ביקורת ספרותית על מה שנשאר מאת אלי עמיר
ספר מעולה

---

מה נשאר לו לאדם?
כאשר נלקחת הבריאות ממנו?
כאשר היחסים בין הקרובים לו ביותר נסדקים ונשברים?

דניאל הוא איש עסקים מצליח בשנות השישים לחייו שברגע אחד חווה משבר בריאותי, ליבו בוגד בו והוא נמצא בבית חולים לאחר התקף לב חריף כשהוא המום. דניאל הוא איש עבודה, טס המון, אוכל טוב וחיי חיי משפחה אפרוריים למדי.
כאשר הוא סופג את המהתלה הבריאותית ומרותק למיטת החולים, הוא מרגיש פחד ועורך חשבון נפש עם עברו וההווה, כאשר שאלות מופיעות לו לגבי עתידו-האם בכלל יצליח להגיע אליו? האם יהיה לו עתיד?

הספר נע בין סצנות מהמחלקה הקרדיולוגית לבין זכרונותיו של דניאל על העבר, שם הוא נזכר באהובתו הראשונה והתוססת אביגייל ועד אישתו הנוכחית שהחיים עמה כבר לא מסעירים. האם יצליח לשקם את חיייו מכל הבחינות?

כאשר קראתי את הספר, נעתי בחוסר נוחות על הכסא. תיאורי המחלקה הלבבית גרמו לי להרגיש רע. הם הזכירו לי את ההתמודדות האישית של משפחתי עם מחלות בכלל ומחלת הלב בפרט.
אבי לקה בטרשת עורקים לפני שנים. למעשה, אני לא זוכרת אותו בכלל ללא המחלה ההיא. מאדם בריא הוא הפך לנתמך, מאדם שכל עולמו בכפו, הוא נאלץ להפסיק לעבוד ולבקש נדבות מביטוח לאומי ואמא שלי, כמובן, יד ימינו בכל דבר, למרות שגם היא לא הייתה בשיאה הבריאותי, היא תמכה בו בכל צעד ושעל.
גם כשהמצב היה כה חמור שכמעט הגענו לפת לחם.

על כן, מצבו הבריאותי של דניאל, חששותיו והקלתו הכלכלית גרמו לי להזיל דמעה ולהזדהות. אני מאוד מבינה לליבו, ההרגשה הזאת שגופך שלך בוגד בך היא הגרועה ביותר.

לאורך השנים מצבו של אבי התדרדר. בכל פעם קצת. פה צינתור, שם צינתור, התקף לב נוסף וגולת הכותרת של השנים האחרונות: השתלת קוצב לב.

בכל השנים האלה אבא שלי ניסה לפרנס את המשפחה שלו בכבוד, לפחות עד כמה שהמצב הבריאותי שלו מאפשר זאת, אבל קרה המקרה ושוב הוא לא עובד והפעם לצמיתות. הוא כבר מזדקן ויותר מדי חולה.


מצבו של דניאל, על פניו, הוא שונה. הוא, בניגוד לאבי, לא נלחם על כל שקל ונאלץ לעבור השפלות על גבי השפלות, כמי מכם שבקיא בביטוח לאומי יודע שעד שהם נותנים אגורה הם מוציאים את הנשמה והוועדות שלהם זה השפלה אחת גדולה.
אבי לחם במלחמות ישראל, נפצע, ועד שיכל פירנס את משפחתו בלי לדרוש את מה שלא מגיע לו כמו אחרים, אז כשמגיע לו בצדק מנסים לגזול לו גם מזה?
באיזו מדינה מתוקנת המצב האבסורדי הזה מתקיים?

האמת, הביקורת הזאת נכתבה מעצמה. לא רציתי לכתוב אותה אך בעקבות סיבת מותו של יהונתן גפן, היא נכתבה מתוך כאב גדול. אנשים חולים הם כבר לא ייצרניים, הם לא טובים מספיק בשביל החברה הזאת אז ככה לבטל אותם? אנשים זקנים? אנשים עם טראומות צבאיות?

מחלת לב היא מחלה מסוכנת. זה שניתן לחיות איתה לא אומר שהיא לא מסוכנת וצריכה להיות מודעות לכך. מה אנחנו סך הכול רוצים? לחיות בכבוד. זה הכול.
גם זה הרבה מדי?

ספר מעולה זה מדגים לנו באמפתיה, בשפה פיוטית ונוגעת כיצד החיים נראים כאשר האדם מצוי על פי תהום. הוא מראה כיצד מתעוררים בו זכרונות ישנים והוא עושה חשבון נפש עם עצמו ועם הסובבים אותו, לטוב ולרע, וגומלת בליבו החלטה, לפני שהמועד יהיה מאוחר מדי, כי אולי מחר כלל לא יצליח לשרוד את היום.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על מה שנשאר