצי.
אבא שלו הוא עבריין שמתעסק בגזילת רכוש.
גנב, במילים של מישה. (מבינים?)
אמא שלו היא מלצרית.
אבא של מישה מכה את אמא של מישה. אבל מישה הוא אנוכי שכזה. הוא מתעלם מהחבורות על פניה של אמו, לא נוקט צד, מתעלם מהקיא, מהדם.
זו אנוכיות.
הוא ציין המון פעמים שאבא שלו כמעט ולא פגע בו. אה, באמת, מישה? אז אמא שלך סופגת מכות בשביל שניכם?
הספר מתחיל בירושלים, ומורח עוד כמה פרקים עד שמגיע העניין- אין להם כסף לשכר דירה, אז הם עוזבים. לנתניה.
אוי. אולי הייתי צריכה להגיד שלהורים של מישה אין כסף לשכר דירה, כי למישה יש.
במהלך החופש הוא עבד אצל פרופסור גוטהילף הבזבזן ההיסטוריון והרוויח די והותר כסף, אבל הוא לא נתן את הכסף להורים שלו, למרות שהוא לא רצה לעבור, כי הכסף יהיה טוב יותר בכיסים של מישה דושקין.
היה לו כסף, די והותר כסף לילד בן ארבע עשרה. הוא אפילו לא קנה שום דבר בכסף הזה, אבל, לא, הכסף יהי בטוח יותר בכיסי מכנסיי הילדים של מישה דושקין.
אז הם עוזבם לדירה מתפרקת אי-שם בנתניה.
נשמעים כל מיני קולות מהחדר הנועל, עד שפוף, הם מפסיקים להטריד את שנתו המתוקה של מישה דושקין.
והוא פוגש מאומצת כתומת שיער שדומה לו מאוד ומחליטה שהוא אחיה התאום.
ובמשך מאה עמודים הם מדברים ומסתובבים וסחור-סחור.
היה איזשהו שלב שבו חשבתי שהמאומצת צודקת, ואז מישה יגלה שלאימא שלו היה תאומים, אבל לא היה מספיק כסף לשניהם או שהעבריין לא רצה את הבת, אבל לא.
אז למה לעזאזל נמרחו פה מאה עמודים?
אם יש משהו שאני שונאת, זה כשקוראים לי ג'ינג'ית. לבלונדינית קוראים בלונדינית כשפונים אליה? לברונטית ברונטית? לא. אז די.
אבל למישה זה אפילו לא מפקיע, בגלל גדולת הנפש שלו והכבוד העצמי ועד כמה שהוא חמוד ומסכן וכנוע.
נחזור לעלילה.
ואז אבא שלו נורה, ולמישה פתאום אכפת ממנו. למרות שהוא מצא דם על מקל ההליכה של אבא שלו. אכפת לו ממנו.
אף פעם לא הייתי במצב כזה, ואין סיכוי שגם אהיה, אבל אם הייתי אלימות פיזית או מילולית בין ההורים שלי- והיה אחד מסכן שסבל כל הזמן, לא הייתי משלימה עם המצב ומנסה לחיות מבלי להיפגע. אולי אני מדברת עכשיו ממקום צבוע, אבל בטוח שלא הייתי יושבת ושותקת או מביאה לאבא שלי וודקה.
אז יש עוד כמה פרקים שיאנה נפצעת, ומוכה וחולה בהם, אבל למישה כמעט ולא אכפת. הוא הדוגמה הקלאסית לאדישות של נער מתבגר.
כמעט כל פעם שמשוחחים איתו הוא טורח לציין עד כמה שלא אכפת לו מה בן שיחו אומר. הייתי מביאה ציטוטים אבל אני לא רוצה לגעת בספר הזה שוב. בטח שלא לפתוח אותו.
ולמה אתה חושב שלנו אכפת, מישה?
אוקיי, פרקתי את התסכול שלי על מישה. הלאה.
כביכול, הצל האפל הוא אבא של מישה והוא כל כך מנסה להשתחרר ממנו ובלה בלה בלה.
ואז אימא שלו חולה. הוא עסוק בעצמו בצורה כמעט טרגית, עד שהמצב באמת מתחיל להידרדר ואבא שלו- נעלם. קורה מה שקורה, יאנה מגיעה לבית החולים, סבתא אבודה מופיעה, פוף, אחרי שהיא עקבה אחרי הנכד שלה שנים ויודעת כל פאקינג פרט ופרט מהחיים שלו.
ברר.
אז, בקיצור, כי נמאס לי לסקר את העלילה- לא מומלץ, אלא אם כן אתם אוהבים לסבול דמות נוראית ועלילה איטית ומשעממת שלא מתקדמת לשום מקום.