ביקורת ספרותית על המיניאטורה שנעלמה מאת אריך קסטנר
ספר מעולה

---

שלשום חזרתי מנורבגיה, ובאמתחתי עוד שלושה ספרים קרואים, שמגביהים את ערימת הספרים הבלתי מבוקרים עוד יותר. ככלל, נוהגת אנכי לארוז במזוודה שלושה ארבעה ספרים. בשדה התעופה התפתיתי להוסיף עוד שניים, לבל יחסר. ממילא לא נשקפה למזוודה שלי סכנה של משקל יתר. האופנה בנורבגיה לא מי יודע מה והמחירים יקרים להחריד.
אם אתם נעשים ירוקים מקנאה, תנוח דעתכם, יפה ככל שתהיה, ארץ הנורדים דומה במקצת לתושביה, יפה, ארוכת גפיים, צוננת, ומשעממת. סליחה.
כן סליחה.
מיד כשנחתתי איפסנתי את כל רשימת הסופרלטיבים איתה יצאתי. מהממת, מדהימה, כן, נו, בסדר, אכן מדהימה. אבל מתוך כ-450 תמונות שצילמתי, 400 מהן ואולי יותר, הן תצלומים של פיורדים מכל הסוגים. לשונות ים, הרים נישאים, לשונות שלג, ים אינסופי, איים, איים, יאכטות, ספינות, שחפים, שני דגים שהעליתי בחכתי (לא באופן מטאפורי) אותם לא אכלתי משתי סיבות: לא ידענו אם הם בעלי סנפיר וקשקשת המעידים על כשרותם, וחוץ מזה, אני שונאת דגים. שאר התמונות מתפלגות בין חמש תמונות המנציחות את החדר הראשון הנזירי והמכוער שקיבלנו במלון, חמש נוספות מתעדות את החדר השני שקיבלנו במלון שבאיי לופוטן, חמש אחרות את החדר השלישי אליו נכנסנו כשחזרנו למלון הראשון, חדר נאה ומשודרג, וחמש נוספות מן החדר הרביעי אליו הועברנו כשהווילון נפל בחדרנו השלישי.
כי זאת עליכם לדעת, אין שום סיכוי לעצום עין בחדר עם וילון שנפל. כי השמש הנורבגית עובדת שעות נוספות בצפון המדינה, שוקעת בשתים עשרה בלילה ובשתיים בערך מפציעה כאילו כלום.
שאר התמונות הנציחו ביקור משובב נפש במוזיאון הטרולים שבאי סנייה. לא בטרולים וירטואליים עסקינן, אלא בטרולים מן האגדה, גילגולה הסקנדינבי והזכרי של המכשפה האירופית. מיד כשהגענו אל ממלכת ילדים זו, שבה הגברים שבקבוצה עיקמו את האף והנשים נהנו מן האומנות המקסימה, קידם את פנינו מקים המוזיאון, גבר קשיש המפסל את היצורים במו ידיו. במוזיאון ישנו ביבליוטק המנציח את מקורות האגדה במיתולוגיה הנורדית ופינות שונות מתעדות את אורח חייהם של הטרולים. שלושה קירות במוזיאון מכוסים במוצצים ותצלומי ילדים, שנפטרו מהם בגלל הפחד מהטרול. עצם העובדה כי הביקור אצל הטרולים היווה בשבילי פסגה של הנאה, מעיד כאלף עדים על העובדה שחשפתי בפניכם כבר מזמן: אני מעדיפה טיולים של אומנות על טיולים של טבע.
הנה, אמרתי את זה.
כבר הייתי באירופה ונהניתי הנאה רבה מן ההרים, הגיאיות, הנהרות, הרכבלים, השלג, מערות הנטיפים, המפלים המקציפים, הנקיקים העמוקים והפסגות הפראיות. כן כן.
אבל, ההנאה שמסבים לי ארמונות, ופסלים ומזרקות וכרכובים וערים אירופאיות עשירות ומזדקנות, מפורכסות ונוצצות, ואומנות חדשה ומוזיקה עתיקה של קרנות רחוב, ההנאה הזאת היא התפוצצות של ריגושים משכרים. אין שום טבע שיסב לי אושר כמו אותן ערים שההיסטוריה זורמת בעורקיהן, סמיכה, יינית, עצלה, והן רובצות חסרות דאגה נטולות גיל על גדות הדנובה, הטיבר, הארנו, הסיין או התיימז.
אם תציעו לי לנסוע מחר לנורבגיה (במימונכם, כמובן) איענה לכם, אבל לא בלב שלם. אבל אם תתנו לי כרטיס טיסה לרומא או לפירנצה, לפריז או ללונדון, לבודפסט או לווינה, אוה, אארוז כהרף עין (וגם ארבעה ספרים לא אשכח) ואסע שיכורה מאושר.
וכל ההקדמה הקצרה הזאת לא באה אלא כדי לסקור את ספרו הגאוני, הנפלא, המקסים, משובב הנפש, המשעשע, המותח, של אריך קסטנר, סופר של ילדים ושל מבוגרים שנשארו קצת ילדים, שיכולים ליהנות ממוזיאון של טרולים לא פחות (ואולי יותר) מאשר מעוד פיורד אחד.
הספר פותח בקצב זקן אחד (בשנת 1935 גיל שישים נחשב זקן למדי), שנוסע לקופנהאגן מבלי להודיע לבני משפחתו, מפני שנקעה נפשו מן העיסוק המתמיד בחלקי הבשר ונקניקי הדם (איכס!)
ליד בית מלון מפורסם אחד הוא פוגש בעלמת חן מקסימה, ומכאן ואילך מתפתח מרדף אחר מיניאטורה של אן בוליין שצייר הנס הולביין.
אריך קסטנר הוא סופר של בני אדם. סגנונו המיוחד, שהוטבע בספרי הילדים המפורסמים שלו, בולט גם פה. אין בספר רגע דל, וכל הדמויות משעשעות בדרכן. פעמים רבות צחקתי בקול, אבל לא היה לי עם מי לחלוק את הנאתי הצרופה, אלא איתכם.
הספר גדוש בטריקים בלשיים לרוב, ומכיוון שהספר נכתב ב-1935, אין לי אלא להקיש מכך, שהטוויסטים מקוריים. ואם הם יראו לכם משומשים במקצת, זה מפני שדורות על גבי דורות של סופרי מתח עשו בהם שימוש. ובכל זאת, הספר מפתיע לכל אורכו.
הספר מומלץ בחמישה כוכבים ענקיים (כאלה שזורחים בשמיה של סקנדינביה כשהשמש מואילה בטובה להיעלם לשעה קלה). ואם משפט אלמותי כמו: "מה שאין בראש יש ברגליים" לא מעיד משהו על הרלבנטיות של הספר, אינני יודעת מה כן. ואיך אומרת מרת קולץ, אשתו של קולץ הקצב על המיניאטורה של אן בוליין: "התמונה גסה בעיני. אשה הגונה לא מתלבשת ככה, בד זה לא כל כך יקר שצריך לחסוך בו."
יש לספר רק מגרעת בולטת אחת: הוא קצר מדי.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על המיניאטורה שנעלמה