אתם מכירים את זה שכשחוזרים מחופשה זוגית בלי הילדים, אומרים חייב לעשות זאת יותר? אז אומרים, אבל בפועל לפחות אצלנו בסוף זה זה קורה פעם בשלוש שנים בערך. כשארזתי לנסיעה המיוחלת לוינה, התלבטתי אם לזרוק למזוודה את הספר שאני קורא, ואמרתי לעצמי לא, סוף שבוע זוגי, תתעסק בזוגיות ולא בספר. אבל אז בנתב"ג יש סטימצקי, רק עשיתי סיבוב להציץ, מה יש לי לחפש בדיוטי פרי? והספרון הקטן הזה לכד את עיניי. אמרתי לעצמי, נו שטפן צוויג, יליד וינה, מה יכול להיות יותר הולם. סיפרון, נובלה, 92 עמודים, אני אקרא בטיסה וזהו. רק שלא לקחתי את משקפי הקריאה, זוכרים שהחלטתי בבית לא לקחת ספר? אז למה משקפיים. וידאתי שהפונט מתאים ל 48 שנותיי, שילמתי, פגשתי את הנפש התאומה שלי מחוץ לסטימצקי, התכוונתי להסביר על זיקתו של צוויג ליעד אליו אנו טסים, שזה ספרון קטן אסיים בטיסה, אבל היא רק חייכה את החיוך שלה שמכיר אותי הכי טוב.
צללתי לספר בטיסה, כשאני מקפל את רגליי בחלל המוגבל שמחלקת תיירים מספקת לנוסע גבוה כמוני. לא הרגשתי את הטיסה (אני שונא טיסות) פשוט נשאבתי לסיפור, וקראתי אותו בנשימה עצורה. לשטפן צוויג יש יכולת נדירה להכניס את הקורא להלך הרוח של הדומויות שלו, הוא מבין את נפש האדם, ומטיב לתאר מהלכים נפשיים. עזבו אתכם משחמט, מדובר בנובלת שפיות. הסיפור של השחמט הוא סיפור מסגרת טוב, שכתוב טוב, ההפלגה, אלוף השחמט המוזר, כל זה תפוארה נאה למהלך הנפשי שעובר הגיבור האמיתי בשבי הנאצים. לא שבי כפי שאנחנו מדמיינים, מחנה ריכוז, זוהמה, מוות חולי ורעב. שבי במלון בחדר שתכולתו קבועה לא משתנה מיום ליום, וחקירות אינסופיות. התחושה להיות כלוא בחדר ללא גרוי אינטלקטואלי ללא מגע עם העולם החיצון, כשנותנים לך "לטפס על הקירות" בין חקירה לחקירה מוכרת לי מאפיזודה שהיתה לי בצבא (ברשותכם לא אכנס לזה), אבל מדובר בשיטת עינוי סופר יעילה.

הספר מומלץ עם כל הלב, (אגב התקציר לא מעניין, ולא עוסק בעיקר הסיפור, אז תתעלמו ממנו).

אני מתלבט איך לגשת לכתיבת הסקירה הזו, שורה תחתונה ממש ממש נהנתי מהספר, הוא טוב, משכנע, בתור קורא אתה מרגיש שאתה לומד הרבה, גם דברים שכבר למדת לפני 30 שנה כשהתכוננת לבגרות בפיזיקה וגם דברים חדשים. אז למה מתלבט? כי הספר דומה בצורה חריגה ל"לבד על מאדים" שלו. עכשיו זה בסדר, היה לנו כבר את הדיון הזה פה לפני מספר שנים, סביב הספרים של לי צ'ילד, הדיון נסגר שזה בסדר שיש נוסחא שעובדת, נהנת מאחד תהנה מהשני וכן הלאה עד שימאס לך. נחמד לקרוא סופר שאתה יודע בדיוק למה לצפות כשאתה צולל לעולמו. כמו לקחת כלב גיזעי, לקחת גולדן תזרוק לו אבן הוא יחזיר, תזרוק לו מקל הוא יחזיר, הוא לא יכול אחרת זה בגנים שלו, זה בשם שלו, מה הוא יעשה? ישבות? ג'ינג'ר הכלב שלי לעומת זאת, אין לי מושג איזה גזעים התערבבו בו ולכן אי אפשר לצפות ממנו לכלום (כך לפחות אני לא מתאכזב).
אבל, ויש אבל זה היה יותר מידי כמו The martian (לבד על מאדים), מה הבעיה? ובכן יש בעיה, זה כמו ללכת לרכבת הרים, שכבר הייתה בה כמה פעמים, אתה מצפה לכל פיתול סיחרור והיפוך, אני מניח שזה פוגע בהנאה מהלא נודע, מה צופן הסיבוב הבא (כתבתי אני מניח כי מעולם לא עליתי על כזו רכבת). גם פה, אתה מכיר את המבנה, פותרים בעיה, צצה חדשה, אתה חושב שזהו ואז הנה עוד אחת.

ובכל זאת אני ממליץ על הספר הזה ללא היסוס, אפילו מפציר בכל מי שקרא ונהנה מ"לבד על מאדים" לקרוא אותו, ההנאה מובטחת. כי אמנם זה כמו לבד על מאדים, דומה בצורה מטרידה רק טוב יותר. אפילו הרבה יותר טוב.

"כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנו עצמנו חולמים אותו". זה ציטוט של לורה מילר מהניו יורק טיימס. לא הכרתי את הציטוט הזה, הוא מאוד קולע לתחושה בקריאת ספריו של מורקמי, והוא התחבא לי כל הזמן הזה ב"מאחורה" של קפקפא על החוף.
קראתי מזמן, אבל יש לי חבר שרק עכשיו מגלה את מורקמי (בהמלצתי), והוא כל הזמן חופר לי, אז החלטתי לחזור ולקרוא שוב ספר של מורקמי. התלבטתי איזה ספר לקרוא שוב, ובסוף בחרתי ב"קפקא על החוף". את האמת מורקמי כמו חלום, וחלומות לא תמיד זוכרים בצורה מדויקת. לא ממש זכרתי את העלילה, זכרתי קטעים קצרים הבזקים של סצנות. ביקתה ביער, דמות שמדברת עם חתולים, נער בן חמש עשרה שבורח מהבית, חלום מציאות בערבוביה. ככה זה בחלום, לא זוכרים הכל כמו שצריך. תכלס זה יתרון, כי בזמן שאני מחכה למורקמי חדש, אני יכול לקרוא שוב ספר שלו שקראתי מזמן.
משהו כיפי שקרה לי בקריאה השניה היה הסבלנות, לא אצה לי הדרך, לא מיהרתי לגלות איך יפתרו ויקשרו הקצוות, מה גם שזכרתי שלא הכול נסגר. למה הדבר דומה... מפגש אהבים ראשון, מול מפגש מאוחר יותר, בו יש קצת יותר סבלנות, לא ממהרים, לא מסתבכים מתפתלים נשנקים. מודה שיש ריגוש ועוצמה במפגש הראשון, אבל אני זוכר שתמיד המפגש השני, היה טוב יותר.

קראתי בעיקבות סקירה של מי שהייתה ה babysitter של גיימן (מוריה בצלאל), מיד נכנס לרשימות שלי, ומהר מאוד הצלחתי לשים עליו יד. ספר מהנה מאוד. אין ספק שהמספר הוא ניל הילד, (חנון אוהב ספרים, בלי חברים... יומלדת 7 שלו היתה במתכונת "הקיץ של אביה" ואז הוא נקלע להרפתקאה. מה שהבנתי במהלך קריאת ספר זה שזה לא כל כך משנה על מה הוא כותב, העניין הוא איך הוא כותב. הכתיבה שלו מיצרת חיבור עמוק לדמויות, הסיפור דרך עיניים של ילד בן 7 משכנע מאוד, החברות שנוצרת בינו לבין הילדה הגדולה (11) מהחווה שבקצה המשעול היא חברות משכנעת, והעלילה מתגלגלת למחוזותיה הסוראליסטים ללא חריקות מיותרות.
מרוויחים לדעתי כמה תובנות מהנות על נקודת מבט של ילד מול זו של מבוגר, לפרקים ניתן להתבלבל ולהחליף את ה"מפלצות" בסיפור במבוגרים. בעיקר הספר הזכיר לי לא להפסיק לנסות להבין את הילדים סביבי, ותמיד לנסות להזכיר לעצמי את הילד שמתחבא בתוך המבוגר שנהייתי.

איזה כיף בסימניה. קראתי ספר, כתבתי ביקורת פושרת, אמרתי לא ממש מצחיק. בתגובות לסקירה קיבלתי המלצות לספרים אחרים של אחד מ 2 הסופרים שחתומים על "בשורות טובות". כשאני מקבל המלצות באתר הזה, אני לוקח אותם ברצינות ולכן ניגשתי מיד לשים ידי על אחד מהספרים שהומלצו ברשימה. אז קודם כל תודה יעל. לגבי הספר: אז כפי שכתבתי לכתוב על ספר שהוא "מצחיק" קורע מצחוק, וכו... זה מסוכן, כי נו אתם יודעים, יש המון סוגי הומור, יש את העניין התרבותי, את נושא הריפרורים (שאולי לא מוכרים)- בקיצור הומור זה לא צחוק, מדובר בנושא רציני.
צחקתי בקול לפרקים, נהנתי בחלקים האחרים והייתי סקרן בשאר הספר. שורה תחתונה ממש נהנתי, וכפי שראיתי הבחור (עליו השלום) כתב המון המון, אז יש למאגר עצום של ספרים משעשעים להמשך מסעי בעולמו המוזר של סר טרי פרצ'ט. שוב תודה לאנשים באתר שבתגובות שלהם לסקירה שלי כיוונו אותי. מניח שבדרך סקירות נוספות של אותו סופר.

אסופת סיפורים קצרים. סה"כ עשרה סיפורים, בהתחלה חשבתי שאני מתאכזב, הרגשתי כאילו מדובר בתרגילי כתיבה טובים אבל לא יותר. סיפור קצר זה לא צחוק. אבל ככל שהתקדמתי בספר הקצר יחסית, התחלתי להשאב לקולות בסיפורים, הסיפורים לכאורה לא קשורים אחד לשני, אבל הם בהחלט מהדהדים זה את זה. כולם עוסקים בהתהוות זהות, התבגרות, גילוי עצמי וכולם מסופרים ברגישות וכשרון רב. אז החלטתי עם עצמי להפסיק לנסות להתאכזב ולהתחיל להתמסר.
לניקול זיקה עמוקה לישראל ולקרוא את הספר כישראלי היה מעניין. כי ניקול, יהודיה ניו יורקרית שמבלהבישראל בחופשות מפעם לפעם (אפילו פגשתי בה פעם) יש תפיסה מסוימת של ישראליות, תפיסה של מי שמכיר את פני השטח, אבל לא באמת מבין לעומק את הארץ ההוויה שלה ושל יושביה. זה יכול לעצבן, אבל בעניי זה היה חיניני, אפילו לא סטראוטיפי, סתם טיפה שטוח.
חלק מהסיפורים ממש טובים "הבעל" וחלק בסדר + אבל כולם ביחד יוצרים שלם, שנשאר איתך וזה מבחינתי עונה להגדרה של ספר טוב.
אהבתי

אתמול (יום שישי 14.1.2022) 8:50 בבוקר הר אבנון על שפת המכתש הגדול, אני שמח שבחרתי להתחיל את המרוץ עם מעיל רוח, הרוח חזקה וקרה, ואני מתחבא מאחורי האוטובוס שהביא אותנו לכאן מאגם ירוחם, מחפש מסתור מהרוח. סביבי 270 רצים שמתכוננים למרוץ 10 ק"מ במגמת ירידה. זה מרוץ ירוחם השישי, השתתפתי בראשון לפני שנים רבות, אני זוכר שרצתי מהר מידי ועברתי להליכה במהלך הריצה (נראה לי שהיה זה בשנת 2013) לא מצאתי ברשת תוצאה רישמית, אבל זכור לי שזה היה קצת יותר משעה. בנסיעה באוטובוס לתחילת המרוץ אני מבין משיחות שאני שומע סביבי, שיש הרבה שמגיעים למרוץ הזה כדי לקבוע זמנים מטורפים, כאמור הכול בירידה, אני נבהל מהיעדים שהם שמים לעצמם, אני רוצה לרוץ הכול, לא לעבור להליכה, ולסיים אם אפשר בזמן קצר משעה. כבר הרבה זמן שאיני משתתף בתחרויות ריצה שכאלה. אני רץ לבד. מאז הבידוד שהיה באפריל מאי 2020, וההגבלה לא להתרחק מהבית יותר מ 200 מטר, אז הבנתי כמה הריצה במרחבים חשובה לבריאותי הנפשית, אני רץ ברצינות כמו שכותב מורקמי. אני רץ כל יום: בגשם ברוח, בקיץ בחורף כל יום, להוציא ימים בהם אני שוחה בים. בשנת 2021 לדוגמא רצתי בסה"כ 2023 ק"מ. במהלך השבוע אני רץ בין 5 ל 7 ק"מ, ובסוף השבוע בין 12- 16 קילומטר, ריצת טיול בשטח.
לאור כל הריצות הללו, הרגשתי צורך לקרוא שוב את סיפרו של מורקמי "על מה אני מדבר כשאי מדבר על ריצה", אחרי הכול הוא רץ כל יום כבר מספר עשורים.
אז כל בוקר מוקדם מוקדם, בזמן שאני מחכה שהשמש תעלה, קראתי כמה עמודים בספר, ואז יצאתי לריצת הבוקר, והרהרתי במה שקראתי זה עתה, לעיתים האזנתי למוזיקה שמורקמי דיבר עליה בפרק שקראתי לפני שיצאתי לריצה. כך הכרתי לדוגמא את האלבום LIZARD של אריק קלפטון.
כשהזניקו את המרוץ בהר אבנון לחצתי PLAY על Playlist שהכנתי במיוחד למרוץ זה, בחרתי שירים שיארכו סה"כ שעה וחמישה (אין לדעת תוכניות לחוד ומציאות לחוד). כולם שועטים בירידה, אוני מחייך חיוך מאוזן לאוזן לצלילי sir Duke של סטיבי וונדר. ולמרות הרוח הנגדית החזקה, מדובר בירידה ארוכה מזמינה ומתמשכת.
נרשמתי למרוץ כי תארתי לעצמי שאפגוש שם חברים יקרים מירוחם, כאלה שהתגעגעתי אליהם והייתי משוכנע שניפגש על קו הזינוק, או הסיום, וחוץ מזה אניר רץ כל יום יותר משנה וחצי לבד, הגיע הזמן לרוץ גם עם אנשים.
הספר של מורקאמי הוא לא בשורה גדולה לרצים וגם לא יתן לנו הצצה אמיתית לגדולתו כסופר. אבל אנחנו נחשפים אליו כאדם סביב התחביב ארוך השנים שלו, ריצה למרחקים ארוכים. ישנה כדבריו קירבה בין אנשים עם תחביבים דומים, במיוחד תחביבים קיצוניים. אמנם מעולם לא רצתי מרתון מלא, רצתי מספר פעמים את מחצית המרחק. שחיתי שחיית מרתון לא מעט פעמים (בשחיה מרחק המרתון הוא 10 ק"מ) ואפילו שחיתי שלושה ימים יום אחרי יום את המרחק (זה נקרא שלושה ימים בשלושה ימים באנגלית זה פחות מבלבל (3 days 3 seas). בקיצור אני מרגיש קרוב למורקמי בשיגעון האמור, והקרבה הזו איך לומר בצניעות- היתה נעימה לי במהלך קריאת הממואר.
לאחר Mr. Blue sky, התגלגלתי עם ramble on של Led Zeppelin, ולא הפסקתי לחייך לרגע, תוך שאני עוקף אנשים ששמעתי באוטובוס שמתכננים זמנים דמיוניים מבחינתי (מתחת ל 50 דקות נגיד). אני רץ ואני נהנה, הקצב מהיר לי מידי ללא ספק, הרוח בפנים מעצבנת (באופן כללי אני שונא רוח), אני לא מסתכל בשעון מחייך ורץ. אני נזכר במורקמי שברך חברה שרצה מרתון בפעם הראשונה "תהני מהריצה" כי למה אנחנו עושים את זה אם לא כדי להנות. נשמע מוזר אני יודע.
כשמתחיל Smells like teen spirit אני כבר ממש רץ מהר מידי לדעתי. הנמכתי את המוזיקה באוזניות, אחרי הכול גם מחר אני צריך לרוץ.
מורקמי מתיחס לכל דבר שהוא עושה ברצינות, תבינו, הוא רץ כדי להיות בכושר גופני טוב, בכדי לכתוב ספרים טובים יותר. להבנתו כתיבה דורשת כושר ריכוז, אבל גם כושר גופני והוא מתמיד כדי להיות מסוגל לכתוב לנו רומנים טובים יותר, כזה הוא רציני. כך גם כשהוא רץ, ומתחרה, ונכנס לענף ספורט חדש (טריאטלון).
בפעם הקודמת שקראתי את הספר רצתי ואהבתי את מורקמי, אבל לא רצתי "ברצינות" כדבריו, לא רצתי כל יום, הקריאה השניה בספר היתה טובה יותר, וכנראה שאקרא בו שוב .יש קסם בשקט של הבוקר לפני שעולה השמש, ומצאתי שנעים לבלות את השעות הללו עם מורקמי סאן, ולא עם Ynet נגיד.
קו הסיום הגיע מהר משחשבתי תוצאה רישמית 48:52, הרבה יותר ממה שפיללתי, לא הספקתי להקשיב ל "The man who sold the world" לא ל "Time wrap" ולא ל "לזוז" של הדג נחש. אבל פגשתי את החברים היקרים מירוחם שציפיתי לפגוש, גם בקו הזינוק וגם בקו הסיום והעיקר והכי חשוב נהנתי, מהמרוץ ומהספר.

אם בני או, גיבור הסיפור, היה משחק - חי צומח דומם, הוא היה נתקע בדומם. מאז שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים מביכה ומטופשת הוא שומע קולות. קולות של הכול, נעלי הספורט שלו, העיפרון, הצעצועים הבגדים, שום דבר לא באמת דומם. לסיפור שני מספרים בני או, הבן שאיבד את אביו, ויש שיטענו שמאבד את שפיותו כתוצאה מהאובדן, ו"הספר" הספר שמכיל את הסיפור של בני, גם אותו הוא שומע. הסיפור מלווה את בני, בהתבגרותו המורכבת, דרך הדמויות הצבעוניות שהוא פוגש בדרך ה"א" (The Alef במקור), איש הבקבוקים, הספרנית, הסופרת, הפסיכאטרית, נזירה בודהיסטית והמתורגמנית שלה ועוד. כהרגלי אני לא אכנס לסיפור, רק אציין שמדובר בספר מופת, שכתוב בצורה אמינה ומשכנעת. כזו שמייצרת אמפטיה כלפי הדמויות והישאבות של הקורא לתוך עולמם הפנימי, נו אתם יודעים, מה שספרות טובה מנסה לעשות אבל לא תמיד מצליחה.
אני מודה שאני לא אובייקטיבי כלל, בכל ספר של רות אוזקי שאני קורא, אני מתאהב בה מחדש. הספר הזה לא שונה.

אם השם של הספר מצלצל לכם מוכר זה לא במקרה, The Graveyard book, כמו ה The Jungle book, אותו סיפור רק לא בדיוק, כמו שבספר הג'ונגל של Rudyard Kipling יש ילד שגדל בג'ונגל, על ידי החיות, ועלילותיו בג'וגל שזורות בין דפי הסיפור, בדיוק אותו דבר רק במקום ג'ונגל בית קברות, ובמקום חיות רוחות רפאים, ויצורים אחרים השוכנים במקומות אלה. את BOD קיצור ל Nobody מגדלים בבית הקברות, וכל פרק בסיפור, זה מעין תת סיפור, שכמעט עומד בפני עצמו בעלילה הגדולה של סיפור החניכה המוזר הזה. מוזר כתבתי, בעצם לא כל כך מוזר, אמנם התפאורה לא אופיינית, וכך גם הדמויות, אבל בסופו של דבר זה סיפור חניכה על כל מרכיביו. ניל גיימן סופר שכיף לקרוא, ואני נשאב מספר לספר שלו לאחרונה, אני מרגיש קצת סדרתי, מבטיח שאחרי "בשורות טובות" אעשה הפוגה. מסתבר שהספר רב מכר מטורף, אני הגעתי אליו במקרה, בעיקר כי רציתי להמשיך להתבוסס בעולמו של גיימן.