ביקורת ספרותית על קופסה שחורה מאת עמוס עוז
ספר מעולה

---

קופסה שחורה עמוס עוז.
את הספר קופסה שחורה קראתי בסוף שנות ה – 80 או תחילת שנות ה – 90. קראתיו מאחר שהערכתי מאוד את כתיבתו של עמוס עוז, וסיקרן אותי לדעת על מה הקצף, התרעומת ודברי הביקורת המרושעים שהספידו את הסופר, סתמו עליו את הגולל והכריזו קבל עם ועדה שיומי עמוס עוז כסופר תמו. לאחר שקראתי את קופסה שחורה גמרתי ביני ובין עצמי שמדובר בספר מצוין. התייחסתי בבוז לכל המבקרים מבלי לשאול למה ? למה נוצקה לפתע החזית המאוחדת הזו, הכוללת את עלית המבקרים הספרותיים מכל הזרמים בחברה הישראלית – אשכנזים, מזרחיים, קיבוצניקים, דתיים מבקרי ספרות המכתירים את עצמם כאוונגרד, ובין כל אלה לא חסכו את שבטם גם כאלה שהמקלדת שלהם נוטה לציניות אכזרית. יתכן ולא הייתי תורח לכתוב את הביקורת הזו, אלמלא ראיתי לאחרונה סרט "החלון הרביעי" על עמוס עוז ובו הופיעו כמה מבקרים שבזמנו הביעו את דעתם אחרי יציאתו לאור של "קופסה שחורה," בעקבות כך הרגשתי באיזו חובה אישית להשיב על השאלה – למה ? אף לא אחד מבין המבקרים יכול היה להתעלם מהשפה, מהאיכות הספרותית, מהדימויים, שאחדים מהם מדויקים ומבריקים להפליא מכל בחינה, בנוסף לכך הציטוטים והרמזים המשובצים פה ושם מתוך מיטב הספרות העולמית, כפרפראות ליודעי ספר. אלא מה ? דווקא העילוי הספרותי שמתגלה כאן, נמצא בעיניהם לכף חובה ולא לכף זכות – למה ? ובכן אם לא ברמה הספרותית אספו המבקרים את השוטים ואת העקרבים להצליף ולעקוץ את הסופר, הרי שמדובר בתוכן. הספר כולו מורכב ממכתבים ומברקים שהדמויות שולחות זו לזו. לשתי דמויות במיוחד העניק עמוס לשון רהוטה ואיכויות ספרותיות יוצאות דופן, ברמה הספרותית הגבוהה ביותר. מתוך חליפת המכתבים והמברקים הולך ונרקם סיפור חיים, כביכול סיפורם של הדמויות הנוטלות חלק בעלילה, אולם בעצם מדובר באלגוריה, אלגוריה מבריקה על המתרחש בארץ ישראל ועל הכוחות החברתיים הנאבקים בה אלה באלה. אני מתקשה להאמין שרק אני הוא הגאון שעמד על הפרשנות הזו, ושהיא חמקה מדעתם של כל שאר מבקרי הספרות. בדרך כלל אין לי נטייה לעסוק במחקר השוואתי וליחס את מקומו של ספר אחד כחלק בלתי נפרד מספר אחר של אותו סופר, אך עתה אחרוג מנטייתי זו מפני שמדובר בעצם בשני ספרים אשר כפי הנראה נכתבו במקביל ובאותו הזמן. "קופסה שחורה" יצא לאור ב – 1986 ושנה אחר כך יצא לאור לקט כתבות של עמוס עוז בעיתונות, בספר בשם – "ממורדות הלבנון" ב – 1987. וכאן טמון העוקץ. שני הספרים הללו הם ביקורת נוקבת על ממשלות ישראל ועל החברה הישראלית. אלא שבספר הראשון נאספות העובדות במסווה של סיפור אישי, צעד אחר צעד מתפתחת העלילה כמו חשיפת עובדות מתוך קופסה שחורה, לאחר התרסקות המטוס. בספר השני העובדות גלויות מראש, הפרטים ברורים למדי, רק האמירה עומדת כמו עצם בגרון, לא לפלוט ולא לבלוע וסיכומה של האמירה הוא ברור כשמש – אם תמשיך המדינה לצעוד בנתיב הזה, הרי היא צועדת לקראת התרסקות. ומכאן בא השם "קופסה שחורה." בשני הספרים לא נקבע זמן מוגדר ולא קצב להתרסקות, אך בשני הספרים מצביע עמוס על הכוח העולה שיגרום להתרסקות הזו, הוא הכוח של הפנטיות. כל הדמויות בספר הזה מייצגות פן מסוים בחברה הישראלית, פן שיש בו גם מידה מסוימת של פנטית, אך הדמות שמייצגת באופן הגלוי והבולט ביותר את הפנטיות ב"קופסה שחורה" הוא מישל אנרי סומו, בן למשפחה מאלג'יר שהיגרה לצרפת ולאחר מכן עברה לישראל. העובדה הזו גרמה לסופרים, קוראים ומבקרי ספרות מזרחיים להוציא שוב את השד מהבקבוק, מבלי להתייחס לכך שגם הקיבוצניקית, גם החייל לשעבר והפרופסור החילוני בזמן הווה, וגם עורך הדין עם הערותיו הציניות, הם פנטיים על פי דרכם ובצד הפנטיות מכל אחד ואחת מהדמויות בספר, נרקם ההיבט האישי הקרוב, המראה שלכולם יש גם רגשות חמים ואלה מעוררים הזדהות ואף הערכה במובנים מסוימים. ומה שמעצבן יותר מכול את האינטליגנציה המזרחית למקרא הספר הזה, הוא הבעת דעתו של עורך הדין הייקה, עם ההומור השחור שלו והחשיפה הצינית שלו, לגבי מישל אנרי סומו. כאן נכנסו אותם מבקרים למלכודת הפנטיות של עצמם, מבלי לשים לב, מכיוון שהמילים הבוטות של עורך הדין, אינן מצביעות על דעתו של עמוס עוז, אלא ראשית לכל אלה הן דעות שאפשר למצאן לא מעט בציבור הישראלי, ושנית, אף משמעותי יותר מצביע עמוס על הסיבה, מדוע משייט המטוס / ארץ ישראל לקראת התרסקות ? מפני שאף צד לא יכול ולא רוצה אולי להבין את הצד השני, כאשר המכנה המשותף של שני הניצים "מתוך החבורה" הוא פנטיות מטובלת בהשתוקקות לכסף, לעומתם שניים אחרים פנטים על פי דרכם, אך בזים לכסף, האחד מפני שיש לו הרבה וטירופו גובר על דאגתו לחשבון הדולרים שלו, ואילו השנייה היא קיבוצניקית תמה החיה בקיבוץ שאיבד את ערכיו כידוע, אך מכיוון שהיא מייצגת דמות משנית, פרשת הקיבוץ לא באה לידי ביטוי כמו לומר זו פרשה המיועדת לסיפור אחר. ודווקא כאן מצביע הסופר באופן ברור ומוחלט על המנצח, שעתיד להוביל את כל התזמורת הזו כהצלחה לשעתה, והוא דווקא מישל אנרי סומו ולא והאינטליגנציה המערבית והאינטליגנטים שלה, שמעצם מהותם הם אינם כלי בידי הפוליטיקאים, אולי להיפך. מוזר מאוד שמבקרי ספרות, עיתונאים וסופרים ממוצא מזרחי, לא גילו את תחזית הניצחון המוחץ של סומו ולא רשמו לכף זכות את אבחנתו של הסופר, השם את דברי ההלל הללו דווקא בפי עורך הדין היקה המכתיר את נצחונו של סומו, דווקא הוא ולא אחר. יתכן שסיבת התעלמותם מהתשבחות האלו נובעת מהעדפתם לפעול למען המאבק כנגד "האצולה האשכנזית." יתרה מכך שכחו לקחת בחשבון את מכתבי הטיוטות שפרופסור א. א. גדעון רשם לעצמו (במיוחד בעמודים – 117 – 115) אשר בהם מנתח הפרופסור את כוחה של הפנטיות בפרדוכס הנצחי של המנהיג אשר מוביל אותה, אשר בהתחלה אין הוא אלא קוריוז, דחליל שנהפך למנהיג, אבל כאשר הוא מצליח להידחף למרכז הקונצנזוס, נהפכים הלועגים לנלעגים, כעדת כלבים הנובחים לשמים, בעוד השירה עוברת בסך בביטחון ובשאננות. לאמור ידו של סומו על העליונה ודווקא "האצולה האשכנזית," יוצאת נלעגת. אם מישהו מטיל ספק בהפנייתי את קופסה שחורה אל מחוזות האלגוריה, אביא ציטוט אחד גלוי מבין רמזים רבים העלולים להיות סמויים מן העין – עמ' – 174 – "תאמין לי אלכס, הבולשביזם שלנו כבר גוסס. לא רחוק היום שהמדינה הזאת תהיה בידיים של סומו את זוהר ודומיהם. ואז יפשירו את האדמות בגדה ובסיני לבנייה עירונית, וכל רגב יהיה שווה את משקלו בזהב." כדי להימנע מספוילרים אומר רק ברמז שלמרות האמונה והדבקות במטרה של מישל אנרי סומו, עמוס עוז מטיל ספק ביכולת הצלחתם של כל הנפשות הפועלות, כולל סומו, אך ההבהרה לגישתו זו מופיעה רק בסוף הסיפור, בטרם התרסק המטוס לגמרי. הדברים שנכתבו ב – 1985 / 86 הינם תחילת התהליך של מה שמתרחש במדינת ישראל מאז ועד היום. שם התחילה נחיתת האונס של המדינה, אשר עמוס עוז מתאר אותה בתחכום, באהבה ובכאב אישי רב. את הדברים הללו מבקרי הספרים מכל שדרות הציבור, לא יכלו לסבול, לא יכלו לאפשר לביקורת הנוקבת הזו להתקבל ללא גנאי. כהמשך למסורת העתיקה – "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים." לאמור – נניח למטוס שיתרסק, מוטב שיתרסק הכול, אך איש לא ידע את חטאנו ואת בושתנו, והלוא אלה הם המרכיבים הנפשיים שעליהם מתבססת הפנטיות: סבל מגיל צעיר הגורם להתפתחותה של תוקפנות, התחברות לקבוצת שייכות, ל'אנחנו' על חשבון ה'אני' המתוסכל, ומכאן קצר המרחק לביטויי אלימות, הנגרמת מהתוקפנות, אשר מתבשלת בנפשן של הדמויות עד אשר מזדמנת השעה לתת לה ביטוי. ומעבר לכך ועל כל אלה, מרחף האגואיזם הפנטסטי של בעלי ההון, המעודדים את התוקפנות ואת הפנטיות, כדי למלא את כיסיהם בעוד ועוד מזומנים, ציניים לחיים וציניים למתים. עמוס עוז מתיחס ומפרש את השקעותיהם של בעלי ההון בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה באופן אחד וחד משמעי – הם מטורפים, מטורפים שהכוח שניתן בידיהם הולך לשווא, מפני שהם אבדו כיוון, ולמרות היחס החם והאנושי שלהם כלפי הקרובים אליהם, הם איבדו כל סוג של אמונה בערכי אנוש ומה שנותר להם הוא כספם לבדו, כסף שהם מפזרים אותו לכל רוח, בהתאם לשיגיונותיהם אשר ממילא אין להם כיוון מוגדר והוא משתנה חדשות לבקרים. עצובה מאוד היא התחזית הזו, במיוחד עבור חברה שהתימרה מראשית דרכה להיות אור לגויים וכך מסתיים גם הרומן הזה – עצוב עם ניצוץ קלוש של תקווה.

» ביקורות נוספות של טוביה
» ביקורות נוספות על קופסה שחורה