ביקורת ספרותית על מה שנשאר מאת אלי עמיר
ספר טוב

---

קראתי את הספר"מה שנשאר" וקשה לי להניחו מידי מבלי שאתייחס לנושא העיקרי שהישאיר את רישומו החזק עלי.אני רוצה להתייחס ל"טיפוס" של הגיבור ולמהות מערכת היחסים החולנית שלו עם נשים. כמו בסיפורים אחרים, לדוגמא: "חיי נישואים" של דוד פוגל או הסיפור האישי, האמיתי (!) של אבי בן דוד "גבר מוכה, אשה מכה", מופיע דמות של גבר רופס, חסר עמוד שדרה, חסר כבוד עצמי, שמאפשר לאשה להתעלל בו, לנצל אותו, לרמוס אותו והוא, כמובן, טוב לו להרגיש קורבן. הוא מרגיש עצמו כבן אדם הטוב לעומת האשה המנצלת את טוב ליבו. ואכן, גם בתגובות כאן מצאתי המון אמפטיה לדניאל.
אני, אולי כאשה, רואה את הדברים לגמרי אחרת. אני רואה כאן נשים לגמרי רגילות, נורמליות שבדרך הטבע מחפשות בעל רציני, תומך, שיודע מה הוא רוצה ומה נדרש ממנו, שאפשר לסמוך עליו ולבסס עליו משפחה. כך זה גם בטבע. נשים באות, כל אחת עם המטען שלה, אבל בסופו של דבר שואפות לדמות גברית המתאימה להקים איתו משפחה. ברגע שהן נתקלות בגבר חלש, כנוע, מתרצה לכל גחמה, מקבל כל השפלה, הן מתאכזבות מהגבר שלהן, כועסות, בזות לו והרע יוצא מתוכן.
ודרך אגב, אביגיל מצידה נהגה בתבונה כשנישאה לדובי. היא הכירה את עצמה עם כל הבעיות האישיות שלה וידעה שהיא זקוקה לבעל יציב, חזק, בוטח בעצמו, על מנת להבטיח לעצמה חיים שלווים ובטוחים. ניצה, לעומתה, נחלה אכזבה. היא אמנם וויתרה על הסטודנט המרחף "שלא יביא לה פרנסה" אבל בחרה בטיפוס שאמנם הביא לה פרנסה ובשפע, אבל רוקן ממנה את שמחת החיים בכניעה וברפיסות שלו. (הסופר גם שיתף אותנו בספקות שלו לגבי תרומתו לדעיכת מערכת היחסים).
אני רוצה גם לציין, שהקטע עם השיפוצים של הבית וזריקת הדברים האישיים מתוכו, היה עבורי בלתי נסבל ממש ואיני מסוגלת לקבל שנגמר בהשלמה מוחלטת מצידו (שילם על הכל ואפילו השתתף בחנוכת הבית...).
מצחיק שרק לאחר שניצה השאירה לו פתק "אני לא יכולה יותר" אזר עוז לפנות לעו"ד ואחר כך הרים קצת את ראשו בפני הבוס גלאובך וטען שהוא זה שיזם את הגירושין... מעצבן ביותר. כך גם הרגשתי בספרים ההם שהזכרתי.
לגבי, אלו היו דברים מאוד משמעותיים בסיפור ולא ראיתי התייחסות לגביהם. קשה לי גם להאמין שהסופר לא התכוון לשים דגש על יחסים חולניים אלה כשהקדיש להם מקום כל כך נרחב בסיפור.

» ביקורות נוספות של טואית
» ביקורות נוספות על מה שנשאר