רוב הילדים בימינו לא סובלים את בית הספר בגלל הלימודים ואוהבים אותו בגלל החברה. אני שונה כנראה. אין לי בעיה עם לימודים, אני לא אוהבת את בית הספר בגלל החברה.
*
תדמיינו לב. לא צורה של לב, אלא לב פועם וחי. ותדמיינו, שבכל פעם שמישהו מקניט אותו, משפיל אותו, צוחק עליו, מגעילים אליו, הלב נסדק. מתחילים להיווצר בו סדקים, חתכים, שברים.
השברים מתאחים. אבל הם מתאחים לאט. מאוד לאט. ואז, שסדק אחד כמעט נעלם, מופיע סדק חדש, או שאותו סדק נפרץ מחדש.
ואז עם הזמן, כל הלב מלא בפצעים, סדקים, חתכים, שברים. ואז, העלבה הקטנה ביותר, משאירה סדק נוסף. אומנם הוא קטן, אבל הוא גורם ללב להתפוצץ ולהפוך לאבק. ומהאבק, הלב לא יתאחה.
אני חושבת שכך הלב שלי מרגיש. ואני חושבת שהיום שבו ייווצר הסדק שיגרום ללב להתפוצץ, שיגרום לי לבכות על הכל ולהרגיש את הכאב מתפשט בכל גופי, הולך ומתקרב.
אף פעם לא היו לי הרבה חברים. תמיד בחרתי אותם בפינצטה. בערך שלושה, והיו פעמיים שרק אחד. תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להתחבר לילדים, גם אם הייתי איתם באותו קיבוץ כבר מלא שנים וגם אם הכרתי אותם הרבה זמן. אני לא יודעת למה אני לא חברותית. זה כנראה בגנים שלי, להיות המנודה והלא חברותית. כנראה לא פגשתי הרבה אנשים ששוה להיות חברותי למענם אז אני חברותית כמו שהכלבה שלי רואה אותי.
אני חושבת שהכיתות היחידות שבהם הרגשתי שהיו לי חברים היו בגן וכיתה א'. משם אני לא זוכרת ימים כאלו.
אם היו לי חברים, הם נטשו אותי. היו לי שלושה חברים טובים ביסודי ששנים מהם נטשו אותי, אפילו בלי סיבה מוצדקת. הם התחילו להתרחק והפסיקו לדבר או לשחק איתי. סתם ככה. נשאר איתי חבר אחד שהיה החבר היחידי שלי כמעט בכל היסודי. הוא עדין בין החברים הכי טובים שהיו לי אי-פעם. היינו שונים, אבל עדין בילינו יחד. שנינו היינו החכמים. אני "הבת החכמה" והוא "הבן החכם". שנינו היינו היחידים בכיתה שקראו ספר גם אם המורה לא ביקשה שנכתוב "יומן קריאה". הוא תמיד תמך בי. פעם איזה ילד הציק לי והתחיל לצעוק עליי, אז החבר שלי בא אליו ונתן לו אגרוף. כמובן, שזו אלימות, אבל איכשהו זה היה צודק. הוא הגן עליי כפי שאף חבר שלי לא עשה ונראה לי יעשה. ואומר להגנתו שהוא מאוד מאוד לא אלים. בקושי יש לו שרירים.
תמיד גם הייתי שונה מהבנות. תמיד לבשתי את הדברים הלא נכונים: תייצים בכל עונות השנה, צמה אחת ועבה, אף פעם לא קוקו או חצי קוקו או פזור, נעלי בלנסטון שאז כינו אותן "נעלי חרא של סוסים" או מגפי קרוקס או נעלי קרוקס פשוטות. גם באתי בסנדלים בזמן שכולן רצו לבוא עם כפכפים. לא עניין אותי קניות ולא עשיתי עגילים וגם לא אעשה. אני לא חושבת שזו אני.
היתה פעם אחת שילדה מהכיתה שלי הזמינה את כל הבנות בכיתה למסיבת יום ההולדת שלה, חוץ ממני. בהתחלה שתקתי. ונראה לי שמאז הייתי יותר שקטה. כמעט ולא דיברתי מחוץ לשיעורים. התבודדתי בספר ובפינת החי הקטנה של בית הספר. מלטפת את הארנבונים בידיים רועדות.
ואז התחילה החטיבה. התחברתי לילדה מהקיבוץ כדי שלא ארגיש לבד כי החבר שלי עבר לתל אביב. לפני החטיבה, רציתי רק דבר אחד: שלא אהיה שוב הילדה המנודה שאף אחד לא אוהב, או הילדה החכמה הזו שמקניטים אותה. התחלתי ללבשו ג'ינסים ומאותו רגע גם התחלתי לחבב אותם יותר מאשר תייצים וכיום אני לא הולכת איתם כמעט, אני כבר לא אוהבת אותם. התחלתי לסדר את השיער בחצי קוקו. אבל עדין מקניטים אותי. ועדין קוראים לי "מוזרה", "אנציקלופדיה/ ויקיפדיה מהלכת", "המוזרה שכותבת וקראת כל הזמן", "המתבודדת". ולא שאכפת לי במיוחד. אבל זה כואב ותמיד יכאב. כל ילד שאומר שלא כואב לו שמקניטים אותו זה שקר, כי בכולנו זה פוגע באיזשהו מקום.
השנה גם התחלתי להיות מדוכאת מהחיים, לא מצאתי להם משמעות. אומנם לא ברמה של "לחתוך את עצמי ולהתאבד", אבל עדין, דיכאון. הפנו אותי ליועצת, וזה עזר איכשהו. אני עדין מדוכאת ועדין אשתוק ליד ילדים שמפחידים אותי, מגעילים אליי ולא אדבר עם מישהו מחוץ לכיתה ששם אני מצביעה כל הזמן. אני אומרת את הכל בקול שקט וביישני. ולפעמיים, אני מנסה "לעקוץ" את הילדים המגעילים בחזרה, לפעמיים בהצלחה.
לא השתניתי כדי להיות מקובלת. רציתי פשוט לנסות להרגיש איך זה. וזה לא כיף. אני תמיד עצמי, וזו אני ואני לא מתביישת.
יש לי מעט חברות, חמש פחות או יותר. אני יודעת שאולי יש ילדים שהיו רוצים שיהיו להם לפחות אחד, אבל זה עדין כואב. ואני די בטוחה ששתיים או שלוש מהן לא היו בכלל חברות שלי אם לא הייתי חברה של שתיים אחרות שהן גם חברות שלהן. וכנראה שאני כזאת. "הנוספת".
אף ילד לא נחמד אליי בכיתה. כולם מגעילים, אפילו הנחמדים שביניהם.
ופעם אמרו לי שאני בוגרת לגילי ולא ידעתי אם זו מחמאה או לא. מצד אחד, אני בוגרת וזה טוב, אבל מצד שני, בגלל זה אין לי חברים כי כולם עסוקים ב"איזה בגד מהמם", "איזה שיר מגניב אוציא הראפר הזה" ו"מי עם מי ומתי נצא לקניות ויעלה הפרק החדש של טלנובלה ארגנטינאית". לא שיש לי בעיה עם טלנובלות או בגדים או ראפרים (למרות שמוזיקת ראפ היא בין סגנונות המזיקה הכי פחות אהובים עלי) ולא שאני מנסה להעליב, פשוט זה כך. אותי זה פחות מעניין. והיום אני מבינה שלהיות בוגרת זה טוב.
וזו אני: אני גיקית-חנונית- טומבוי. אומנם לא לבשתי בגדי בנים פרט לעניבות, אבל הייתי טומבוי. ראיתי תוכניות של בנים והיו לי רק חברים בנים עד החטיבה ששם הבנים הפכו לטמבלים (סליחה לבני הסימנייה. אתם לא טמבלים. אני מדברת על הטמבלים בשכבה שלי. שזאת אומרת: ערסים, מגעילים ועוד כמה דומים). אני לא מעריצה אנשים. אני מעריצה אנשים שעשו משהו שונה מהחברה ופרצו גבולות שהיא הציבה להם. לדוגמה: אלברט איינשטיין, ניוטון, גליליאו, תומאס אדיסון, לאונרדו דה וינצ'י, מארי קארי, קופרניקוס (יש לי קטע עם מדענים. אני חולת מדע), נפוליאון בונפרטה, שייקספיר, מרטין לות'ר קינג, בטהובן, גאנדי, מלאלה יוספזאי ואלו שרשומים בדף שלי.
אסביר על כמה. האחרונה, היא נערה בת שבע עשרה מאפגניסטן שנלחמה על זכויות הנשים הירודות שנמצאות שם ונלחמה בממשלה שם תקשורתית. יום אחד אנשי הטאליבן- שזה הארגון השולט שאחראי לחוסר השוויון שם, נכנסו לאוטובוס שהיא נסעה בו ושאלו את הבנות "מי זו מלאלה?" הבנות הצביעו עליה, ואנשי הטאליבן ירו בה. היא הובלה לבית החולים והבריאה שם. היא קיבלה פרס נובל לשלום. הפנים שלה הרוסות, אבל היא חייה והיא ממשכיה את המאבק. היא מתנגדת לשלטון. ואני מעריצה אותה למרות שהיא ממדינת אויב. קופרניקוס וגלילאו גילו תגליות כה מיוחדות ושונות ממה שהכנסייה חשבה (הכנסייה שלטה שם באותה תקופה) ולכן הכנסייה הכניסה אותם לכלא והרגה אותם. הם נאבקו על דעותיהם גם אם אף אחד לא תמך או אאמין בהם.
הגעתי גם למסקנה יום אחד שבני אדם הם מפלצות. כל אחד ואחת מהם. גם באנשים התמימים והנחמדים ביותר, גם החברים וההורים שלי, אלו שנראים לנו "מלאכים שומרי שמיים", הם לא. בכל אדם טמון רוע מסוים. לפעמיים גדול, לפעמיים קטן. לפעמיים מורגש ולפעמיים לא. אבל הוא נמצא שם, בכולנו.
אבל, בין ים המפלצות, מעופפות להן פיות קסומות שבהן טמון הטוב האנושי. אבל הן נדירות כמו הסיכוי שיהיה גם ליקוי ירח וגם ליקוי חמה במקביל. אני עוד לא פגשתי פייה, למזלי הרע. למרות שהכרתי ואני מכירה אנשים נחמדים, אבל גם הם מפלצות. הם אנשים טובים, אבל גם הם רעים. לא ברצוני להעליב אותם, זה פשוט נכון ואני חושבת שהם יודעים את זה. אני מקווה שאפגוש פייה.
אני מפלצת בלי, שום וויכוח, כי אני לא שונה. אני מפלצת רעה כמו כל המפלצות שהכרתי בחיי.
ואתם יודעים, לא אכפת לי שיעליבו אותי, תעליבו אותי חופשי!! פשוט אני אתקדם בחיים, ואתם תישארו באותו מקום, האנשים המגעילים והמעליבים (קרדיט לטיילור סוויפט). ומקסימום יהיה לי סיפור ילדות שאיכשהו ירגש.
*
לא כתבתי את כל זה שתרחמו עליי ותגידו "או, אנחנו תומכים בך ואת נהדרת" למרות שזה תמיד נחמד. אני פשוט רוצה לכתוב מי אני, בלי להתבייש. כי זו אני. ואומר לכם שכדאי לכם להיות עצמכם.
מלינדה כמוני. היא מנודה, ולא משתייכת לאף שבט. היא מרגישה דחויה ומרגישה רע. היא רק רוצה שהחברות שלה ישמעו את הצד שלה, וכשהן לא, היא שותקת. ולכן אני מבינה אותה. הדמויות כ"כ אנושיות, כנות ואמתיות כמו שלא הרגשתי אף פעם. כל הספר הזה גורם לך לעגור דמעות, כי זה אתה. כך גם אתה מרגיש. וכך גם אני מרגישה. אני לא רוצה שיעזרו לי, אני רק שיתנו לי להיות בחדר שלי כל היום, לקרוא, לכתוב ואולי לנמנם.
אני חושבת שמלינדה פגשה מפלצות יותר נוראיות ממני, שאורבות לה בכל פינה. היא פגשה את הרוע בהתגלמותו. היא עוד לא פגשה פייה. היא פגשה מפלצות נחמדות, אבל לא פייה. אולי בעתיד תפגוש.
למרות אהבתי לספרים, עוד לא פגשתי סופר שאני מעריצה. אבל נראה לי שזה השתנה עכשיו. לורי האלס אדרסון יכולה להיכנס למוח של בני הנוער ולכתוב את הכל בצורה כנה. היא תוקפת את בני הנוער המתעללים ומעמידה אותם במקומם. היא גרמה לי להתחבר לדמות יותר מאשר כל דמות שקראתי עד כה. לורי האלס אנדרסון, בואי לישראל. את יכולה לעזור לכל-כך הרבה בני נוער כאן. כל–כך הרבה בני נוער יתחברו אלייך ולסיפורך. אני רוצה לפגשו אותך ולהודות לך. בזכותך הבנתי שאני לא מפחדת ואני אמיצה.
קראו את הספר. לא תתחרטו. זה אחד הספרים הכנים והמרגשים ביותר שבן נוער יקרא. אני אשמור את הספר לילדים שלי ואקרא להם אותו. ברצינות. אומר להם שהרגשתי כמו הדמות הראשית. אבל כמובן שאקרא לה אותו בזמן המתאים.
אם הגעתי למקומות לא קשורים, או שהפתיחה על עצמי היתה מעוסה, מעיקה, מעצבנת או ארוכה, אז אני מתנצלת. פשוט רציתי לפרוק מהלב הכל. אני לא זקוקה לתנחומים, או ל"עזרה בקשרים חברתיים" כמו שאמא שלי רוצה שיעשו לי, פשוט שיניחו לי. אני יודעת מה לעשות. כי אני גאה להיות מי שאני, ולהתעלם מכל הילדים האחרים. ואל תחשבו שכבר לא פוגעים בי, כי פוגעים. וזה לא ישתנה.
אומר לכם שאם יש ילד מתבודד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו בכיתה או בהפסקה, שבו לידו לא משנה מה יאמר. גם אם הוא יהיה ציני או עוקצני, כי זה נראה לי מה שאנחנו עושים. אנחנו תוקפים כדי שלא יראו כמה אנחנו חלשים.
*
אני סנואו פוקס.
אני מלינדה.
