נתחיל בזה ש... כמעט בכל אחד מאתנו מסתתרת כמיהה תמידית לאחוז בידו את הרומן המושלם/האולטימטיבי. אבל לא רק... רובנו משתוקקים תדיר למצוא או להגיע ליצירה –כל יצירה- שתאפשר לנו לצעוק את "אאוריקה" הפרטית שלנו. לשאוג בקול תרועה- מצאתי ! ... וזה בעצם חיפוש די סיזיפי כי הוא משאיר אותנו במעלה ההר בטיפוס אין סופי, ובכמיהה שאינה פוסקת, וטוב שכך אני מודה לאלוהים כל פעם מחדש, ומצפה ליצירת המופת הבאה.... וצ'רלס בוקובסקי כתב על זה שיר, כן דווקא הוא הבוטה עם הפה הגדול, הצליח להפיק פה ושם משפטים נקיים ...
" השיר המושלם אף פעם לא נכתב... אף פעם לא ייכתב כאן או במקום אחר, בפריז בפרו...השיר המושלם לעולם לא ייכתב, ובעבור זה בואו נודה לאלוהים ! "

אז על מה כותב עמוס עוז ב"קופסה שחורה" ?
הוא מנסה להגדיר את הדי.אן.איי של הזוגיות, של הנישואין ושל הגירושין. במילים אחרות הוא שואף להגיע לגרעין הליבה של היחסים כדי לאתר את הסיבות להתרסקות שלהם. "כל אדם הוא פלנטה שמנצנץ מרחוק מתי שאין עננים באמצע, אבל העננים באים והולכים", ו"קופסה שחורה" מנסה לחשוף את הסיבות שגרמו להתרסקות הזו, ועל הדרך לגעת במניעים, אלו שקדמו להתרסקות, מ"בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ" שלנו ,ועד היום השישי "זכר ונקבה ברא אותם"...להגדיר את העמוק העמוק של הנפש, ולאפשר לה להתעלות על מגבלותיה.

זהו רומן מכתבים, אחד מסיפורי האהבה הלא שגרתיים שקראתי, שבו הסופר יוצר עבורנו סצנות נפלאות וחד פעמיות, בשפה עשירה ומדויקת, חוצבת לבבות, טבולה באווירה אירוטית מבלי שתידרש לשום גוון של אפור, ובכלל מבלי שתידרש אפילו למגע ישיר, ושכל דמות בה מקבלת את הנפח הנכון לה מכף רגל ועד ראש וגם את הק'ילומטראז' שהיא עשתה ועושה בנוסף לשינוי שהיא עוברת מסצנה אחת לבאה אחריה. אפשר לומר שזו גם שירה אינטימית במיטבה, ו/או קולנוע במיטבו, כי עוז הוא צייר, משורר, בימאי, תסריטאי, חוקר, מדען, פסיכולוג, מוסיקאי בקיצור – מנצח.

אין אפשרות להניח לאף אחת מהדמויות שלו, וגם אין סיכוי שלא נשתתף במשחק המטלטל של אלק (אלכס) ואילנה – שתי "הפלנטות" הראשיות שמנהלות ביניהם יחסי אהבה/שנאה. בעל ואישה גרושים מזה שבע שנים, שממשיכים לנצח ולהביס זה את זה, להכריע להשתלט זה על זה, ולהשאיר אותנו לא פעם בפה פעור לנוכח התשוקה שהם מצליחים לעורר . וגם כוכבי הלויין שנעים מסביב, נוגעים/לא נוגעים בנו בדרכם, וקיומם מקל על עוז להלל את הגיבורים הראשיים, לנפץ אותם כגלים במחי יד כשצריך, להפליא בניצוצות כנדרש ולהכביר את כמות הקצף במידה, ובדרך הזו להטביע אותם בנו, הקוראים, כ-ח-ו-ת-ם .

מומחה גדול בחריזת שירי הלל לגיבורים שלו כבר אמרתי ? תמיד אני חוזרת על עצמי ולא מחמת הגיל ...

"אדם נולד כדי להידמות, וגדל כדי להיבדל" אמר המשורר דוד אבידן .

הללויה !

קופסה שחורה הוא רומן מכתבים. אתם אולי זוכרים דבר כזה עם דפים, מעטפה, בול, לפעמים דפים מיוחדים, ריח מיוחד, בול יוצא דופן, טקסט מוקפד ובעיקר הצורך לומר ולומר הרבה, והכי גרוע, הזמן שלוקח למכתב להגיע ותשובה לחזור. פעם היו אפילו חברים לעט, מין התכתבות רבת דפים בין שני חברים וזה היה בהחלט מוי כיף. היום זהו עידן של הסחת דעת מהודעות מידיות מכל סוג ומין, חסרות ריח וטעם. כתיבת מכתב גם לוותה ברגשות מתאימים ושגיבים, מה שהצעירים של היום לא יבינו.
כמה וכמה שותפים להתכתבות: הפרופסור אלכסנדר גדעון, הבעל לשעבר (מיקי לאון או איתי טיראן, מי שפנוי, בסדרה), אילנה אשתו לשעבר (איילת זורר בסדרה), הבעל הנוכחי (אושרי כהן בסדרה, לא סגור), עוה"ד זקהיים (צחי גראד בסדרה) והבן הבעייתי, היפה והאלים (און רפאלי או מיכאל גבעתי, מי שיותר גבוה, בסדרה). בין כל אלה קיימת חלופת מכתבים נטולת כל פוליטיקלי קורקט, שופעת קללות ארסיות, אמירות נוקבות והטחות בוץ. משובב נפש. כל האמיתות נחשפות במכתבים, הניסוחים מדודים ומושחזים כדי לגרום למירב האימפקט (אין מילה מתאימה בעברית) ולפעמים גם להכאיב. הכאב אינה תמיד של הנמען, עוד מושג מעידן המכתבים.
מההתחלה, מהפניה של אילנה לגדעון בעלה לשעבר, שיעשה משהו (כספי בעיקר) למען בנו הבעייתי, בועז, הקורא סקרן מה מסתתר מאחורי התכחשות האב לבנו, אבל נדיבותו מעל ומעבר למרות הכל. לאט לאט הכל נחשף. כל הקרביים נשפכים החוצה. מרגע זה, וזה די מההתחלה, מתחילה טֶקְטוֹנִיקַת הלוחות, כדור הארץ כבר לא מה שהיה ולא יהיה לפני חלופת המכתבים. מי שעובר את מירב השינויים הוא הבעל החדש מישל סומו, אבל גם לאחרים לא חסר.
ברגיל, הקורא או הצופה בכל אמצעי צפייה קיים, תופס צד. זה נוח, זה אנושי וזה נעשה ללא תשומת לב מיוחדת. האישה כותבת אל בעלה לשעבר, מבקשת עזרה כספית ומיד הוא נתפס כנבל שהתחמק מתשלום. כשמתברר שהוא גם מפורסם ועשיר, אז הוא גם נבל וגם חתיכת חרא. אלא שלכתוב על זה ספר זה קצת קל וגם פשוט וגם סתמי. עד מהרה מתברר שבחיים כמו בחיים, שום דבר לא פשוט. אלכסנדר גדעון, אלק(ס) בשבילכם, ממהר לשלם. אין לו אקדח ברקה, אבל יש לו אינטרס. כל כך הוא ממהר לשלם והרבה ומעבר למה שהתבקש, שחייהם של אשתו לשעבר, בנו בן ה-16 והאב מישל, ממהרים כולם להשתנות מקיר לקיר, ממסד עד טפחות, מגב אלי בטן. כבר לא ברור מי הטוב, מי הרע וגם מכוער לא ממש התגלה.
יש קסם במכתבים: אף אחד לא קוטע אותך, אתה יכול לחזור ולמחוק, להוסיף נ. ב. ולקוות שמה שאמרת נאמר כראוי. מנגד, לחבר ספר מכתבים מצריך מידה של יכולת ובזה ההצלחה של עוז היא מעל ומעבר. יש מכתבים קצרים, יש ארוכים, יש מפתיעים והסה"כ הסופי יותר מסך כל מכתביו.
כל הספר עוסק בחלופת מכתבים מפברואר 1976 ועד אוקטובר באותה שנה. שמונה חודשים בהם עוברים כל הכותבים והמכותבים מטמורפוזה מדהימה, שנאות הופכות לאהבות, דעות משתנות ומעל כולם מתגלה בסוף שלחיים אמנם אין משמעות מי יודע מה, אבל צריך לחיות ולתת לחיות, ואת זה מגלה לכולם דווקא הצעיר, האלים והיפה מכולם.
הכתיבה משובחת וחדה, לכל דמות קול מזוהה משלה, הכתיבה נעשית במשלב גבוה כיאה וכיאות לספר משובח והסה"כ מופתי.

בילדותי, היתה לי חברה רוסיה, עולה חדשה. היא היתה רזה כמו ענף ולבנה כמו שמנת עם טעויות בעברית שאף פעם לא תיקנתי באנוכיותי המשועשעת.
יום אחד, הגיע השכן שלנו, רופא שיניים פרטי. בחור ערבי ששתי בנותיו היו לעתים מצטרפות למשחקינו בחצר. לדוקטור אביהן, לא היה שום דבר נגדנו. להפך, משפחתי היתה בין לקוחותיו ודודי היה בתהליך שתלים אצלו שסיבסד לו, אני מנחשת, נתח מהמשכנתא. אבל את "רוסיה", כפי שכינה אותה - לא אהב.
הוא נכנס אל החצר, ודבר ראשון קרא אל בנותיו, “תעאל להון!”
הן רצו אליו, ואנו נעמדנו דום.
“ואת - “ הוא הצביע אל חברתי, “את, רוסיה, למה את כאן כל הזמן? את לא שייכת לכאן. לכי הביתה, אל תתקרבי יותר אל הבית הזה או אל הבנות שלי.”
אף פעם לא ראיתי אותו זועם כך, היה אדם רגוע. העובדה שהעיר לה לא לחזור לבית שאינו שלו, לא עוררה בי מחאה. הייתי המומה מדי והסתכלתי בחברתי עוזבת, רצה לביתה.
היא לקחה קשות את סרטו שובר הקופות של הרופא ולא חזרה לבקרי. כמה ימים לאחר מכן, הלכתי לבית דודה, שם התגוררה מאז עלתה לארץ, ודפקתי על דלתו. שאלתי היכן היא, האם תרצה לצאת לשחק.
הוא נראה מופתע, “לא ידעת?” שאל, “היא חזרה לרוסיה.”
כמובן שלא ידעתי. ביקשתי את הכתובת שלה ברוסיה, והוא נתן לי אותה בנדיבות בליווי כוס לימונדה קרה.
מאז, הפכה חברתי הטובה מימי ילדותי לחברתי לעט. נהגנו לכתוב זו לזו. היא כתבה יפה מאוד בעברית ואף נהגה לשרבט פה ושם ציורים משובבי נפש. כתבנו זו לזו על כל מה שעבר עלינו, הסבירה לי שהוריה הפתיעו אותה עם כרטיס ושאלה מה שלום “הערבי הדוקטור”.
יתכן שזו הפעם הראשונה שהיה קהל לכתיבתי. אלה לא היו חצאי מילים בתערובת פרצופים, כמו שאנשים עושים היום כשהם מתכתבים בטלפון. כשיושבים מול הנייר וכותבים, הוא לא שופט ולא ממהר. יש זמן להתנסח בלי הסחות דעת. אף אחד לא רואה אותך מקליד/ה, לא קוטע אותך, יש אפשרות למחוק ולנסח מחדש. ואז לשלשל לתיבה, ולחכות שיגיע המכתב. לבדוק כל יום את הדואר. איזה כיף היה אז למצוא מכתב הממוען אליך, ההתרגשות היתה בעיצומה. הייתי עוצרת את כל מה שאני עושה ומתיישבת לקראו. אני בטוחה שאם אשוב לבית הוריי ואפשפש קצת פה ושם, אמצא את המכתבים ואגלה עולמות שלמים שפרחו מזכרוני.
ואז, הפסקנו. יום אחד היא פשוט לא חזרה לכתוב, אני מניחה שהתבגרה, עברה דירה או אולי פתחה חשבון בפייסבוק. כנראה שלעולם לא אדע.

קופסה שחורה זהו רומן מכתבים, הוא גרם לי להתגעגע לימים ההם. למזלי, נולדתי כעשור לפני שדואר ישראל הומר לחברת שליחים של אמאזון, ועידן האינטרנט החל במסע השמדת האינטימיות.
דחיתי את כתיבת הביקורת הזו כבר בערך שבוע. חזרתי וקראתי מכתב פה ומכתב שם, לא הצלחתי להשתחרר מהם, והנה אני מוכנה.
שרשרת המכתבים המלווים את הקורא לאורך כל הדרך הם כקופסה שחורה במטוס. פותחים ומנתחים את כל הפערים לנגד עיניך.
הרומן מגולל, בצורה מופתית למדי, את סיפורם של אילנה ברנדשטטר ושני הגברים בחייה. יש לנו את מיכאל (מישל) סומו, בעלה הנוכחי, איש ימין מסורתי על גבול הדתי ההולך ומתחרד, הרואה שליחות בפדיון כל שטח בארץ ישראל השלמה, ובתם המתוקה יפעת. מעבר לים, הרי הוא אלכסנדר (אלק) גדעון, הגרוש, המחושב, הצונן, החוסך בהשתפכויות, דוקטור וכן איש צבא קבע בעברו החי בחו”ל שנתן לה, לפני שנים, בן סורר ומורה בעל נפש חופשיה ושגיאות כתיב מלוא הטנא, בועז. מדי פעם ישנם מכתביו של עוה”ד מאנפרד זקהיים המלוטש, הרואה עצמו כיועצו המשפטי והפיננסי של אלכס, וכמו כן, אביו הרוחני.
אילנה לא מסוגלת להרפות מאהבתה הראשונה, אלק. היא סבלה מיחסו והתעללה בו, כפעולת גומלין. אחרי שנות שתיקה היא כותבת לו מכתב ובו מתחננת לכסף. הוא נופל ברשת מכתביה העוגבניים והמצליפים, מה שמתחיל סדרה של התכתבויות החושפת סודות וזורעת רעל וארס על המשפחה השבורה כולה. סיפורים מהעבר מפתחים תמונות חדשות בחדרי מחשכים, מלחינים כל פעם הרמונית פרשנויות חדשה.

אהבתי את כתיבתו של עוז ברומן זה, יש בה את היופי והפואטיות הרגילות בספריו, ויש גם מעבר. ישנו שילוב של רחשי אהבה ושנאה שאין להם היכן לקונן. הייתי סקרנית לקרוא כל פעם את המכתב הבא, מה שלא אפשר לי להניח את הספר מהיד.
הרבה נושאים עולים במהלך חליפות המכתבים המפזזים מיד ליד. דת, ציונות, גזענות, יחסי עדות, אך הם לא מיקדו את תשומת הלב. תשומת לבי היתה מפוקסת על הדמויות ומערכות יחסיהן והן לרגע לא יצאו לי מהלב. בעיקר אלכס הקר והלקוני שלקח לי קצת יותר זמן לפענח.

זה נשמע לי כמו אתגר קשוח, לכתוב רומן מכתבים. עוז עשה זאת בכישרון מעורר הערצה. הוא שמר על קולות שונים אצל כל אחד, ועדיין שמר על איזון ביניהם. רצף האירועים היה אמין ביותר. לרוב הצלחתי לאתר גם את השקרים, המניפולציות בין המילים או ההתרסה. אני הייתי הקוסמטיקאית, והמכתבים - ראשים שחורים.

שני דברים איכזבו אותי ברומן הזה. אמנם לא דרסטיים אבל שווים ציון.
הראשון הוא דמותה של אילנה. מה קורה עם הדמויות הראשיות הנשיות בספריו של עוז? הן דרמטיות עד כאב, קוראות לשינוי ולא מרוצות מהחיים שלהן אבל גם לא עושות עם זה שום דבר, נותנות לאחרים למשוך בחוטיהן ולרוב מתנהגות בצורה מושחתת.
הדבר השני היה הסוף. אולי אני טועה, אבל הרגשתי שעוז לא ידע לאן לפנות. ואז, הספר פשוט נגמר. פתאום. אני זוכרת שסגרתי את הספר וחשבתי לעצמי, “איפה שאר המכתבים? עוז חייב לי עוד כמה מכתבים.”

בשורה תחתונה, הספר ייצר בי כמויות מפלילות של דופמין למן ההתחלה ועד הסוף, ועל כך אין לי אלא לתת לו חמישה כוכבים ולהמליץ בחום.

צחוק הגורל - את הספר הזה מצאתי בתוך ארגז-קופסה שחור, יחד עם עוד איזה עשרה ספרים נוספים – בסמוך למיכל המחזור של אמניר. מי שהניח אותם כנראה חס עליהם וביקש למצוא להם קוראים נוספים.

כמה נמלים תועות,דפים מצהיבים, חלקם קרועים, כתמים - כל אלו קידמו את פניי כשפתחתי את הספר, אבל אני חייב לציין שהם השתלבו יפה בנוף הסיפורי. הסיפור פשוט: סיפור אהבה גדול שמתרסק וגווע ווהופך לשנאה עמוקה ויוקדת שמוצאת את ביטויה בספר בצורת חילופי מכתבים, בכמה וכמה קולות. הרקע – ישראל של שנות השבעים של המאה הקודמת, מה שמוסיף קצת נוסטלגיה לכל העניין, כי בעידן של חילופי מסרים קצרצרים בעולם שכולו ווטסאפים ופייסבוקים ו-SMS, יש משהו רומנטי בעיניי בהשתפכויות רגשיות בכתב יד קטן וצפוף על גבי דפים אמיתיים. אבל מסתבר שהשתפכויות רגשיות ורומנטיקה לא בדיוק משתלבים ברומן המכתבים הזה. צמד האוהבים בעבר והשונאים בהווה מצחצחים חרבות ומתעמתים ביניהם בצורה קשה ביותר. לא נמצא פה קללות, ניבולי פה ודברי נאצה, להפך – השפה פיוטית ומליצית וגבוהה וציורית, אבל המילים היפות והגבוהות שבני הזוג לשעבר מחליפים ביניהם לאחר שבע שנות שתיקה רועמת – מרכיבות משפטים רוויי שנאה וארס והמון רגשות שליליים האחד כלפי השנייה. גם כאשר הם עייפים מההתנצחויות הקשות, עדיין יש לדברים טעם ציני מר: "כלום לא פיענחנו, אלק. רק החלפנו חיצים מורעלים. הולכת ודועכת תאוותי להתנקם בך. תם ונשלם. רק תן לי להיות בזרועותיך. להניח אצבעותיי על עורפך, להחליק את בלוריתך המאפירה. לשבת לידך בג'יפ המוצלף בשוט רוח, לגמא כביש הרים נידח, להתענג על נהיגתך התוקפנית כאבחת חרב ועם זאת מדויקת ומחושבת כמו מכת טניס יפה. להתגנב יחפה מאחוריך ולהשקיע אצבעות בשערך כשאתה יושב רכון אל מכתבתך, קורן בהילת החשמל של מנורת שולחנך. אהיה אשתך שפחתך." איזה כתיבה משובחת ומענגת.
הספר כתוב נפלא. עוז מצליח להביע קולות שונים ויחודיים בחילופי המכתבים – לכל קול סגנון כתיבה שונה ומיוחד משלו, והוא מצליח גם להיכנס לעורה של בת המין השני, אילנה, בצורה אותנטית לחלוטין.

ההסתייגות היחידה שלי מהספר היא שעם כל זה שהוא מעולה, יש בו מטענים רגשיים כל כך קשים ושליליים, שפשוט לא עושים טוב על הלב. אפשר לומר שאור קרן לא מצא שום קרן אור וזה הותיר בו טעם חמצמץ ולא נעים.

קופסה שחורה עמוס עוז.
את הספר קופסה שחורה קראתי בסוף שנות ה – 80 או תחילת שנות ה – 90. קראתיו מאחר שהערכתי מאוד את כתיבתו של עמוס עוז, וסיקרן אותי לדעת על מה הקצף, התרעומת ודברי הביקורת המרושעים שהספידו את הסופר, סתמו עליו את הגולל והכריזו קבל עם ועדה שיומי עמוס עוז כסופר תמו. לאחר שקראתי את קופסה שחורה גמרתי ביני ובין עצמי שמדובר בספר מצוין. התייחסתי בבוז לכל המבקרים מבלי לשאול למה ? למה נוצקה לפתע החזית המאוחדת הזו, הכוללת את עלית המבקרים הספרותיים מכל הזרמים בחברה הישראלית – אשכנזים, מזרחיים, קיבוצניקים, דתיים מבקרי ספרות המכתירים את עצמם כאוונגרד, ובין כל אלה לא חסכו את שבטם גם כאלה שהמקלדת שלהם נוטה לציניות אכזרית. יתכן ולא הייתי תורח לכתוב את הביקורת הזו, אלמלא ראיתי לאחרונה סרט "החלון הרביעי" על עמוס עוז ובו הופיעו כמה מבקרים שבזמנו הביעו את דעתם אחרי יציאתו לאור של "קופסה שחורה," בעקבות כך הרגשתי באיזו חובה אישית להשיב על השאלה – למה ? אף לא אחד מבין המבקרים יכול היה להתעלם מהשפה, מהאיכות הספרותית, מהדימויים, שאחדים מהם מדויקים ומבריקים להפליא מכל בחינה, בנוסף לכך הציטוטים והרמזים המשובצים פה ושם מתוך מיטב הספרות העולמית, כפרפראות ליודעי ספר. אלא מה ? דווקא העילוי הספרותי שמתגלה כאן, נמצא בעיניהם לכף חובה ולא לכף זכות – למה ? ובכן אם לא ברמה הספרותית אספו המבקרים את השוטים ואת העקרבים להצליף ולעקוץ את הסופר, הרי שמדובר בתוכן. הספר כולו מורכב ממכתבים ומברקים שהדמויות שולחות זו לזו. לשתי דמויות במיוחד העניק עמוס לשון רהוטה ואיכויות ספרותיות יוצאות דופן, ברמה הספרותית הגבוהה ביותר. מתוך חליפת המכתבים והמברקים הולך ונרקם סיפור חיים, כביכול סיפורם של הדמויות הנוטלות חלק בעלילה, אולם בעצם מדובר באלגוריה, אלגוריה מבריקה על המתרחש בארץ ישראל ועל הכוחות החברתיים הנאבקים בה אלה באלה. אני מתקשה להאמין שרק אני הוא הגאון שעמד על הפרשנות הזו, ושהיא חמקה מדעתם של כל שאר מבקרי הספרות. בדרך כלל אין לי נטייה לעסוק במחקר השוואתי וליחס את מקומו של ספר אחד כחלק בלתי נפרד מספר אחר של אותו סופר, אך עתה אחרוג מנטייתי זו מפני שמדובר בעצם בשני ספרים אשר כפי הנראה נכתבו במקביל ובאותו הזמן. "קופסה שחורה" יצא לאור ב – 1986 ושנה אחר כך יצא לאור לקט כתבות של עמוס עוז בעיתונות, בספר בשם – "ממורדות הלבנון" ב – 1987. וכאן טמון העוקץ. שני הספרים הללו הם ביקורת נוקבת על ממשלות ישראל ועל החברה הישראלית. אלא שבספר הראשון נאספות העובדות במסווה של סיפור אישי, צעד אחר צעד מתפתחת העלילה כמו חשיפת עובדות מתוך קופסה שחורה, לאחר התרסקות המטוס. בספר השני העובדות גלויות מראש, הפרטים ברורים למדי, רק האמירה עומדת כמו עצם בגרון, לא לפלוט ולא לבלוע וסיכומה של האמירה הוא ברור כשמש – אם תמשיך המדינה לצעוד בנתיב הזה, הרי היא צועדת לקראת התרסקות. ומכאן בא השם "קופסה שחורה." בשני הספרים לא נקבע זמן מוגדר ולא קצב להתרסקות, אך בשני הספרים מצביע עמוס על הכוח העולה שיגרום להתרסקות הזו, הוא הכוח של הפנטיות. כל הדמויות בספר הזה מייצגות פן מסוים בחברה הישראלית, פן שיש בו גם מידה מסוימת של פנטית, אך הדמות שמייצגת באופן הגלוי והבולט ביותר את הפנטיות ב"קופסה שחורה" הוא מישל אנרי סומו, בן למשפחה מאלג'יר שהיגרה לצרפת ולאחר מכן עברה לישראל. העובדה הזו גרמה לסופרים, קוראים ומבקרי ספרות מזרחיים להוציא שוב את השד מהבקבוק, מבלי להתייחס לכך שגם הקיבוצניקית, גם החייל לשעבר והפרופסור החילוני בזמן הווה, וגם עורך הדין עם הערותיו הציניות, הם פנטיים על פי דרכם ובצד הפנטיות מכל אחד ואחת מהדמויות בספר, נרקם ההיבט האישי הקרוב, המראה שלכולם יש גם רגשות חמים ואלה מעוררים הזדהות ואף הערכה במובנים מסוימים. ומה שמעצבן יותר מכול את האינטליגנציה המזרחית למקרא הספר הזה, הוא הבעת דעתו של עורך הדין הייקה, עם ההומור השחור שלו והחשיפה הצינית שלו, לגבי מישל אנרי סומו. כאן נכנסו אותם מבקרים למלכודת הפנטיות של עצמם, מבלי לשים לב, מכיוון שהמילים הבוטות של עורך הדין, אינן מצביעות על דעתו של עמוס עוז, אלא ראשית לכל אלה הן דעות שאפשר למצאן לא מעט בציבור הישראלי, ושנית, אף משמעותי יותר מצביע עמוס על הסיבה, מדוע משייט המטוס / ארץ ישראל לקראת התרסקות ? מפני שאף צד לא יכול ולא רוצה אולי להבין את הצד השני, כאשר המכנה המשותף של שני הניצים "מתוך החבורה" הוא פנטיות מטובלת בהשתוקקות לכסף, לעומתם שניים אחרים פנטים על פי דרכם, אך בזים לכסף, האחד מפני שיש לו הרבה וטירופו גובר על דאגתו לחשבון הדולרים שלו, ואילו השנייה היא קיבוצניקית תמה החיה בקיבוץ שאיבד את ערכיו כידוע, אך מכיוון שהיא מייצגת דמות משנית, פרשת הקיבוץ לא באה לידי ביטוי כמו לומר זו פרשה המיועדת לסיפור אחר. ודווקא כאן מצביע הסופר באופן ברור ומוחלט על המנצח, שעתיד להוביל את כל התזמורת הזו כהצלחה לשעתה, והוא דווקא מישל אנרי סומו ולא והאינטליגנציה המערבית והאינטליגנטים שלה, שמעצם מהותם הם אינם כלי בידי הפוליטיקאים, אולי להיפך. מוזר מאוד שמבקרי ספרות, עיתונאים וסופרים ממוצא מזרחי, לא גילו את תחזית הניצחון המוחץ של סומו ולא רשמו לכף זכות את אבחנתו של הסופר, השם את דברי ההלל הללו דווקא בפי עורך הדין היקה המכתיר את נצחונו של סומו, דווקא הוא ולא אחר. יתכן שסיבת התעלמותם מהתשבחות האלו נובעת מהעדפתם לפעול למען המאבק כנגד "האצולה האשכנזית." יתרה מכך שכחו לקחת בחשבון את מכתבי הטיוטות שפרופסור א. א. גדעון רשם לעצמו (במיוחד בעמודים – 117 – 115) אשר בהם מנתח הפרופסור את כוחה של הפנטיות בפרדוכס הנצחי של המנהיג אשר מוביל אותה, אשר בהתחלה אין הוא אלא קוריוז, דחליל שנהפך למנהיג, אבל כאשר הוא מצליח להידחף למרכז הקונצנזוס, נהפכים הלועגים לנלעגים, כעדת כלבים הנובחים לשמים, בעוד השירה עוברת בסך בביטחון ובשאננות. לאמור ידו של סומו על העליונה ודווקא "האצולה האשכנזית," יוצאת נלעגת. אם מישהו מטיל ספק בהפנייתי את קופסה שחורה אל מחוזות האלגוריה, אביא ציטוט אחד גלוי מבין רמזים רבים העלולים להיות סמויים מן העין – עמ' – 174 – "תאמין לי אלכס, הבולשביזם שלנו כבר גוסס. לא רחוק היום שהמדינה הזאת תהיה בידיים של סומו את זוהר ודומיהם. ואז יפשירו את האדמות בגדה ובסיני לבנייה עירונית, וכל רגב יהיה שווה את משקלו בזהב." כדי להימנע מספוילרים אומר רק ברמז שלמרות האמונה והדבקות במטרה של מישל אנרי סומו, עמוס עוז מטיל ספק ביכולת הצלחתם של כל הנפשות הפועלות, כולל סומו, אך ההבהרה לגישתו זו מופיעה רק בסוף הסיפור, בטרם התרסק המטוס לגמרי. הדברים שנכתבו ב – 1985 / 86 הינם תחילת התהליך של מה שמתרחש במדינת ישראל מאז ועד היום. שם התחילה נחיתת האונס של המדינה, אשר עמוס עוז מתאר אותה בתחכום, באהבה ובכאב אישי רב. את הדברים הללו מבקרי הספרים מכל שדרות הציבור, לא יכלו לסבול, לא יכלו לאפשר לביקורת הנוקבת הזו להתקבל ללא גנאי. כהמשך למסורת העתיקה – "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים." לאמור – נניח למטוס שיתרסק, מוטב שיתרסק הכול, אך איש לא ידע את חטאנו ואת בושתנו, והלוא אלה הם המרכיבים הנפשיים שעליהם מתבססת הפנטיות: סבל מגיל צעיר הגורם להתפתחותה של תוקפנות, התחברות לקבוצת שייכות, ל'אנחנו' על חשבון ה'אני' המתוסכל, ומכאן קצר המרחק לביטויי אלימות, הנגרמת מהתוקפנות, אשר מתבשלת בנפשן של הדמויות עד אשר מזדמנת השעה לתת לה ביטוי. ומעבר לכך ועל כל אלה, מרחף האגואיזם הפנטסטי של בעלי ההון, המעודדים את התוקפנות ואת הפנטיות, כדי למלא את כיסיהם בעוד ועוד מזומנים, ציניים לחיים וציניים למתים. עמוס עוז מתיחס ומפרש את השקעותיהם של בעלי ההון בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה באופן אחד וחד משמעי – הם מטורפים, מטורפים שהכוח שניתן בידיהם הולך לשווא, מפני שהם אבדו כיוון, ולמרות היחס החם והאנושי שלהם כלפי הקרובים אליהם, הם איבדו כל סוג של אמונה בערכי אנוש ומה שנותר להם הוא כספם לבדו, כסף שהם מפזרים אותו לכל רוח, בהתאם לשיגיונותיהם אשר ממילא אין להם כיוון מוגדר והוא משתנה חדשות לבקרים. עצובה מאוד היא התחזית הזו, במיוחד עבור חברה שהתימרה מראשית דרכה להיות אור לגויים וכך מסתיים גם הרומן הזה – עצוב עם ניצוץ קלוש של תקווה.

תמונת ראי מעולה של החברה הישראלית

בלי לפרט יותר מידי, אהבתי את הספר הזה.

קיבלתי לקרוא את הספר הזה בשיעור ספרות, והקטע הזה של קבלת ספרי קריאה בשיעור ספרות הוא בלתי נפרד. לפי מה שעלה לי מהקריאה, הכתיבה של המחבר ייחודית וגרמה לספר להיות נסבל. העלילה הופכת ליותר ויותר מעניינת ככל שהזמן עובר והדמויות הן לא דמויות קרטון שטחיות. אהבתי גם את העניין שהעלילה מתרחשת בארץ ישראל ונכתב בידי סופר ישראלי, גרם לי להתחבר לארץ. כי באמת נמאס לפעמים שרק ספרות זרה מקבלת את כל הפרסום וההוקרה.

התחברתי לעלילה, זה כמו להסתכל אל עבר הים ולראות את השמש ששוקעת בו. הדמות שהכי התחברתי אליו היה בועז, הבן המגודל של אלכסנדר ואילנה הגרושים.
הוא דמות קלילה והוא מסמל בעבורי חופש, אהבתי את זה שהוא מתנער מהחפירות וחוסר היציבות של ההורים שלו, הולך בדרכו כי אין הורים שיעניקו לו דרך, ומסתדר לא רע, אשכרה למדתי ממנו משהו בתקופה של לימודי הספרות.
אבל לא הכל שושנים ומלא אור בספר ולא אהבתי את הקטעים המתוחים בין האשכנזים והמזרחים בספר, זה הרס קצת את ערכו של הספר, אבל שיהיה.

ולסיום:

אחלה ספר וארבעה כוכבים.

בטכנולוגיה של היום ובכלל בכל מטוס יש את "הקופסה השחורה" כשמה כן היא....מגלה לנו במקרה חלילה של התרסקות או תקלה מה בדיוק קרה ברגעים האחרונים....מצד אחד בזכות אותה קופסה הטכנולוגיה מתפתחת, מאותה קופסה לומדים החוקרים על תקלות שהיו וכיצד ניתן למנוע אותן לפעם הבאה...מצד שני, כל כך מצמרר לחשוב אייך אפשר לשמוע ולהבין מה בן אדם מרגיש דקות לפני מותו....מזעזע...
אילנה ואלק מנסים לבדוק ולחקור מדוע כשלו במערכת היחסים שלהם כזוג נשוי, מה הסיבה שאלק מתכחש בצורה כל כך נחרצת לבנו, החיטוט בעבר עלול לפתוח פצעים ישנים ואלק אינו מעוניין בכך..
הספר בנוי בצורת רומן מכתבים המתרחש בשנות ה 70, עמוס עוז ממחיש את העבר אייך משפחה ישראל מתרסקת ומתפוררת..
אלכס ואילנה זוג נשוי שמתגרש לאחר הכישלון בחייהם, לבני הזוג בן בשם בועז...לאחר הגירושים אילנה מתחתנת שנית עם מישל.
הספר בנוי ממכתבים בין אלכס לאילנה, בזמן קריאת המכתבים מתגלים עובדות משמעותיים בחיי השניים, והסיבות להתפוררות הנישואים...
הגיבורים עושים חשבון נפש עם עצמם...חשבון לא קל בכלל....
כשמו של הספר כן הוא, עמוס עוז לא יכל למצוא כותרת מוצלחת יותר לספר, כשנוברים וחופרים בעבר מגלים דברים...פותחים פצעים ישנים שהגלידו כבר, השאלה היא האם זה כדאי? האם זה שווה את המחיר ? או שמא עדיף לעיתים לקבור את העבר, לתת לו לנוח, לא להעיר את הגולם...שישן...
המון שאלות, תהיות רבות עלו בי כשקראתי את הספר, אני באופן אישי הגעתי למסקנה אחת בלבד, לא משנה מה היה, לא משנה מה יהיה...האמת תמיד מנצחת וראויה לצאת.

אין ספק שעמוס עוז מכשף של מילים. הוא יודע לכתוב מדהים.
אבל, שני דברים הפריעו לי להנות מהספר הזה.
הראשון, כמו בכל ספריו, הדמויות שלו (בעיקר הנשיות) שונאות את עצמן. יצר ההרס העצמי שלהן קצת מגעיל אותי.אני מרגישה שהסופר עצמו שונא את הדמויות שלו-בעיקר הנשיות.
הסיבה השנייה והעיקרית היא הדמות הסטראוטיפית והשטוחה של מישל. קראתי את הספר מייד אחרי שקראתי את תיאום כוונות של סבתו והניגוד בין העמוקות והנהדרות שלו לתיאור הגזעני (אין לי דרך אחרת לתאר את זה) של כל דמות מזרחית ע"י עוז כמעט עשה לי בחילה. ופתאום הבנתי שהספר הזה הוא באמת קופסה שחורה, הקופסה השחורה של הראש של האליטה הלבנה, חילונית ושמאלנית שעוז הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת שלה. הוא חושב שהאנשים שבאו מארצות המזרח, הדים והימנים הם דמויות חסרות עומק. עדר שהם פשוט לא למדו איך לתמרן (וביבי למשל כן)וזה לא נכון.