ביקורת ספרותית על מה שנשאר מאת אלי עמיר
ספר מעולה

---

סיימתי לקרוא את הספר ובליבי הייתה אנחה של צער מהולה בגעגוע למשהו שכבר אינו קיים, וחריץ דק של החמצה.
העלילה בספר הינה יחסית פשוטה ונהירה: אדם חי את שגרת חייו ללא דופי עד אשר הוא חווה אירוע לב. אירוע זה מאפשר לו לעשות חשבון נפש עם עצמו, להרהר על חייו, האנשים שעימו, אהבת חייו, עבודתו.
הכתיבה הינה כתיבה זורמת, כמו מצע רך ומלטף שנעים לגעת בו. קשה להסיר את העיניים מהספר. הכתיבה בגוף ראשון מסייעת לכך, אנחנו נעים עם הגיבור, מאזינים לסיפורו ומאחים יחדיו את קווי העלילה לכדי יציקה אחת. התיאורים הינם מוחשיים והקורא יכול לחוש בתשוקה שמבעד למילים, באכזבה, בכעס, ובעיקר בגעגוע.
כבר מתחילת הספר אנו מתוודעים לאופיין של הדמויות הראשיות: דניאל דרורי – אדם האוהב את הסדר הקיים, מתקשה להסתגל לשינויים או לבצע שינויים בחייו, ניצה – אשתו אשר מקיימת שינויים יום יום בחייה, אביגיל – אהובתו של דניאל משכבר הימים אליה הוא כמה ועורג. הסדר, הקביעות והקושי בלהשתנות מלווה את גיבור הספר דניאל דרורי, עד כדי כך שאנו כקוראים מצפים כבר שיעשה את השינוי הגדול. ציפייה זו כרוכה ביגיעה מצד הקוראים, כאשר הציפייה נמשכת יתר על המידה וכאשר משהו ממנה מתרחש, חלה תחושת החמצה כפולה.
ישנה אירוניה בחלק מהדמויות, ניצה למשל, עובדת סוציאלית במקצועה, המטפלת באוכלוסיות החלשות ובבעיותיהן של אחרים, אך אינה מצליחה לראות ולטפל בחיי הזוגיות שלה, המתפוררים לידה. חבל שאירוניה זו אינה חלה על דמויות נוספות, דבר שהיה מקנה עומק נוסף בדמויות ובסיפור.
בתור העלילה שזורים תובנות שונות, בהן מתעלה הספר. למשל, כאשר הגיבור מהרהר במהות הנישואין, הוא נזכר בדברי אמו: " 'נישואים הם משכנתא שלא נגמרת ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים'. דבריה קוממו אותי אז ונשבעתי שאצלי זה יהיה אחרת". מעין העברה בין דורית המותירה את הגיבור דומה יותר להוריו למרות שניסה להימנע מכך.
דוגמא נוספת, בכותבו על אהבה: "כל החיים אנחנו רודפים אחריה וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות ואיננו זריזים וגמישים מספיק להתכופף ולהרים אותה מן הארץ". תובנות אלה מאפשרות לנו כקוראים להתחבר יותר לרגשות העזים המובאים בסיפור.
ההליכה הזו 'יד ביד', עם הכותב, המספר, לצד העניין, הסקרנות והמשיכה, יחד עם הכתיבה הצמודה והמוחשית, יש בה אבן נגף בספר ובעלילה – אנו צמודים יותר מדי לעלילה ואין כמעט מקום להרהוריו של הקורא, על המתרחש, על המופשט, על מה שמעבר. וכאן, לעניות דעתי, טמונה הבעיה בספר.
יחד עם זאת, כמו שציינתי, קשה להסיר את העיניים מהספר. הנוסטלגיה והגעגועים ממלאים אותו ואנו נסחפים יחד עם הזרם. יש בשפה של עמיר, בכתיבה, בפיתולי המשפטים, בסיפור עצמו, המון אהבה, תשוקה, ערגה, כיסופים. אלה באים ואינם מרפים בקורא, כפי שאינם מרפים בגיבור הספר. ויש בכך הרבה. גם להעביר רגשות, צריך לדעת איך. העברת רגשות אלו, מכרסמת בקורא, עוטפת אותו ללא לאות, ומאפשרת הזדהות חזקה בין המספר לקורא. הזדהות המהדהדת אף לאחר סיום קריאתו של הספר.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על מה שנשאר