ביקורת ספרותית על היהודיה האחרונה של קפריסין מאת רוחמה וייס
ספר לא משהו

---

בספר ישנם שני סיפורים שונים.סיפור אחד דימיוני שרוחמה וייס המציאה על חייה כביכול של אישה פשוטה שנקראת שלום מקפריסין (בהתבסס על רקע היסטורי) שחיה במאה הראשונה לספירה בתקופת מרד התפוצות נגד רומא אשר התרחשו במצרים ובקפריסין. הסיפור השני הוא סיפור חייה הפרטיים של הסופרת רוחמה וייס. היא מספרת בפתיחות על ילדיה, חייה המקצועיים ובעיקר על החוויה הטראומטית בילדותה. זו חוויה שמשפיעה עליה עד היום ובכל יום והיא ההתעללות המינית והנפשית שהעביר אותה אביה במשך תקופה ארוכה.
הסיפור של שלום היהודיה מקפריסין הוא מאד שולי ולא מפותח מספיק.איני מבינה גם איך הוא קשור לסיפור חייה של הסופרת שולבו שניהם בספר אחד. היא מכנה את קפריסין שאליה היא מגיעה לעיתים קרובות בגלל הסיפור שהיא כותבת על היהודיה שלום ,כמחוז החופש.
אני מבינה שרוחמה וייס רצתה בספר לזעוק את הכאב שהצטבר בנפשה. כי הכאב שלה מופיע ומתואר מספר רב פעמים בספר. הכאב התעורר שוב כתוצאה מכך שבנה גויס לצבא וכל חרדותיה צפו ועלו.
האמת כואב לי הלב עליה שהיא לא מצליחה להשתחרר למרות כל הדברים שניסת בעבר.קטונתי מלתת עצות, אך לדעתי היא חייבת להניח לזה. אביה כבר נפטר וההתחבטויות לא פותרות ולא מרפאות את נפשה.
בספר היא מתארת את הבריחה שלה להתבודדיות ולקבל שקט נפשי אצל הנזירות במנזר בבית גמאל ליד בית שמש ובפרובאנס.אך גם ההתבודדויות ושמיעת התפילה השמימית של הנזירות היא בריחה זמנית וקצרה ולא פותרת ומעלימה את הזכרונות הרעים. לסיכום, חייהן של שתי נשים (הסופרת ושלום הקפריסאית) מתארות כאב אישי אך שונה מאד ועוברות מסע חיים מטלטל ומיוסר אך אולי הוא בא לתאר את הכאב והסבל והמצוקות של נשים לאורך השנים?

» ביקורות נוספות של תמיד קוראת
» ביקורות נוספות על היהודיה האחרונה של קפריסין