ביקורת ספרותית על מה שנשאר מאת אלי עמיר
ספר בסדר

---

בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל מה שעמיר כתב. אהבתי מאוד את מפריח היונים, את נער האופניים, את יסמין אהבתי באורח מסוייג למדי משום שחשבתי שסיפור האהבה שם לא מפותח מספיק ונקטע באחד.
והנה הספר הזה כולו עוסק במערכת יחסים בין גבר לאישה. כשקראתי אותו תהיתי מה הספר הזה מחדש? מה יש בו? הרי הנושא של יחסי גברים ונשים מבעבע מתחת לעורה של האנושות לפחות מאז הזדחל הנחש וקרב את חווה ולחש על אוזנה את-מה-שלחש והפך את חייה וחיי אדם לכאלה ששווה לכתוב עליהם, אבל לא כל כך נעים לחיות.
האופן שבו סיפור מסופר, השפה, הדמויות, הנסיבות - כל אלו הופכים את השבלונה הסיפורית של גבר ואישה לחד פעמית, מעניינת, זכירה.
לא מצאתי את כל אלה אצל עמיר. המסגרת הסיפורית של אדם שממיטת חוליו מביט אחורה על חייו וחש את טעמן המר של ההחמצות - נכתב בעבר. גם דמויות הנשים, רופאת השיניים הצעירה, ההפכפה, הלא יציבה, שמענה את הגבר - היא דמות מוכרת לעייפה. האישה השנייה הקרייריסטית - גם היא לא מחדשת דבר. מערכת יחסים הפתולוגית של הגבר עם שתיהן לא מנומק מספיק, ולא ברור מה מניע את שתי הנשים האלה, ההפוכות כביכול, לאמלל את אותו הגבר כל אחת בזמנה ובדרכה, ומה גורם לגבר הזה להישאר איתן? לא ברור.
אם אצל דוד פוגל בחיי נישואין, היחסים בין הגבר לאישה טעונים במתח מעצם העמדה החברתית והדתית של הדמויות והפער בניהם, באופן שיוצק רובד עמוק ומערכת היחסים בניהם והופכת את פתולוגיה הזוגית למרתקת, הרי שכאן מערכות היחסים של הגבר עם הנשים נשארות ברובד דל שהופך את הגבר, לסתם מתוסבך שנמשך לנשים שעושות לו רע, בלי סיבה נראית לעין. מה יש באותן הנשים? לא ברור. מה יש בו שגורם לו להימשך אליהן? גם לא ברור. והכתיבה עצמה גם אם אינה בנאלית, אינה מספקת די עניין להמשיך ולקרוא רומן שאינו מחדש ואינו מרגש.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על מה שנשאר