ביקורת ספרותית על המיניאטורה שנעלמה מאת אריך קסטנר

---

ימי הנטישה

לעתים אני טרוד, כפי שקורה לי בשבועיים האחרונים, ממבחן והגשת עבודות (כן בגילי המופלג לקחתי על עצמי משימה, לחזור וללמוד). בימים שכאלה אני מעדיף לחזור לסופרים, או ספרים מוכרים, כאלה שהכרתי בנעוריי. כזהו אמור להיות אריך קסטנר, אחד מהסופרים שהיו גיבורי ילדותי, כמי שכתב את אמיל והבלשים.

לעתים אני מחפש סוגה מוכרת, כרומן היסטורי, או רומן היסטורי המשולב באמנות, בספר המתחקה אחרי יצירת אמנות אבודה. כזהו היה אמור להיות סיפרו של אריך קסטנר, המיניאטורה שנעלמה.

המיניאטורה שנעלמה, נראית על פניו כספר בלשים למבוגרים, הקשורה ביצירת אמנות אבודה, שיש בה לבטח תובנות שנונות ואירוניה מושחזת. אז יצאתי לדרך, רץ בעקבות קסטנר.

כשהתחלתי לקרוא בספר, התחלתי לגלות אליו חיבה נוספת, בגלל יצירת האמנות שנעלמה, המאזכרת מיניאטורה של הנס הולביין הבן, שצייר את אן מבולין, אחת מנשותיו של הנרי השמיני שסיימה רע את חייה. כחודש לפני קריאת הספר ראיתי תערוכה מהפנטת במוזיאון תל אביב לאומנות, שם ראיתי את צילומיו המונומנטאליים של הצלם היפני הירושי סוגימוטו. אחת מסדרת צילומיו המרגשים היא של הנרי השמיני ונשותיו (צילום מעובד של בובות שעווה), אחת מהן היא, אן מבולין. ממש מלהיב שבפרק זמן של שבועיים, אזכור מאן מבולין מגיע אלי פעמיים. פעם אחת באמצעות ציור מיניאטורה, והפעם שנייה באמצעות צילום ענק ומרגש.

חזרתי לספרי ההיסטוריה, וגיליתי, פער בין העלילה להיסטוריה. לא נשארו ציורים של אן בולין, אלה הושמדו אחרי שהיא הוצאה להורג, בשנת, 1536, על אישומים כוזבים של בגידה, גילוי עריות וכישוף. קתרין הווארד, אישתו החמשית של הנרי, צוירה במיניאטורה כשהיא לובשת שמלת זהב ועונדת את תכשיטיה, אך אין ודאות שזאת אכן יצירתו של הולביין הבן.

אני חשבתי שהיצירה שנעלמה, היא המפתח שהניח לפתחנו קסטנר, בכדי להבין את הספר ברובד השני שלו, כנראה אלגוריה לתקופה שבה כתב קסטנר את הספר, בשנת -35, של המאה הקודמת, בה הנאצים היו בשלטון, ותכונותיהם הרצחניות החלו להיחשף לגרמנים ולעולם הרחב. הולביין, הצייר הגרמני מהווה ביטוי לתרבות הגרמנית, אך מצד שני, התרבות הזאת חוברת להנרי ה-8, שבמהותו מבטא דמות רצחנית, לחלק מנשותיו, שאחת מהן הייתה אן מבולין, לה הייתה שייכת המיניאטורה שנעלמה, פורטרט שלה, אותה היא העניקה להנרי ה-8 כמתנה.

לאלגוריה שלו קסטנר מכניס את גיבור העלילה, שולץ הקצב מברלין, בן קצבים, כמעט כל משפחתו עוסקת בתחום, הוא לא מכיר תחום אחר, הוא אדם בור מבחינה תרבותית, אך בהחלט בורגני גאה.

יום אחד שולץ הקצב מאס בחייו המשעממים, והחליט לצאת לבדו לקופנהגן, לפסק זמן מהחיים השגרתיים והמשעממים, שם מבלי שהתכוון הוא הפך להיות חלק מעלילה בלשית, בניסיונו לסייע לאישה מסתורית בכדי למנוע את גניבת המיניאטורה, אותה היא אמורה להעביר לברלין. קסטנר חוזר בספר לתבנית המוכרת של גנבים ונשדדים ההופכים בעל כורחם לבלשים.

האלגוריה אמורה לבטא את המורכבות החברתית והתרבותית הגרמנית, שיש בה ניגודים שלא בהכרח ניתנים לגישור. או האם יכולה תרבות לשתף פעולה עם רוע אנושי ורצחנות, כשם שהולביין היה צייר החצר של רוצח סידרתי?

למרות ההבטחה הגדולה של המיניאטורה שנעלמה, אני נטשתי אותו, כי הוא פשוט כתוב רע. לא כל מה שמוגדר כקלאסיקה, הוא אכן כזה, העומדת במבחן הזמן.

אני חושב שזה בכלל, לא רע לנטוש ספר באמצע, במצב שאין חיבור ביני ובינו, כי אם לא אנסה, איך אדע, ואם ניסיתי ולא זרם, נטישה היא אופציה חיונית. ועל הדרך למדתי מעט על הולביין הבן.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על המיניאטורה שנעלמה