נפשות מתות של גוגול נחשב לאחד הספרים החשובים והמשפיעים בספרות הרוסית והעולמית בכלל. הוא השפיע רבות על יצירתם של טולסטוי ונבוקוב. נבוקוב היה סטודנט צעיר אצל גוגול ומאוחר יותר אף כתב ביוגרפיה על גוגול. לכן הספר נתפש בעיניי כספר מאוד חשוב, כבד לקריאה ודורש ריכוז רב ואורך רוח. לקריאת ספרים מסוג זה אני צריך "לתפוש" את עצמי במצב רוח מתאים, רגוע ובריכוז גבוהה. הגיע יום שכזה והתחלתי את מסעי עם גוגול בחשש גדול. להפתעתי הרבה הספר נכתב בצורה מובנת וקולחת, ממש קל לקריאה, הרבה יותר קל מהאמן ומרגריטה של בולגקוב לדוגמא. הסיפור מאוד מעניין ולפת את תשומת ליבי מיד מהדפים הראשונים.

הספר נכתב בשנות ה40 של המאה ה-19 ולמעשה מתרחש בשנות ה-20 של המאה ה-19.
זהו סיפורו של צ'יצ'יקוב אדם שלמראית עין נראה מכובד, מנומס מאוד בהתנהגותו שומר על הופעה אריסטוקרטית, בקיצור קליפה חיצונית אידאלית לתקופה, אך מבפנים הוא משהו אחר לגמרי, עבריין מורשע, נוכל, רמאי המייצג כר נרחב של תחלואי החברה האנושית.

התקופה של תחילת המאה ה-19 ברוסיה מתאפיינת עדיין במשטר פיאודלי עתיק בו מעמד האצולה שולט על האריסים/האיכרים והם כפופים אליו ולמעשה הם רכושו. השפעות מערביות, בעיקר צרפתיות נכרות בדיבור ובהתנהגות. גיבורנו מחפש להתעשר ומהר, עולה במוחו רעיון יצירתי לקנות איכרים מתים (נפשות מתות) שעדיין רשומות בפנקסי האחוזות ובכך להציג עצמו כבעל אחוזה עשיר עם הרבה אריסים דבר שיפתח לו דלתות כלכליות וחברתיות רבות. הוא יוצא למסעות בחלקים שונים של רוסיה ועובר באחוזות רבות תוך שהוא מבקש לקנות נפשות מתות. לבעלי האחוזות זה יכול להוות פיתרון מצויין מכיוון שברוסיה בתקופה ההיא היה מפקד אוכלוסין אחת ל-5 שנים ובעלי אחוזות היו משלמים מיסים ע"פ כמות הצמיתים שהיו להם, כך שלמעשה נוצר מצב שמספר שנים לאחר שצמית נפטר הם עדיין משלמים עליו מיסים מכיוון שטרם נערך מפקד אוכלוסין חדש. הם יכולים להמנע ממס רק אם הם מראים שטר מכר שהצמית נמכר לבעל אחוזה אחר. אם כן נראה שעל פניו הרעיון של צ'יצ'יקוב מתאים לכל הצדדים, אך הוא נראה מאוד מוזר לכולם. מה באמת כוונתו בקניית נפשות מתות? לשם מה בדיוק? מה יעשה איתם שהרי הם רק שמות על נייר? על כך תקראו בספר.

צ'יצ'יקוב מנסה לשמור על דיסקרטיות מלאה בעסקיו, אך העניין כה מוזר שתמיד לאחר תקופה מסויימת הכל מתגלה לציבור ומתחילה אנדרלמוסיה שלימה סביבו אותה גוגול מפליא לבנות ולתאר עם שלל דמויות. תוך כדי כך הוא מציג את המנגנון הבירוקרטי הרוסי המסואב והנהנתן.

צ'יצ'יקוב של גוגול מטייל בין בעלי אחוזות רבות ברוסיה וכך גוגול מציג בפנינו שלל רחב של דמויות המתארות את תחלואי החברה האריסטוקרטית בתקופה. זוהי ביקורת חברתית מובהקת. לגוגול הומור משובח והוא מציג את החברה על שלל גווניה בצורה הומוריסטית ולעיתים מאוד מצחיקה.
על פניו הקריאה מאוד זורמת וקלה, אך גוגול דאג לבנות מספר רבדים לסיפור ויש משמעויות נסתרות רבות וכפל משמעויות להרבה מילים או רעיונות שגוגול מעלה. ההערות בגוף הספר מוסיפות עניין ועוזרות להבין את עומק הדברים. למרות שעל פניו הסיפור מביע ביקורת עמוקה על האצילות הפיאודלית והשלטון העירוני גוגול טוען שלמעשה הסיפור והנפשות הפועלות מתארות את עצמו. הוא בחר להלביש בתכונותיו, מגרעותיו, אופיו, מיניותו את הדמויות הפועלות בסיפור. מעניין לחשוב על הסיפור בצורה כזו והוא נותן משמעות רבה ומיוחדת לסיפור.
מומלץ מאוד.

כבר למעלה מחודשיים שלא עלה בידי לקרוא מעבר לעשרה עמודים. ספר אחרי ספר נשלף מהספרייה שלי ואפס. כלום. סופו של דבר, הוצאתי מפי הודאה חד משמעית שהרצפה לא בדיוק עקומה כפי שחשבתי והטלתי את האשמה בי.

בכל אופן מי שהציל את מצבי בסוף היה לא אחר מהיועץ הקולגי פאבל איונוביץ צ'יצ'יקוב של גוגול. כן,כן, מן הסתם דווקא הוא.
בשנת 1844 כתב גוגול פארסה עבת כרס, אבסורדית מרתקת ומופלאה בשם "נפשות מתות", וקנה את מקומו כאחד מעמודי התווך של הספרות הרוסית.
צ'יצקוב גיבור העלילה שלו, שאינו יפה תואר אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי ולא זקן אך גם צעיר במיוחד הוא לא, הינו עבד לתשוקה אובססיבית שדוחפת אותו לקנות מאצילי המחוזות את הצמיתים המתים שלהם, אלו שנרשמו במפקד האוכלוסין ובינתיים מתו, (מערכת הבירוקרטיה של אותה התקופה גרסה כי יש לשלם מס גולגולת על כל צמית מת או חי- עד שייערך מפקד אוכלוסין חדש.) ובדרך זו כך קיווה להתעצם ולרבות ולתפוס את מקומו בעיני הכלל כמיליונר ולזכות בכל המנעמים הנלווים למעמד הזה – הערצה, כבוד, התחככות עם רמי מעלה, ואולי גם בבת המושל... ואולי בכלל מתחת לכל זה, מסתתרת סיבה עמוקה יותר והמעשה הינו הסוואה למשהו נוסף ?

הקומדיה המפעימה המצחיקה והמרגשת הזו על מגרעות הטבע האנושי, היא אלגוריה ללא מעט מצבים דומים גם בימים אלו ממש- שחיתות, נוכלות, העמדת פנים, וחנופה כלפי סמכות והתנשאות, שהרי כבר סוכם שאין חדש תחת השמש ועולם כמנהגו נוהג...וזה מזכיר לי במעט את השיר של יהודה פוליקר שבמילים עכשוויות מתאר את הנביבות הבנאלית, את הריק את הזיוף ואת הפלצנות שאותה מטיב גוגול לתאר בדמויות החיים והמתים שהוא מדמיין, ממציא ובורא.


גם אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לבגוד, לשדוד
גם אני רוצה לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד.
גם אני רוצה לחטוף, לאכול, לטרוף, לזלול, להקיא את הכל
לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול.
גם אני רוצה אקדח קטן שפותח דלתות וסוגר עניין
אני רוצה לשלם במזומן מתחת לשולחן לאיזה עבד נאמן פודלמן.
גם אני רוצה לשלוף מהשרוול, לצחוק בביטול ולהגיד בזלזול:
קניתי, מכרתי, פתחתי, סגרתי, כיוונתי, יריתי, פגעתי בול.

אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה.
אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה.
אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי.
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם...


כדאי ומומלץ מאוד לקרוא את היצירה המבריקה הזו .

יש לי קרוב משפחה שעבר עם אשתו מה שנקרא "לידה שקטה" - לאחר תשעה ירחי הריון, נולדה תינוקת מתה. זה דבר עצוב מאוד, וקשה מאוד להתמודדות אישית ומשפחתית בפני עצמו, אבל שום דבר לא הכין אותו למכתב שקיבל מהביטוח הלאומי ובו הם מביעים את צערו על פטירתה של אשתו ומפרט את התמיכות והקצבאות שהוא זכאי להם. עכשיו, אני מניחה שלא ניסיתם, אבל מסתבר שמאוד קשה להוכיח למוסד בירוקרטי כמו הביטוח הלאומי שאדם מסוים נשאר בחיים ולא מת.

הסיטואציה העלילתית שבבסיס "נפשות מתות" מצריכה הסבר על תנאי החיים ברוסי הצארית - אנשים בני המעמד הנמוך שגרו בכפרים היו רשומים כאריסים תחת חסותו של בעל אחוזה, ובעל האחוזה היה אחראי לשלם עליהם מס. כדי לדעת בכמה אנשים מדובר ערכו מפקדי אוכלוסין אחת לתקופה. אם מישהו מת בין מפקד למפקד - הוא עדיין רשום, ובעל האחוזה משלם את המס, ובעצם מפסיד כסף, אם הרבה אנשים מתו, הוא מפסיד הרבה כסף מדי שנה. את הסיטואציה הנגזרת מזה - חוק הוא חוק, מרשם הוא מרשם, ופקידים הלא הם פקידים - את זה אפשרי להבין גם במאה העשרים ואחת.

ובכן, אל הפער הזה, בין החוק ובין המציאות, נכנס קומבינטור. ככה הם תמיד עושים. הוא עובר, בעגלה רתומה לסוסים, בין המרחקים הגדולים של אימא רוסיה, בין אחוזה נידחת אחת לאחוזה נידחת אחרת, ומתחיל לרכוש את ליבם של בעלי האחוזות כדי שימכרו לו, בצורה חוקית ועל גבי שטרי מכר כדת וכדין, את אותן נשמות מתות - אלה שרשומים במרשם התושבים כאנשים חיים, ולמעשה אין בהם שום תועלת לבעל האחוזה, היות ובפועל הם נמצאים עמוק בקבר. זה לא מתבל כל כך בקלות, אנשים חושדים באשר למניעיו, לא מבינים בשביל מה הוא צריך אריסים מתים, איך הוא ישנע אותם, ובכלל מה הוא יעשה עם הרכוש הזה. אבל ברוב המקרים תאוות הבצע גוברת והם מקיימים את המכירה, לא בלי התמקחות טובה.

כמו שאפשר להבין, מדובר ביצירה סאטירית. זו יצירה לא מושלמת, גוגול היה רחוק מלהיות אדם מושלם ונהג לשרוף יצירות שלמות שלו כאשר נחה עליו הרוח לעשות כן, וכך השאיר לחוקרים טיוטות לא שלמות ומקושקשות שצריך לפענח מהן את התוצר הסופי. כך שצריך מראש לדעת שאין סוף לספר, וכל מה שיש זו הדרך. מי שנוטה להנות מהדרך - ייהנה מאוד. התיאורים סאטירים ופרובוקטיבים, הניסוחים חדים ושנונים, הדמויות אינן חיוביות וגם הבירוקרטיה לא, והכותב מסיט מדי כמה זמן את הווילון ודוחף את הראש שלו לתוך העלילה בדיבור ישיר לקורא. מי שמחכה לשורה התחתונה, היינו לסוף הסיפור, כנראה יתאכזב. במקום סוף הוא יקבל שני ניתוחים פרי עטו של מנחם פרי המלאה.

אני אהבתי.

מאז שקראתי את "דון קישוט" התקבלה בלבי החלטה לנסות לקרוא ספר קלאסיקה -מכונן אחד במקביל לספרים אחרים בשוטף .הגעתי למסקנה שאם כל החסרונות של הקלאסיקות הללו : קצב עלילה אטי, תיאורים שמשתרעים לפעמיים על עמודים שלמים, הכנסת דברי פילוסופיה חברתית שהיו נכונים לזמנן הם ,ועוד הרבה מהדברים הללו . עם כל החסרונות האלה-יש בספרים הללו מן ניצוץ גאוני שהוא אחד ויחיד לספר ושאי אפשר לשחזרו פעמיים .ומכאן בא הרצון להתוודע לספרי הקלאסיקה הללו שלפחות בחיי אדע ואחוש שקראתי ונגעתי ביצירות גאוניות ספרותיות שכאלה ובמקרה הזה -לקרוא את הספר "נפשות מתות ".

אבל קודם כל על מה בכלל הרומן?

עלילת הספר נטועה בזמן ובתקופה של רוסיה במחצית הראשונה של המאה ה-19 במרכזו דמות של נוכל חמור סבר ,רציני,שאפתן אך מגוחך, -צ'י'צ'יקוב שמו. צ'יצ'יקוב זה מסתובב בערי הפרובינציה הרוסית ורוכש מבעלי האחוזות את ה "נפשות מתות" תמורת סכומים כאלה ואחרים בדר"כ -מועטים .ה- "נפשות מתות" הן איכרים צמיתים שנפטרו ושייכים בחייהם ובמותם כרכוש לבעלי האחוזות.
על אלה האחרונים מוטל לשלם מס גולגולת לשלטונות המדינה , כל עוד לא נערך מפקד אוכלוסין שיוודא ויתייק את מותם של הצמיתים. בגלל אטיות הביורוקרטיה הרוסית והקשיים הטכניים יכולים היו לעבור שנים ארוכות בין מפקד למפקד, ובשנים הללו שילמו בעלי האחוזות מסים לשווא על הצמיתים המתים. האינטרס של האצילים למכור את שמות "הנפשות המתות" לצ'יצ'יקוב באמצעות שטרי מכר חוקיים , ולהעבירם על שמו-כך שמבחינת המדינה צ'יצ'יקוב -הוא בעליהם של מאות ואלפי צמיתים -הינו ברור.
אבל לא ברור מדוע צ'יצ'יקוב ירצה לקנות אותם. רק בהמשך הרומן יסביר לנו גוגול את תכניתו הנכלולית של צ'י'ציקוב.

יותר מהעלילה שהיא בפני עצמה מרתקת, גוגול פורס פה יריעה רחבה של החברה הרוסית בערי הפרובינציה שלה: מ-בעלי המשרות הממשלתיות שאינם מועילים בדבר ובחצי דבר וכל פעילותם מתמקדים בעריכת נשפים חברתיים ,בדברי חנופה אחד לשני ,דרך בעלי -האחוזות המנותקים חסרי המעש והאחריות לאחוזותיהן מהבחינה הכלכלית ועד- הצמיתים חסרי כל זכויות אנושיות ואזרחיות שעושים הכל כדי להתחמק מכל עבודה ומטלה .עלילת הפשע הזעירה של צ'יצ'יקוב היא רק אמצעי מבריק בידיו של גוגול להפגיש את הגיבור שלו עם אנשים שונים ומשונים ברחבי רוסיה הגדולה. והמפגשים של צ'יצ'יקוב הנוכל וצמד משרתיו הבטלניים עם הדמויות השונות, על מוזרויותיהן הרבות והמגוונות גרמו לי לצחוק גדול פעמיים רבות .

אולם ניצוץ הגאונות בספר הזה טמון במקום אחר -בדמות "מספר הכל-יודע" בספר -שהוא בעצם -השתקפות המחבר.
אותו "מספר הכל-יודע" כאישיות עצמאית בספר:לגלגנית, אוהבת ,מלטפת, קפריזית, כעסנית, אקסצנטרית, ששום דבר אינו חומק מתחת לרדאר עיניה ומחשבותיה ללא ביקורת מממיתה או חומלת .
דמות "מספר הכל-יודע"-הוא פשוט "טריק " גאוני שהצליח להביא אותי לתחושת התפעמות שהנה אני "חיה" בתוך יצירה גאונית ומיוחדת .

אין כל תחושה שהיצירה נכתבה לפני 170 שנה וזהו ניצוץ הגאונות שאותו הזכרתי מקודם .

בתרגום הנוכחי מובאים שני חלקים של היצירה ,אשר עד כה בגרסה העברית מוכרת רק בחלקה הראשון ,העיקרי הארוך מבין השניים. החלק השני מקוטע בגין שרפת עותקיו ע"י המחבר וממה שנשאר ממנו מפורסם כשלדת עלילת רומן .מכאן כמובן שהחלק הראשון הוא המעולה והאיכותי ,למול השני שכמעט ואינו מוסיף מאומה לעלילה ,ויותר מכך לדעתי מפחית מעוצמת גאונותה של היצירה .

הספר תורגם בעבר ע"י צבי ארד בהוצאת "דביר"- 1992. ובאתר פורסמו שלוש ביקורות .הספר הנוכחי תורגם ע"י ליטוין רנה ז"ל .
לא קראתי את התרגום הקודם ואיני יכולה להשוות ,אבל התרגום בספר הזה הנו לדעתי - מבריק!!- בפעמים הרבות בבחירת המילים והמשפטים ,קולח ואיכותי. פשוט תענוג קריאה מושלם .

הציור שעל עטיפת הספר : "פורטרט של מירהולד"- הצייר בוריס גריגורייב {1916} שנראה מתאים כקשר ויזואלי אסוציאטיבי עם רעיון העלילה ומתקשר לדמותו של צ'יצ'יקוב .

לספר מתווסף אחרית דבר ופרטי ביוגרפיה אודות הסופר ויצירותיו שנכתב ע"י מנחם פרי .

הסיפור הזה אפילו שכתבו את זה לפני מאתיים שנה הצ'יצ'יקוב שעליו מסופר היה יכול להיות מפה מישראל. ואם היה מישראל אז זה בן אדם שהיה הולך לו פה מאה אחוז למה שהוא קומבינטור ויש לו הקומבינות הכי אלף אלף וגם הוא יש לו כל התכונות שמחפשים בשביל איש מכירות למה שהוא יודע להגיד לך בדיוק מה שאתה מעוניין לשמוע. וגם הוא אין לו בעיה ליפול יעני ישר קם אחרי זה וממשיך. וגם זה אחד שהבין שעדיף לך שלא תגנוב מתי שאתה קטן בגלל שאם תחכה שתהיה גדול אז גם תוכל לגנוב כסף גדול. אם בא לכם בראש עכשיו כל מיני שמות מפה של אנשים שהלכו לבית משפט וגם חלק שאולי לא הלכו ועוד גונבים אז זה בדיוק מה שקרה אצלי בראש מתי שקראתי את הספר.

פה זה רוסיה מלפני מאתיים שנה. זה בזמן שאולי בארצות אחרות כמו אנגליה וכמו צורפת כבר העולם יותר דומה לאיך שעכשיו אבל כל הסיפור זה ברוסיה והיא בזמנים ההם עוד תקועה עם העולם של בעלי אחוזות והאלה שעובדים בשבילם שקוראים להם מוז'יקים. הצ'צ'יקוב הזה יוצא לטיול ברוסיה בשביל לעשות איזה קומבינה ובזכות זה שאתה לא קולט איך הוא הולך להרוויח מזה אז יש בזה גם מתח שאתה כל הזמן מחכה לראות איך יעשה מזה כסף.

בינתיים הוא עובר אצל כל מיני אנשים ואני חושב זה כמו כל מיני סוגים של הבני אדם ואולי הוא המטרה שלו היה לעשות ביקורת על רוסיה אבל לפי דעתי יצא לו ספר שעושה ביקורת על כל מקום בגלל שהאנשים אצלו איך שהוא מתאר אותם ישר אתה מוצא את זה באנשים שאתה מכיר.

וכל הספר הזה אתה לא מפסיק לחייך לדף בגלל שהוא מגזים כל דבר ומגזים אותו על הדרך שמצחיקה אותך וגם הוא בודק איתך שאתה בסדר יעני הזה שמספר כל הזמן דואג עליך שתרגיש בסדר ואם הוא נדמה לו שאתה טיפה בורח הוא ישר מעודד אותך שתישאר.אני היה לי ממש כיף לקרוא את זה ובכלל בכלל לא הרגשתי שזה ספר ממפעם.

החזרתי לספריה את "בדרכים" של ג'ק קרואק. למרות רגעים והבלחות של ניסוחים שלוכדים בתמצית את המהות האמריקנית, הספר לא מתעלה עד כדי יצירת אמנות הגדולה מסך כל מרכיביה. בקיצור, החזרתי לספריה אחרי שגמרתי אולי שליש. על הספר הזה חל "כלל נפשות מתות" של גוגול, שניסחתי לעצמי כשקראתי את "נפשות מתות" כשבתי הקטנה היתה תינוקת, עד הכתף שלי. ברגע מסוים, בהיותי בשליש האחרון של הספר, אני זוכר את עצמי חושב: "אהוד, אם זה היום האחרון שלך בחיים, האם אתה רוצה להמשיך לבזבז אותו על הספר הזה?" החזרתי את הספר למקומו על המדף ומאז לא נגעתי בו, ואני לא מצטער על כך. כמו גם על עוד טריליארדי קלאסיקות שהפסקתי באמצע כי היו משעממות, או שכלל לא הגעתי אליהן כי לא בא לי. מאז אני זוכר זאת בתור "כלל 'נפשות מתות' של גוגול".

הייתי פותח את הטקסט הזה בכך שמאז אותו ערב בו צירפתי עצמי לאתר סימניה, אתר שחשיבותו בעיניי מבורכת ולו בעבור זה שהוא משמש חדר נעים ונוח, זערורי ושקט, לומר דבר מה על יצירות גדולות כקטנות, אהובות יותר ופחות. יצירות אשר נושאות עמהן צבא מילים זעיר, צי סירות קטנות ומבוצרות פרושות מפרש, העוגנות במרכז החזה של הקורא והקוראת, יחד עם יצירות מן הסוג שנפלטות החוצה עוד בטרם טעמו את טעם הוושט. ובכן, הייתי פותח בכך שמאז העת ההיא, פצחתי בשורה של חוות דעת - עקב הזדמנותה הפתאומית והקצרה של תקופה חופשית - כולן היו אוהבות לספרים שאני אוהב מאוד ומעריך מאוד. למעשה, אני חושב שקיימת בחוות דעת אוהבת איזו עדנה שקטה, משהו מעין צעדת ליווי אחרונה ובוטחת. נגיעות פרידה אחרונות בחרטום הסירה הנעה הלאה, אנו נכנסים עוד טיפה אל עומק הים ומלווים את דפנותיה השחומות בכפות ידינו, כשאט אט דפנותיה מתחלפות בירכתיה ומליטוף כפות ידינו נותר רק מגען המתוח של קצות אצבעותינו, נעצור התקדמות דרכנו עם הופעת הקו המסמן את הגעת גובה פני המים אל מותנינו. נפרדים לשלום בעין בוחנת עד העגינה הבאה, כשלעיתים היא באה עלינו לטובה, ומאוד.
ובכן, בכך הייתי פותח, בדיבור על עצמי, אלמלא הייתי ניגש לדון ברומן שגודלו האמנותי וייחודו הספרותי מופלאים דיים במידה שראוי יהיה שנשתוק אודותיהם. אך בכל זאת, לשם דיבור בעניינם התכנסתי והקפה שלי איבד עד נקודה זו רק את קומתו העליונה. מופלא היא מילת תיאור מעניינת.

חשוב לומר פה דבר מעניין, קיים דבר מה מעייף בניסיון העיקש להכות בעיני הקוראים ובאוזני השומעים את דבר גדולת האמן הזה ואת דבר גדולת הרומן הזה. הרי כל אדם שהתוודע לו, ולפחות כזה שעיניו בראשו וסוג מסוים של דעת עוטפת את מצחו, ישמיע שוב ושוב את גודל הנס שנקרא נפשות מתות. חידושים לא יימצאו בחוות הדעת הזו, ובכלל יש בהם צורך?

ניקולאי גוגול היה אדם מסובך מאד ומורכב מאד, במידה כזו ש'מוזר' הוא התואר השני בו יתאר אותו דרך קבע כל זה שישרבב את שמו בין לשונו, מיד לאחר שיצעק 'גאון'. והרי, בני אדם מוזרים אשר הגאונות היא להם כמרחק הכנרת מים המלח מצויים בכל פינה שנייה או שלישית (אבל זה כבר תלוי איזור!). גאונים קיימים גם הם במחוזות רבים, אך אמנם נמוכים מספרית באחוזם, כך שמוזרות היא בטח לא תואר תאום וכינוי נרדף לגאונות, ולהפך. מה לעשות, לא כל אישיות מוזרה ניתנת לניחום בכך שמידת-מה של גאונות ודאי מצויה אצלה, שאחרת לא הייתה מוזרה.
אך במקרה הנידון כאן, צורפה בהלימת פטיש עזה, מנה הגונה של מוזרות פרועה לחלוטין, כזו שנעה הלוך ושוב, משוטטת בשוליים בגיחוך קולני ובצחקוק ארסי בין רגליהם ומבעד לגבם של האנשים. היא מושיטה ידיה בהיפוך. אבל, מעליו של מעיל המוזרות מתוח-האיברים הזה, נושבת סוערת סערת ברקים חסרת תקדים של כישרון, מופע מחשמל ומשולל כל רסן של עט חדה כחיצי ציידים המניעה את עצמה לבלתי דעת, מוכתבת על ידי קול לא נודע. פניות חדות ועליות ומורדות, עיקולים פתאומיים מבשרי פיתולים. מצפן הפניות והדרכים הנורמטיבי הוא כאן אביזר מיותר חסר כל תכלית.

ובכל זאת, יש כאן עלילה, סיפורו של צ'יצ'יקוב הנוכל, מסעו השיטתי ברחבי האחוזות ובין בעליהן ברוסיה של המאה התשע עשרה, מסע לצורך קנייתן של זכויות האיכרים, רק כאלו שכבר מתו, לאף בעל אחוזה נבוך לא ברורה השאלה הפשוטה - מדוע?
המסע הזה, הנסיעות העקלקלות והמופלאות בין האחוזות רחבות הידיים והמוכרות, בין האחוזות שכוחות-האל מן הקצה ההפוך של הדרך, בין שיחה בטלה של שני שיכורים ובין טעות מוזרה בדרכים, המסע הזה, ובזה ייחודו של גוגול, עשוי עטיפות בלתי נגמרות של הבחנות ירויות ומדודות. פגישות חברותיות שבשגרה ושיחות מכרים זניחות - פעם בין אדם לחברו, פעם בין איש לאשתו, פעם בין נוסע מרכבה לבין נהגו - הן כולן מוסטות ברגע אחד מבזיק לדרך עוקפת, לשוליים, לצורך ניתוח הסרה של העמדות פנים.
מסע מרכבה צלול מראה, אשר כל כולו ניפוץ מגדלי שמירה ומגונני הגנה. מכונת יריות רצחנית של חשיפת ניואנסים חברתיים והגחכתם, זיהוי טפלות אנושית ומעשי טמטום, קריעה דקה ומלאת גיחוך אבסורדי וארסי של קליפות מבוצרות מעל פניהם - מעוררי הרחמים - של הדוברים.

אל תטעו, כל זה עטוף שכבות הנאה ייחודיות. נגיעות הומור מזוככות ומזוקקות יובילו כאן לפרצי צחוק רבים ולחיוכי התפעלות, תבשיל עשוי פסקאות ועמודים. דף אחר דף, ביס אחר ביס, מופע הטפלות מחביא עמו את העיקר שבעיקרים. זו מהות האמנות הגוגוליאנית. גבוה מזה לא נוכל לטפס.
מדובר באמת, במעשה ספרותי מעודן ומענג בצורה בלתי רגילה, אולי המענג ביותר שאני מכיר.
בהתחשב בחייו הקצרים נטולי היציבות של המחבר, הרי שמופע פלאי כזה - גם אם תוכנן על ידיו להיות אחד מבין שלושה - הוא בבחינת נס.
ובכלל, למה לנו להיות חזירים המחפשים ברחרוח נצחי עוד מאותו המשקה המשכר, כשעולם ומלואו מונח וממתין לנו בתוך המאות הספורות של דפי הרומן הזה.

אז מה נותר לעשות, לעמוד שעון לאחור ו'להמליץ'? מי שקרא קרא ויודע, מי שקרא ולא יודע יקרא שוב ומי שלא קרא יעשה לעצמו הטובה ויקרא, מקווה למענו שעוד היום.

ספר קלאסיקה, סָטִירָה נהדרת. קראתי אותו כשלמדתי בבית ספר, אבל אני לא זוכרת הרבה, לכן חזרתי אליו שוב. ועכשיו פתאום גיליתי משהו. על אף שלא זכרתי את העלילה, כנראה שהספר השפיע על חוש ההומור שלי. עד היום הוא קצת מוזר כזה ולא כולם קולטים אותו.
לדעתי הוא ספר שישעמם רבים, במיוחד מי שלא נולד בברה''מ, אבל אני נהנתי מאוד מהקריאה.

יש יצירות המתהוות מתוך חצי חיוך,זולגות מתקתקות מתוך שפתיים בשרניות בצבען הארגמני. היצירה נשפכת בקצב מתוך מילים שטעמן גס ושמנוני. זהו סיפור המעשה של רוסיה הכפרית, כבתולה זקנה הממתינה בצידי שביל עפר לארוסה, יחפה, יומרנית ונדושה. ניקולאי ויסיליביץ רוקח בצבעיו העזים את דיוקנם הכעור של פקידי הממשל, את דרכיה הפרוסות לתוך השדות ואת הדוחק הבלתי נסבל של פשוטי העם. היצירה מתקוממת במלוא הדרה כנגד הצביעות הגנדרנית של החברה הרוסית במאה ה-19.