ביקורת ספרותית על קופסה שחורה מאת עמוס עוז
ספר מעולה

---

אנחנו חיים בעידן טכנולוגי מדהים, בכל רגע נתון אני יכול לתקשר עם מישהו בעולם, לא רק לשוחח איתו, אלא ממש לראות אותו מולי, כאילו לא מפרידים בינינו אלפי קילומטרים.
אבל העידן הזה משקף גם את האבולוציה התקשורתית שלנו, שהפכה להיות ברובה מיידית ולקונית. בפלטפורמות הנוכחיות בהם אנו מתקשרים (הפלאפון, האינטרנט וכד'), כבר אין לאנשים סבלנות להשקיע בשיחה אמיתית, לעיתים הם אפילו מואסים במילים.
והמסרים האישיים המשמעותיים בין אדם לחברו? הם בכלל נעלמו מהנוף התקשורתי שלנו.
לכן, אולי גם מפאת היותי אדם סנטימנטלי, אני מוצא קסם מסוים בעולם המכתבים הנושן – הציפייה האדירה בין מכתב למכתב, הטון האישי הנובע, בחירת המילים בפינצטה או ההשתפכות המוחלטת היא פשוט נפלאה בעיניי.
לפעמים אני מדמיין לי איך בשובי מהעבודה אני מוצא פתאום בתיבה הדואר מכתב שנשלח עבורי ממרחקים הישר לפלסטינה. אני קורא בשקיקה איך אהובת ילדותי מאירופה מגשימה את עצמה, מריח את בשמה דרך הנייר העדין ונוצר את כתב ידה המסולסל, מהרהר אחר קריאה חוזרת מענגת כיצד עלי להשיב.
תחשבו אלו בני מזל היו האנשים בתקופה ההיא - אומנם היה זה כורח הנסיבות, אך בזכות התקשורת המסורבלת והאיטית, אנשים שפכו את לבם את תוך הכתיבה, שיתפו תחושות ולבטים שהיום בקושי צפים, כתבו מילים אותם האדם יוכל לנצור איתו לעולמים.
ועל מה אנחנו נתרפק לעת זקנה, על צילום מסך יוקרתי של שיחת צ'אט? על מסרון מקרטע עם אהובה מהעבר?
לא הייתם מעדיפים לקבל מהבן המטייל במזרח מכתב סוחף מאשר שיחת הפלאפון הקטועה, שתישכח עם השנים? לא הייתם רוצים להיזכר באנשים שהייתם לפני עשרים ושלושים שנה באמצעות הרמוניית המילים הנצחית?

הרומן "קופסה שחורה" של עמוס עוז הוא רומן מכתבים המגולל את מערכת היחסים הסבוכה והארסית בין בני הזוג הגרוש, אלכסנדר ואילנה, בנם הסורר בועז ומישל בעל החזון הנבואי.

רומן מכתבים הוא אתגר לא פשוט עבור הסופר - לא רק שעליו למצוא קול שונה וייחודי עבור כל אחת מדמויותיו, אלא גם שמוטל עליו להבהיר, כל פעם מחדש, מהם הגורמים להשתפכות הציורית המפורטת שלה או לחלופין לתיאור המאורעות מהעבר, אחרת הוא עלול לאבד את אמינות קוראיו.

אחד הדברים המעניינים עבור הקורא, היא העובדה שהוא צריך לקחת את כל התכתבויות בין הדמויות בעירבון מוגבל, כי אף פעם לא ניתן לדעת מתי הדמות דוברת אמת ומתי היא משקרת, למשל בשביל להתריס, לזעזע או לרמוס את האחר.

הסיפור ממחיש שרגשות הם כמו כלים שלובים - ככל שנישאים רכסי האהבה, ככה מעמיקות מצולות השנאה.
שרשרת המכתבים בין אילנה ואלכס הייתה ארסית ומרהיבה, היא הייתה גדושה בעלבונות אישיים, נבואות מבעיתות והשתלחויות חסרות רסן, הכל באופן ציורי להפליא.
עצם העובדה שאהבה יכולה לפרוח על אדמת טרשים נוקשה ואכזרית שכזו הייתה מין תגלית עבורי, אותה היטיב עוז לתאר.
מערכת היחסים הנחשפת אלינו בהדרגה טומנת בחובה עצמת רגשות שכמוה מעולם לא חוויתי, ולא בטוח שארצה אי פעם לחוות.
היא מעוררת סקרנות גדולה מאין דלה עוז את השראתו, כיצד הצליח לפרוש בפנינו את תהומות השנאה האדירים באופן כה מדויק להחריד.

הקופסה השחורה מתקשרת אצלנו בעיקר אל טרגדיות תעופה איומות, מעין קמצוץ נחמה עבור המשפחות השכולות, לדעת מה השתבש בצורה כה נוראה.
אחרי שבע שנים של דממה גמורה מתפתים אילנה ואלכס לפתוח את הקופסה השחורה שלהם, את תיבת הפנדורה האדירה, למרות כל ההשלכות האפשריות.
אבל האם מישהו באמת בדק מה מתרחש לאחר פתיחת התיבה, אחרי ששרשרת הצרות משתלחת בעולם, האם בתחתית התיבה נוכל למצוא אולי איזושהי הארה?

הכתיבה של עוז היא יצירת אומנות, היא פשוט תאווה לעיניים.
אני לא יכול למנות את מספר הפעמים שעצרתי בשביל לאפשר למילים לחלחל, מוצא עצמי מתמוגג על המטאפורות היצירתיות המרהיבות שלו, משחרר אנחה של התפעלות עמוקה.
אומנם קראתי רק חמישה מסיפוריו (שלושה רומנים ושני סיפורים קצרים), אבל אני יכול להכריז קבל עם ועדה שעוז הוא הסופר האהוב עלי בעולם, לפחות מבחינת סגנון הכתיבה.

הנה אחד המשפטים אותו אנצור איתי לעד, זה שהותיר אותי לקרוא אותו שוב ושוב ולהתענג על דיוקו הפיוטי – "יש אושר בעולם, אלק, והייסורים אינם היפוכו אלא המבוי הצר שבעדו עוברים בכפיפה, בזחילה, בזחילה בין סרפדים, אל קרחת היער שטופה בכסף ירחי."

שגיאות הכתיב המכוונות במכתביו של בועז הפריעו לי תחילה, אך עם הקריאה מתבהר שהן מסמלות את הפראות השמיימית של הנער, שהפך אט אט לדמות השקולה והשלווה בסיפור.
כמו כן, לא תמיד ירדתי לסוף דעתו של פרופסור גדעון בטיוטות האישיות שלו, אולי אצליח לעשות זאת, בקריאה שנייה.

העלילה קצת איבדה מכוחה לקראת תום הסיפור, אך בכל זאת, הסוף היה מוצלח בעיניי, שכן הייתה בו מין סגירת מעגל.
אלכסנדר יסיים את חייו במקום בו הם התחילו, היכן שהחלה האכזריות המהפנטת שלו לצבור תאוצה.
הוא ימות בבית בו מתה אמו, וייקבר לצד קוף המחמד שלו, חברו היחיד בעולם.
רגעיו האחרונים יהיו לצד אשתו ובנו, משפחתו המפורקת שהתאחדה במין אידיליה האפשרית רק בקץ כל הימים (או בימות המשיח, באירוניה עזה כלפי מישל).
אז מי אמר שלא ניתן למצוא גאולה בתחתית הקופסה השחורה.

ספר מעולה, מומלץ.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על קופסה שחורה