ביקורת ספרותית על חולצות אדומות מאת ג'ון סקאלזי
ספר בסדר

---

****





עוברי אורח שנפגעים באופן אקראי כנזק משני (collateral damage) במלחמת כנופיות או באיזה שוד שהסתבך זה תמיד דבר נורא. אלא אם כן, כמובן, מדובר בחלק מסרט עלילתי, הנפגעים הם שחקנים, ואז הם לא באמת נפגעים, ובסיום יום הצילומים הם מסירים את האיפור וכתמי הדם המלאכותי וחוזרים הביתה לערב רגיל בהחלט. הרי בסך הכול מדובר באנשים שממלאים פונקציה תסריטאית בסרט למטרת בידור המוני. מישהו היה צריך למות, מישהו שהוא לא הגיבור הראשי אלא דמות שולית, Average Joe, סתם איזה אחד, כנראה כי ההרג שלו נדרש ליצירת האימפקט הרגשי המתאים, ולמרות שאנחנו יודעים ש"זה רק סרט" ושמדובר בשחקן ותו לא, אנחנו חייבים להאמין, אפילו למשך הרגעים הקצרים שבסרט, שזה היה באמת ושזה לא בלוף. לפעמים, סתם מתוך איזה רפלקס שסיגלתי לעצמי במשך השנים, אני זורם עם התחושה הזאת הלאה וחושב לעצמי איזה ערב מבאס הולך להיות לאשתו הבדיונית של ג'ו, שתצטרך לספר לסאלי ומת'יו הקטנים שאבא לא יחזור יותר כי ירו בו אנשים רעים שאפילו לא הכירו אותו. חשבתי לא פעם על המסכנים האלה שנזרקים ממכוניתם באמצע ההייוויי כחלק מסצנת מרדף וצריכים איכשהו להסביר בעבודה (ולביטוח) מה בדיוק קרה להם בבוקר. באחד הקטעים בסרט של "אוסטין פאוורס", לקחו את הרעיון הזה אפילו עוד יותר רחוק וסטו באחד מפיצולי העלילה המופרעים למובלעת עלילתית שבה חבריו של אחד מ"הרעים" שנהרג מתישהו מרימים כוסית לזכרו.

אבל כשקוראים ספר, הדבר הזה כמעט שאינו קיים. בספר הכול מומצא, וקשה הרבה יותר להזדהות עם דמויות משנה חסרות פנים, ולפיכך גם האימפקט הרגשי שאנחנו עשויים לחוש כתוצאה מהרג, אפילו שרירותי ומקומם של דמות שולית, הוא נמוך במיוחד. אנחנו לא חושבים על המשפחה שלו או על הקיום שלו שהתפוגג פתאום - כי אין דבר כזה.

בדיוק מהסיבה הזו, האתגר שלקח על עצמו ג'ון סקאלזי בספר הזה הוא לא פשוט. סג"מ אנדרו דאל מוצב מתישהו בעתיד בספינת חלל בשם "האינטרפיד" אבל מהר מאוד שם לב שדברים מוזרים מאוד מתרחשים בספינה, בין השאר כשאנשים רבים מדי מוצאים את מותם השרירותי, באופן גרפי ואכזרי במיוחד, במפגשים עם כוחות חייזריים שונים ומשונים. עד מהרה (לא ממש ספויילר) הוא וחבריו מגלים שהם בעצם חלק מפיתול זמן מופרך מהיסוד שבו הם מהווים חלק מסדרת טלוויזיה סטייל "מסע בין כוכבים" בשם "מסעותיה של האינטרפיד" משנות האלפיים וכחלק מכך ה"נרטיב" התסריטי משתלט לפרקים (תרתי משמע) על החיים האמיתיים שלהם ובעוד הצופים המקוריים של "מסעותיה של האינטרפיד" חמש מאות שנה קודם לכן זוכים לצפות בסדרת חלל בינונית בהחלט ובה, כחלק בלתי נפרד מהעלילה, חלק מאנשי הצוות מוצאים את מותם המבויים לעילא במפגשים שונים עם חייזרים, הם עצמם מתים מוות זהה, אמיתי, וסופי לגמרי במציאות האמיתית של ההווה העתידי שלהם.

מבלבל? נכון. מעניין? גם. סקאלזי מלהטט פה מצד אחד בין פרדוקסים גמורים של מסע בזמן ובין ההבדל בין בדיון תסריטאי למציאות מבויימת, אבל התוצאה היא לא ממש חד משמעית באיכות ובתובנות שיש בה. התחלת הספר לא ברורה וכמעט מעצבנת, למרות שהיא מרגישה קצת כמו ערבוב של מדע בדיוני ו"מלכוד 22", וההמשך - שדווקא משתפר ומעניין יותר - הוא סוג של רכבת הרים ספרותית, גאונית ומצחיקה לאללה מצד אחד ומייגעת ואידיוטית נורא באותו זמן ממש. לא הצלחתי לפענח לעצמי מה אני מרגיש אל הספר הזה, לא כשניסיתי להסביר לאנשים (שראו אותי קורא ומגחך) על מה הוא בדיוק, ולא עכשיו, יומיים שלושה אחרי סיום הקריאה, כשהאבק כבר שקע.

לא יודע. אני מניח שיהיו כאלה שיתחברו להומור הקולח של סקאלזי וימצאו את הספר פשוט גאוני, ואלה שלא יבינו על מה צוחקים כאן והם לא בהכרח פחות אינטיליגנטיים מהראשונים. אני גם צחקתי וגם סבלתי קצת ולפיכך, שלושת הכוכבים המצורפים.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על חולצות אדומות