ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
בזבוז של זמן

---

היום החלטתי על יום ללא טלפון. ברור שלא הצלחתי- מה לעשות, אני משועממת ואין לי תחביבים.
הלכתי לארון הספרים וראיתי את הספר הזה שקראתי לפני חמש שנים (מה יש לי עם ספרים שקראתי פעם בזמן האחרון?)
לקחתי אותו כי אין לי עוד ספרים מעניינים לקרוא בכל מקרה אז למה לא.
עכשיו, אני זוכרת שכשהייתי בת עשר ממש אהבתי את הספר. בכיתי בגללו. דיברתי עליו עם כל תולעי הספרים בכיתה שלי שגם קראו אותו.
ואם אני מדברת עם מישהו, זה בטח בגלל משהו כל כך מלהיב ונדיר, עד כדי כך שאני אתקשר עם בני אדם אחרים.

(אזהרה על ספוילרים מהקטע הבא):
עכשיו אני, בגיל חמש עשרה ועשרה חודשים, סיימתי לקרוא את הספר (טוב, לא בדיוק סיימתי, דילגתי על איזה 140 עמודים. אופסי.)
אני לא מבינה מה מצאתי בו. מה אנשים מוצאים בו. למה יש כל כך הרבה ביקורות של 5 כוכבים? אני באמת שואלת, למה? איך בדיוק זה ספר טוב?
סגנון הכתיבה פשוט מתיש, השפה כל כך פשוטה שאפילו ההתחלות לספרים שכתבתי בגיל עשר ובחיים לא סיימתי יותר טובות מזה.
ומה הולך עם העלילה? ברצינות, זה כמו לקרוא הודעה מחברה בשתיים בלילה כששתיכן מתנהגות כמו שיכורות מהתחת סתם כי זה מצחיק. אין לך מושג מה הולך פה. הולכים קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, אופס קיידנס פסיכית עכשיו, אה לא היא תמיד הייתה קצת פסיכית לא משנה, קדימה, אחורה, קדימה, אה כן כולם מתו אוקיי ביי.

דברים שלא אהבתי בספר:
1. סיפור האהבה- אני ידועה בקרב האנשים שמכירים אותי בתור "זאת ששונאת אהבה וכל מה שקשור אליה". אבל זה? זה כבר פשוט בחילה. אשכרה בחילה. אין לי בעיה עם סיפור אהבה טוב, כשהכל מתקדם לאט והם לא מתאהבים ומתחילים להתמזמז בחמישים עמודים הראשונים. איך בדיוק הסיפור הזה ריאליסטי? אוקיי, התכסיתם בשמיכה וקראת לו גאט שלי איזה שמונים פעם, כל הכבוד. אבל זה פרט שולי לעומת זה ש-(תכינו את עצמכם)
.
.
.
שרירי הבטן של גאט יכולים לרטוט!
אומייגאד, הזלתי דמעה.
או שהסיפור הזה היה מרגש או שנכנס לי קצת בולשיט לעין (כולנו יודעים מה התשובה).
2.א. צורת הכתיבה-
זה
באמת מעצבן
כשאת כותבת
את כל הספר שלך
ככה.
הבנתי שאין לך על מה לכתוב
וגם מה שהיה לך לכתוב עליו
לא משהו
אבל את באמת חייבת
לכתוב את זה
ככה
כאילו זה לא מספיק
שהאותיות בספר שלך
גדולות כמו האגו של פוליטיקאי?
2.ב. "הלב נשפך לי מבין הצלעות והתגלגל לתוך ערוגת הפרחים. הדם ניתז בפעימות מתוך הפצע הפתוח,
ואחר כך מהעיניים שלי,
ומהאוזניים,
ומהפה.
היה לו טעם של מלח ושל כישלון. אדום עז של בושת נטישה הציף את הדשא בחזית הבית שלנו, את שביל הלבנים, את מדרגות הכניסה. הלב שלי פרפר כמו דג סלמון בין פרחי האדמונית." (כל הזכויות שמורות לא' לוקהארט, כי אין מצב שהדבר הזה שלי)
אני לא רופאה אבל אני חושבת שאם זה קרה את קצת, קצת, אולי טיפטיפונת אמורה להיות... מתה?
לא יודעת.
וזאת לא הפעם האחרונה שדבר כזה היה כתוב. א' היקרה, מה לעזאזל ניסית לעשות כשכתבת את זה? חוץ מלזעזע את הקוראים, זאת אומרת. כאילו, מטאפורות והכל, אבל וואוווווו, תרגיעי. את תיארת פה רצח שלא מתואר בכאלה פרטי פרטים גם בספרים על קרבות עד המוות.
למרות שתכלס, סצנה כזאת יכולה להיות מגניבה אם זה באמצע קרב. שוב, לא יודעת.
3. המשפחה עצמה: אתם מתעללים בכלבים בשביל כסף. אתם מביעים את העושר שלכם עם פרוות ושנהב וכבד אווז ושלל מרהיב (לא) של התעללות בחיות. אני שונאת אתכם. נקודה.
4. קיידנס, פור פאקס סייק, מה את עושה? למה את נותנת את כל הדברים שלך לאנשים רנדומלים? טוב, כנראה שזה אמור להיות שיטת התמודדות עם המצב או מרד או אלוהים יודע מה אבל אם הכתיבה הייתה טיפה יותר טובה, זה היה יכול להיות הרבה יותר ברור.
5. אין לי מושג מה לעזאזל הולך עם המשפחה. אנשים באים, הולכים, מה...? אני לא יודעת מי אוהב את מי ומי שונא את מי ופשוט- מה.
6. "בואו נצית בית!"
"אה טוב"
"זה לא כאילו שזה מסוכן לחיים של כולנו וכל מי שמסביבנו, נכון?"
7. את הספר עצמו. דא.

דברים שאהבתי בספר:
1. הוא משמיע אחלה של רעש כשהוא פוגע בקיר.
הולך טוב מאוד עם אנחות ייאוש ודפיקה של ראש בשולחן.

הלקח הנלמד: אל תקנו ספרים שג'ון גרין המליץ עליהם.
יש לי יותר מדי כאלה בבית, ו-shocking! לא סיימתי לקרוא אף אחד מהם מההתחלה עד הסוף, ואם כן אז כנראה שהייתי בת פחות משתים עשרה.
וואו, אני לגמרי הייתי צריכה לדעת את זה לפני.

» ביקורות נוספות של Squid
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים