את סקאלזי הכרתי בעיקר בגלל טרילוגיית מלחמות האדם הזקן (שם מבריק), שמאוד אהבתי, אבל מיצבה לי את דמותו של סקאלזי בתור סופר אקשן בעיקר. מאוד אהבתי את הספרים ואת השדרוג לאורך שלושת הספרים (רק אקשן - אקשן עם קצת עלילה - הרבה אקשן הרבה עלילה), אבל זה בעיקר היה מין גילטי פלז'ר ממש מוצלח.
רק מה, חולצות אדומות. לגלות שמי שכתב את זה הוא סקאלזי היה כמו לגלות שהאלטר אגו של מייקל ביי זה כריסטופר נולאן. לא שאני לא אוהב את ביי, זה פשוט.. שונה מידי.

כי זה ספר מטא מרהיב עם כמה וכמה רבדים, שאין שום דרך להסביר בלי לתת ספויילרים נכבדים לספר. הדמויות מצויינות ועמוקות, מרגישות כמו בני אדם אמיתיים לרוב ולא רק מין פלקט. הספר הזה סקאלזי מצליח לשלב את כתיבת האקשן המעולה שלו לבין כתיבה חכמה, מרגשת ועמוקה. שלושת הנספחים מרגישים כמו ספר שונה, בו סקאלזי כבר לגמרי נטש את האקשן, והתמקד בנפש במקום. והאמת? זה מצויין.

ממליץ על הספר בכל פה, מהמוצלחים שקראתי, וחד משמעית אקרא אותו שוב.

****





עוברי אורח שנפגעים באופן אקראי כנזק משני (collateral damage) במלחמת כנופיות או באיזה שוד שהסתבך זה תמיד דבר נורא. אלא אם כן, כמובן, מדובר בחלק מסרט עלילתי, הנפגעים הם שחקנים, ואז הם לא באמת נפגעים, ובסיום יום הצילומים הם מסירים את האיפור וכתמי הדם המלאכותי וחוזרים הביתה לערב רגיל בהחלט. הרי בסך הכול מדובר באנשים שממלאים פונקציה תסריטאית בסרט למטרת בידור המוני. מישהו היה צריך למות, מישהו שהוא לא הגיבור הראשי אלא דמות שולית, Average Joe, סתם איזה אחד, כנראה כי ההרג שלו נדרש ליצירת האימפקט הרגשי המתאים, ולמרות שאנחנו יודעים ש"זה רק סרט" ושמדובר בשחקן ותו לא, אנחנו חייבים להאמין, אפילו למשך הרגעים הקצרים שבסרט, שזה היה באמת ושזה לא בלוף. לפעמים, סתם מתוך איזה רפלקס שסיגלתי לעצמי במשך השנים, אני זורם עם התחושה הזאת הלאה וחושב לעצמי איזה ערב מבאס הולך להיות לאשתו הבדיונית של ג'ו, שתצטרך לספר לסאלי ומת'יו הקטנים שאבא לא יחזור יותר כי ירו בו אנשים רעים שאפילו לא הכירו אותו. חשבתי לא פעם על המסכנים האלה שנזרקים ממכוניתם באמצע ההייוויי כחלק מסצנת מרדף וצריכים איכשהו להסביר בעבודה (ולביטוח) מה בדיוק קרה להם בבוקר. באחד הקטעים בסרט של "אוסטין פאוורס", לקחו את הרעיון הזה אפילו עוד יותר רחוק וסטו באחד מפיצולי העלילה המופרעים למובלעת עלילתית שבה חבריו של אחד מ"הרעים" שנהרג מתישהו מרימים כוסית לזכרו.

אבל כשקוראים ספר, הדבר הזה כמעט שאינו קיים. בספר הכול מומצא, וקשה הרבה יותר להזדהות עם דמויות משנה חסרות פנים, ולפיכך גם האימפקט הרגשי שאנחנו עשויים לחוש כתוצאה מהרג, אפילו שרירותי ומקומם של דמות שולית, הוא נמוך במיוחד. אנחנו לא חושבים על המשפחה שלו או על הקיום שלו שהתפוגג פתאום - כי אין דבר כזה.

בדיוק מהסיבה הזו, האתגר שלקח על עצמו ג'ון סקאלזי בספר הזה הוא לא פשוט. סג"מ אנדרו דאל מוצב מתישהו בעתיד בספינת חלל בשם "האינטרפיד" אבל מהר מאוד שם לב שדברים מוזרים מאוד מתרחשים בספינה, בין השאר כשאנשים רבים מדי מוצאים את מותם השרירותי, באופן גרפי ואכזרי במיוחד, במפגשים עם כוחות חייזריים שונים ומשונים. עד מהרה (לא ממש ספויילר) הוא וחבריו מגלים שהם בעצם חלק מפיתול זמן מופרך מהיסוד שבו הם מהווים חלק מסדרת טלוויזיה סטייל "מסע בין כוכבים" בשם "מסעותיה של האינטרפיד" משנות האלפיים וכחלק מכך ה"נרטיב" התסריטי משתלט לפרקים (תרתי משמע) על החיים האמיתיים שלהם ובעוד הצופים המקוריים של "מסעותיה של האינטרפיד" חמש מאות שנה קודם לכן זוכים לצפות בסדרת חלל בינונית בהחלט ובה, כחלק בלתי נפרד מהעלילה, חלק מאנשי הצוות מוצאים את מותם המבויים לעילא במפגשים שונים עם חייזרים, הם עצמם מתים מוות זהה, אמיתי, וסופי לגמרי במציאות האמיתית של ההווה העתידי שלהם.

מבלבל? נכון. מעניין? גם. סקאלזי מלהטט פה מצד אחד בין פרדוקסים גמורים של מסע בזמן ובין ההבדל בין בדיון תסריטאי למציאות מבויימת, אבל התוצאה היא לא ממש חד משמעית באיכות ובתובנות שיש בה. התחלת הספר לא ברורה וכמעט מעצבנת, למרות שהיא מרגישה קצת כמו ערבוב של מדע בדיוני ו"מלכוד 22", וההמשך - שדווקא משתפר ומעניין יותר - הוא סוג של רכבת הרים ספרותית, גאונית ומצחיקה לאללה מצד אחד ומייגעת ואידיוטית נורא באותו זמן ממש. לא הצלחתי לפענח לעצמי מה אני מרגיש אל הספר הזה, לא כשניסיתי להסביר לאנשים (שראו אותי קורא ומגחך) על מה הוא בדיוק, ולא עכשיו, יומיים שלושה אחרי סיום הקריאה, כשהאבק כבר שקע.

לא יודע. אני מניח שיהיו כאלה שיתחברו להומור הקולח של סקאלזי וימצאו את הספר פשוט גאוני, ואלה שלא יבינו על מה צוחקים כאן והם לא בהכרח פחות אינטיליגנטיים מהראשונים. אני גם צחקתי וגם סבלתי קצת ולפיכך, שלושת הכוכבים המצורפים.



****

#
אני אוהבת מדע בדיוני בגלל הרעיונות. כאשר הסיפור בידיוני – ובתנאי שאינו מעליב את האינטליגנציה של הקורא – הוא גורם לו לחשוב. הבסיס הסיפורי הרחוק מהמציאות היומיומית מאפשר לקורא(ת) לנתק את מה שהיא יודעת על ההתנהלות הקיימת ולחשוב על הרעיונות והדילמות באופן טהור. תוסיפו לכך שמדע בידיוני – לא משנה מי גיבורי הסיפור – נכתב תמיד על בני אדם ועל התנהלותם ומצאתם את מקורות העניין שלי בז'אנר. אבל רעיונות הם תנאי הכרחי אך לא מספיק. בשביל ספר טוב צריך סיפור וכתיבה טובה.

סקלאזי הוגה רעיון יצירתי ומנסה לבחון אותו מכמה זוויות. הדוגמה הטובה ביותר שאני יכולה לתת הוא הרעיון שלו ב"מלחמת האדם הזקן" – שם נתן לזקנים את גופם הצעיר (נדמה לי שברנרד שו הוא שאמר שחבל שהנעורים מתבזבזים על צעירים...) במטרה להשתמש בגוף הצעיר, בניסיון ובחוכמה שנצברו כדי להפוך לבלתי מנוצח. אבל כמו חלק מסופרי הרעיונות גם סקלזי לא השכיל לפתח את הרעיון הנפלא שהיה לו, הוא נשאר עם תאור של צעירים מתלהבים וחובבי קרבות, ללא רמז לחוכמה ונסיון שנרמזו עם הניסוי, ובזבז את רעיונו הנפלא על סיפורי מלחמה לא מקוריים. זה מה שקרה לו גם בספר הזה.

ספינת חלל במאה ה-25 היא למעשה סידרת מדע בדיוני (מטומטמת, יש לומר) מהמאה ה-21. (נגיד "מסע בין כוכבים" האלמותית) הספינה מתנהלת ללא היגיון מדעי, לפי רעיונות התסריטאי והבמאי, שהחלטותיהם גורמות למיתות משונות של המון ניצבים, שהם אנשים בשר ודם על הספינה ההיא. סקלזי האירוני, מספר פה בדיחה המושפעת מתוכניות ריאליטי ומפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, בדיחה המניחה שחיינו הם חלק מסיפור שמישהו כותב ומביים, ומישהו צופה בו. הרעיון הזה מעניין ומקורי.


הכתיבה וטוויית הסיפור אינן, לצערי, ברמת הרעיון. הספר כתוב כמו סיפורי הרפתקאות לנוער. סצינות קצרות בלי יותר מדי תיאורים. ההומור המתאמץ מתנגש עם הרהיטות, אם כי יש לו רגעים מצחיקים, במיוחד כשהוא מפרש את המציאות של המאה שלנו. הסיפור ככלל אינו מרגש או מצחיק במיוחד, והזכיר לי את ההוא שאהב מאד לספר בדיחות. ברגעים העמוסים ביותר הוא היה צץ ובפיו בדיחה חדשה, שהוא לקח את הזמן לספר אותה בהרחבה. לא כל כך עניינה אותו שפת הגוף חסרת הסבלנות של זה שנאלץ להקשיב לבדיחה, לפעמים לא בפעם הראשונה. סקלזי מספר פה בדיחה ארוכה שמאבדת את חינה בשלב די מוקדם. חבל כי הוא נחשב לאחד הסופרים החדשים המבטיחים בז'אנר ובעיקר כי הרעיונות שלו באמת מעניינים, וכל מה שהוא צריך הוא סופר שיצליח לכתוב אותם...

להעביר לקטגוראית נוער צעיר או למי שמתחיל לקרא את הז'נר "מדע דמיוני", קשה לדרג אותו לא ממליץ לקוראים בוגרים המכיאים את ספרות המד"ב. מזל שטסימוב לא חי...

אקדים ואומר שמעולם לא קראתי ספר מד"ב (מהז'אנר הזה), אבל איכשהו הסקירות של אלון דה אלפרט גורמות לי לקרוא ספרים שלא הייתי חושב אפילו לקרוא אותם.
גם מעולם לא ראיתי מסע בין כוכבים או סטארגייט. והאמת, יכול להיות בכלל שמסע בין כוכבים זה רק התרגום של סטארגייט לעברית וזה אותו אחד בעצם.
עד כדי כך אני מנותק מהז'אנר.

חולצות אדומות הוא בעצם סאטירה על הספרים/סרטים האלה (למזלי, אחרת באמת לא הייתי שורד).
זאת סאטירה שתקפה בעצם גם לכל סרטי האקשן למיניהם.

ג'ון סקאלזי שם במרכז העלילה דווקא את הדמויות המשניות.
הדמויות האלה, חסרות השם, שנהרגות רק כדי להבהיר לצופה שברוס וויליס באמת נמצא בסכנה.
וגם את הדמויות המפותחות יותר, אלה שיש להן שם ואפילו סיפור רקע, והן מתחככות להן בכוכב הראשי, והן רגע לפני פרישה או הצעת נישואים והטבעת עדיין בכיס, וכל זה רק כדי שברגע שהן ימותו, ייווצר איזה רגע טלוויזיוני מרגש.

הסאטירה עשויה היטב. היא שנונה ומצחיקה לפרקים. היא מערבבת מציאות עם דמיון.
רמת הכתיבה היא לא הכי גבוהה. לפעמים זה קצת מזכיר ספרי נוער, כשהסופר טורח כל הזמן להסביר באיזה טון נאמרו הדברים. משהו בסגנון:
"עכשיו אפשר לסגור את הדלת?" אמר דאל בציניות.

אסיים בהבחנה קטנה שאהבתי בספר (לא ציטוט, רק רוח הדברים):
אחת הדמויות הייתה נסערת והחלה להסתובב בספינה. כי במקום צפוף באנשים כמו הספינה, תנועה היא הדרך היעילה להתבודד.

שורה תחתונה, ספר חביב מאוד שעמד בדיוק בציפייה שלי - העביר לי את יום כיפור.

אני אחת מאותם אנשים שמעריצים את הסדרה “מסע בין כוכבים”. אני לא מאלה שמתלבשים כמוהם והולכים לכנסים וגם לא מדברת “קלינגונית מדוברת”, אלא מהמעריצים השקטים שמכירים את הדמויות בכל הסדרות והסרטים, ופטריק סיוטארט תמיד יהיה בשבילינו קפטן ז’אן לוק פיקרד ולא פרופסור איקס.

במהלך התואר הראשון בלימודי תקשורת הוכחתי שהסדרה (על כל דורותיה) הפכה למיתוס מודרני והיא למעשה סדרה חברתית ולא רק סדרת מדע בדיוני.

כמו רבים מאוהבי הסדרה הזו או כל סדרות המדע בדיוני למיניהם אנחנו הצופים מכירים את החוקים:

1. הגיבורים של הסדרה אולי ייפצעו קשה אבל תמיד איכשהו ישרדו ובפרק הבא כבר יהיו במשימה החדשה (אלא אם כן נגמר להם החוזה ואז המוות שלהם הוא דרמטי במיוחד)

2. כדי להדגיש את נושא הסכנות אליהם נחשפים אנשי הצוות, תמיד יהיו אלה שימותו למענם – בעלי החולצות האדומות

אז מי הם לובשי החולצות האדומות?

הם חלק מצוות הספינה אבל קצינים זוטרים או מדענים פשוטים ולרוב אנחנו גם לא יודעים את שם המשפחה שלהם או אפילו את שמם הפרטי.

השנה היא 2456 ואנחנו מתוודעים לסגן משנה אנדרו דאל (הוא גיבור הספר ולכן אנחנו יודעים גם שם פרטי וגם שם משפחה) שמוצב בספינת הדגל היוקרתית של האיחוד האוניברסלי שנקראת “אינטרפיד”.

אנדרו מוצב יחד עם עוד ארבעה קצינים זוטרים חדשים, והם מגלים שהם החליפו אנשי צוות שמתו במשימות מחקר מסוכנות. אנדרו שם לב שבכל משימת מחקר ללא יוצאת מהכלל איש צוות זוטר נהרג ואילו הקצינים הבכירים תמיד ניצלים. אנשי צוות וותיקים ממנו כבר למדו איך להתחמק ממשימות המחקר אך הוא ממשיך להישלח וכמעט נהרג מרובוטים אכזריים, מגיפות קשות ועוד.

הוא וחבריו שמבינים שמשהו לא הגיוני קורה בספינה מחליטים לקחת את גורלם לידם ולנסות להבין מדוע רק לובשי “החולצות האדומות” תמיד נהרגים.

כפי שכבר בטח הבנתם הספר הוא סוג של פרודיה על כל סדרות המד”ב בכלל ו”מסע בין כוכבים” בפרט ויש בו הרבה קטעים מצחיקים בנוסף למתח שנוצר בו כל פעם שהם יוצאים למשימה.

כדי לא לעשות ספויילר לא אכתוב מה הם מגלים ומדוע זה קורה דווקא בספינה שלהם רק אומר שהסיפור יותר מורכב ממה שאנדרו וחבריו חשבו בתחילה.

ספר מקסים וכתוב בצורה שנונה מאד.

הרעיון שבסיפור הזה מאוד מקורי ומשעשע. בצידו, יש ביקורת נועזת נגד אחת מסדרות המחמד של אוהדי המד"ב. שהו צעד מאד נועז מצד סופר, אל מול קוני הספרים הפוטנציאלים שלו. לדעתי הביקורת נכונה, ומשעשע להיווכח שזה בעצם מה שגם אני חשבתי כל הזמן.

לקראת אמצע הסיפור, הוא נעשה ממש מעניין, בהתאמה לחשיפת אותו רעיון המקורי (רעיון מאוד בידיוני) . אך יש קצת בעיה לסיים את הסיפור. הסופר נוקט גישה "פלורליסטית" לצורך הסיום, וזה כבר היה יותר מדי מקורי ונועז בשבילי.

צלחתי רק את הסוף הראשון, היה נראה לי עדיף לשמור את הטעם הטוב של אמצע הסיפור.
עדיין ממליץ לחובבי הז'אנר.

היידה סקאלזי. עוד מוצר מבית היוצר של הסופר המוכשר הזה. למי שיודע למה לצפות אז יקבל את תמורתו. אקשן, הומור, עלילה קולחת. סגר לי את הפינה של שישי אחרי הצהריים.