ביקורת ספרותית על הנפילה - מהדורת 2015 מאת אלבר קאמי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 19 במרץ, 2015
ע"י משה


ספרו של אלבר קאמי, "הנפילה", מציג בפנינו את האדם המודרני בדמותו של ז'אן בָּטיסט קְלָמַנְס ("שחקן"), זה העומד על כורחו ביראה על סף כניסתו לעולם חדש, עולם שבו הוא אינו בן בית בביתו, הוא אינו מכיר את החדרים השונים וייעודם, החשכה שולטת גם במקומות ה-לכאורה מוארים, והגרוע מכל ש"ביתו" זה הוא טירה מפלצתית אשר דלתותיה הכבדות לא מאפשרות יציאה אל החוץ אלא רק זרימה בלתי פוסקת של מסמנים מן החוץ שבולעים אחד את השני. לעולם החדש והלא מוכר הזה מוכרח האדם המודרני, האמיץ, להיכנס ולעמוד מול דמותו או שלל דמויותיו הגלויות והמוסתרות במעמקיי הנשייה הנפשית, כמעין זימון להתרחשות בלתי צפויה ולהכריע (לכאורה באופן אוטונומי) ברגע האמת – האם לומר "הן" ולהשתתף במופע האימים של התרבות המודרנית הדכאנית, הכופה מחשבה אחידה והתנהגות אחידה, או האם לומר "הן" למעשה השלילה ולהתמסר בזאת לעולם של ייסורים שמצד אחד מנתק מן החוויה התרבותית המקובלת, אחד מצד שני מהווה את האפשרות אולי היחידה במצב הדברים הנוכחי לחיי שלווה אמתיים.

העולם החדש הזה הוא העולם הפוסטמודרני שגורם לאי-נוחות גדולה, אי-נוחות גדולה מדי, כאשר מדובר בבני אדם שאינם מעוניינים לשאת בעול ה"דיוקן העצמי" "האמתי" שלהם. ז'אן בטיסט קלמנס, גיבורו הססגוני של קאמי, מעוניין לשאת את עולו של עולם מצחין זה, והוא לוקח אותנו למסע אפל בנפשו ובנפשנו אנו, מסע שאין לו עוגן מטאפיסי או פיזי, לא נקודת יציאה ולא נקודת סיום, הוא מסע המסעות שיושלם אם רק נבין שאולי אין מסע ואין לו סוף.

ובכן, מה כל זה אומר. למה לעשות את הקל לקשה ואת המובן לבלתי מובן, ישאלו. התשובה נמצאת בחיי השלווה הבורגניים של עורך דין פריזאי מצליח שאופיו נוח לבריות הסובבות אותו, הוא מבצע את המוטל עליו בקפידה ובמסירות, אך נפשו תוססת בקרבו. רבים כמותו מסיימים חייהם ללא ביטוי לתסיסוּת הנפש, שופכים גופם אל קברם וזהו, הבאים בתור. אבל עורך דין זה מחליט לשבור את הכלים של הפרה-מודרניות ושל המודרניות, בעודו נושא גוף מודרני ופרדיגמות מודרניות לחלוטין באמתחתו.

קלמנס מציג עצמו כשחקן ואכן זו "מהותו". וכשאני כותב מהות, אני מודע לכל ההשלכות האפיסטמולוגיות שיש לכך. מהות זו כשחקן אינה מהות בעיני המודרניסט ובוודאי שלא בעיני הפרה-מודרניסט, אפלטון למשל שראה באמנות חיקוי עלוב של המציאות. לפנינו אפוא גיבור אשר מהותו היא משחק, לא כמקצוע המבטא עומק נפשי והיתוליוּת רב-ממדית שמביטה על המציאות מנקודת מבט עילית, בעלת יכולת אלתור יוצאת דופן, אלא כמהות היחידה שמתפקדת כלא-מהות, אם נרצה. ל"משחק" זה תפקיד מרכזי ברומן המינימליסטי שלפנינו – הוא אוצר בחובו את כל העניינים החשובים שיש לקאמי לומר – על שקר ואמת, על אשמה וחפות, על יחיד וקולקטיב, על ענישה ושפיטה על טוב ורע, על מוסר הומניסטי וניהיליזם חסר גבולות. כל אלה חבויים במשחקו של קלמנס הבלתי נלאה, אשר דובר אלינו באמצעות דיאלוג שכולו מונולוג.

עתה אגש לתובנותיו של ז'אן בטיסט קלמנס שמלווים את הרומן ושכה מטילים פחד ויראה על האדם המודרני השואף להתיישבות בעולם אוטופי ומסודר, וכשיש אי-סדר ניתן לסדר, וכשיש אי-הבנה, ניתן להעמיק ולהבין, ומתובנותיו של קלמנס הוא מפחד פחד מוות והוא מגיב עליהן בציניות, בזלזול, בארשת מכובדת של חפות העטופה בשלל סיסמאות הצבועות במוסר אותו למד לקבל במהלך חייו, שאינם אלא חיים של אחרים. שהרי תחושת אי-הוודאות וחוסר הביטחון, מהווים את התוצאה הרגשית והפילוסופית של המצב הפוסטמודרני.

מנפץ לנו השחקן קלמנס את רעיון התכליתיות האובייקטיבית שמאפיינת תפיסות עולם דתיות-אלוהיות, מרקסיסטיות, מהותניות, פרה-מודרניות. רעיון אשר במרכזו "אל טבעי" אשר כותב את תולדות חיי האדם ועל האדם לנהוג על פי תכתיבים אלה. יתר על כן, גם את רעיון התכליתיות הסובייקטיבית מנפץ אותו שחקן/עורך-דין/שופט-מתוודה, רעיון שהגיח אל חלל העולם עם מותו ההדרגתי של האל הטבעי במוחם של בני האדם, מעידן הנאורות והלאה, מקאנט דרך ניטשה ועד סארטר וקאמי, אשר ראו באדם את התחליף האולטימטיבי של אותו כותב אלוהי את המציאות ויש בו את אותו אוצר גלום שבעבר היה נחלת הכוחות הטרנסצנדנטיים בלבד, וכל שיש לו לאדם לעשות זה לגרד את "צבע גופו", לקלף אט אט באמצעות התבונה, האינטואיציה, החכמה המולדת, החינוך וכדומה, ולהגיע לאותו עוגן (שנמצא שם) לתקוע יתד ולהחריש.

על חשבון מרחבים מרפאים אלה מציע קלמנס בפני בן שיחו האילם את הזרימה הקולחת והבלתי ניתנת להבנה מודרנית (כמעט), את מסעו של קין הנע ונד בארץ כייעוד ללא ייעוד, כדרך ללא שביל, כמשחק ללא שחקנים וללא צופים. וכך, אם ניטשה קבר את האלוהים, קלמנס קובר את העל-אדם וחושף אותו במערומיו, וכשאני כותב במערומיו אני מתכוון למערומיו פשוטו כמשמעו, ללא ביגוד סוכך/מסמם בצורת התרבות הנוכחית. הוא נדחק לשוליים, לשוליים של בר נידח של אלכוהוליסטים, הרחק מן הזרם המרכזי של התרבות סביב נהר הסן, ברובע החמישי בפריז. הרחק הרחק. הוא מצליח להבין שאין דבר כזה שנקרא "התקדמות" והכל דברי הבל ורעות רוח, ועל כן הוא נופל אחורה בזמן, אל סוקרטס.

"יש לי עדיפות עליהם, העדיפות של הידיעה, והיא שנותנת לי את הזכות לדבר" אומר קלמנס כסוקרטס בן המאה ה-20. והוא שב אל הדיאלוגים הסוקרטיים כאשר הוא הדובר היחיד בדיאלוג הזה. מנסה שוב לעשות את מעשה היווני החכם באדם, ולחשוף את האשליות המתוקות שעוטפות את חיי האדם בשלווה מזויפת ומספקות מרפא לנפש חולה במחלה חשוכת מרפא. "שקר"! אומר קלמנס, ולא חושף את האמת, כפי שהיינו רגילים ממהלכים דומים בהיסטוריה של הרעיונות. כי על סף מותה של המודרניות ורעיונותיה, כאותה עלמה הניצבת על גשר מעל נהר הסן בטרם נפילתה, אנו עוד מאמינים כי ישנה תקווה שהשקר הבא יהיה השקר המוצלח ואנו קוראים עוד ספר ועוד אחד, והבא יהיה טוב יותר, וספר ההדרכה הזה כבר לא טוב, יש למצוא את הספר הנכון, וההמבורגר הזה נפלא, אבל אנסה אותו שוב ושוב, כי אין נקודת אמצע , אנחנו מסתחררים סביב עצמים בלתי ניתנים לאיכון, ומצפים לרגע (שכמובן אוטוטו מגיע) שבו נמשוך ל"אל" בזקן ונחריש. אבל לעולם לא נחריש וזאת מבין הדברן הגדול קלמנס בפני חברו: "אל תחכה ליום הדין. הוא מתרחש כל יום ויום" ו-"כל עונג עורר בי חשק לעונג אחר".

אך מי הוא אותו קלמנס. האם זה שמו? מהו שמו האמיתי? האם יש לו שם? האם עצם העובדה שאנו לא יודעים מה שמו האמיתי, וכל שיש לנו זה שם המזויף, האם זה הופך את שמו המזויף לאמתי בעינינו? שאלה חשובה שהתשובה עליה קריטית בהבנת המציאות. שמו של אדם כמהותו, אינם ברורים לו, הוא נולד לתוכם כנתין, ואך הסכמתם של בריות קרובות, מאשררות את עצם מהותו של אדם או את שמו. וכך גם גיבורו של קאמי, השחקן, אשר "[רוצה] לנפץ את בובת חלון הראווה היפה [שהציג] בכל מקום". וכאן השאלה החשובה מכל: מי הוא אותו אדם – זה שמציג בכל מקום – בבית המשפט, במסעדה, בנשף ריקודים, בתור בסופרמרקט, בארוחות משפחתיות, זה שרוצה לנפץ את חלון הראווה, או שמא זה אשר הולך לזונות, משתתף באורגיות, חושב בליבו להרוג את כל הזקנים שנמצאים בעיר, או זה שעורג לשכנה המבוגרת ומציץ לה בלילות מבט לחלון המוסר? האם מדובר בדו-פרצופיות שמאפשרת תנועה לעומק בין אמת לשקר, בין טוב לרע, או שמא מדובר בפרצוף אחד אשר הודפס מלכתחילה מחומרי שיח פרצופם של אחרים? קשה לומר אם קאמי נותן תשובה לשאלה זו, אני מציע כאן את תשובתי, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברמיזות עבות בדברים למעלה, ואף אדגיש זאת בהמשך. מה שבטוח, שאין הדבר כה ברור, מה שמחזק את העובדה שמדובר ברומן שהוא בחזקת השבר הסורי-אפריקאי של שני עידנים – המודרניות הקמלה והפוסטמודרניות שקמה לגדולה, וקלמנס באמצע מעין נבוך מעין שליו. ספק נוגע באלוהים ספק מודע ל"נגיעתו" בא-אלוהים.

האם קלמנס הוא האדם שמוצג בעמוד 19:
כה התענגתי על אותו חלק בטבעי שכיוון את עצמו באופן מדויק לאלמנה וליתום, עד שלבסוף, מרוב תרגול, הוא השתלט על כל חיי. לדוגמה, אהבתי מאוד לעזור לעיוורים לחצות את הכביש. אם קלטתי, ואפילו ממרחק רב מאוד, מקל עיוורים מהסס על שפת המדרכה, הייתי נחפז, מקדים לעתים ברגע האחרון יד נדיבה שכבר נשלחה, חוטף את העיוור מחסדי אחרים ומעביר אותו ביד רכה בוטחת במעבר החצייה, בין מכשולי התנועה, אל חוף המבטחים של המדרכה [...] ובאותו אופן אהבתי תמיד להראות לעוברי אורח את הדרך, להגיש להם אש, לעזור לאנשים עם עגלות קניות כבדות מדי, לדחוף מכניות שנתקעו, לקנות עיתון מחיילת צבא-הישע, או פרחים מהרוכלת הזקנה ...
או זה המוצג בעמוד 66:
יום אחד, בעודי אוכל סרטן במרפסת של מסעדה, בא קבצן והטריד אותי; קראתי לבעל המסעדה כדי שיסלק אותו ומחאתי כפיים בהתלהבות למשמע נאומו של רודף הצדק: "אתה מפריע", הוא אמר. "שים את עצמך במקומם של האדונים והגברות האלה, לכל הרוחות!"
כברגלי – אשיב בשאלות: האם הדחף שהוביל את קלמנס לנהוג כפי שנהג בטקסט הראשון, הוא אותו הדחף שהוביל אותו לנהוג כפי שנהג בטקסט השני? מה חשוב יותר, המחשבה או המעשה? ויותר חשוב – האם המחשבה המוסתרת בהכרח מייצגת את האני האותנטי הקרוב ביותר?

ומהי אותה נפילה? נפילה אשר עומדת ביחס ישיר לשאלת המשוגע הניטשיאני: "האין אנו צונחים מטה מטה?", ומסמלת את נפילתו של העל-אדם הרומנטי אל מעמקי הסן בנקודה בה הוא הבין כי עומק אין וישנו אך משטח אחיד רצוף מניפולציות מערכתיות ושקרים בצורת דינמיקות המערבות יחד את ההיסטוריה, התרבות והאידיאולוגיות הגדולות אל תוך מוחם של בני האדם הזמניים שנוטים להאמין שיש עומק או נקודת מפלט מאותה מציאות דכאנית, או שנוטים להאמין שהמציאות אינה דכאנית והם חיים חיי עושר ושלווה, אך אלה הם המסכנים הגדולים ביותר שמוציאים כספים רבים מדי על טיפולים פסיכולוגיים כאותם "היסטרים" בני החברה הוויקטוריאנית. אך שוב גלשתי אל מחוזות אולי רחוקים מדי מן הטקסט שהוכתב.

הגיבור שלנו, שהוא אנו, צופה בנפילה ומפרש אותה. אם היה נופל אל הסן בעצמו היינו מקבלים גיבור פוסטמודרני, אך עתה נותרנו עם גיבור מודרני שמספק את סיפורה של נקודת המעבר בין עולם שבו יש כן ולא, לעולם שבו אין כן ולא, לעולם שבו אין סובייקט אוטונומי שמכריע הכרעות רציונאליות, אלא אובייקט שהוא תוצר של מניפולציות שיוצרות מחשבות סותרות אשר כלואות בגוף מודרני אומלל אשר כל חייו עוברים עליו בשברים ואיחויים, עד מותו המתבקש.

"אין אדם שהוא צבוע בתענוגותיו" אומר קלמנס ובכך מסגיר את תפיסתו המודרנית. כאשר תענוגות הם עניין אותנטי בהכרח, שאינם הד למניפולציות, כלשונו של הפילוסוף אילן גור זאב, אלא הדבר האמתי שיש לאדם הספציפי להציע לעולם ושאינו נובע מהתנהגויות קודמות או מכוחות מערכתיים קיימים שמשפיעים על רצונותיו ומאווייו. אם כן, ישנה ישות אותנטית וישות בתודעה כוזבת שחיה במערת אפלטון. במציאות פוסטמודרנית כולם חיים במערת אפלטון וכולם נופלים אל תוך הסן, אין אדם אשר נותר בחזקת סוקרטס ולומר ל"אחר" על אודות המציאות האובייקטיבית.
עוד נושאים רבים נוגעים לרומן קצר זה שלא הספקתי לגעת בהם – שפיטה, מיניות, בורגנות, קפיטליזם, חירות ועוד – אך קצרה נפשי מלהכיל נושאים אלה בפרק זמן כה קצר מרגע תום קריאת הספר. אולי אחזור ואשוב לאחד הנושאים לאחר קריאה נוספת, ואולי לא. אין הדברים תלויים בי בהכרח.

נותרנו עם ז'אן בטיסט קלמנס, שמציג את המשחק לא כמשחק אלא כחיים גרידא, כי אין עומק או רבדים מוצפנים ושונים של המציאות, שמשלים עם קיום קונפליקטואלי בנפשו, מתוך ידיעה שהמאבק ליישב את ההדורים רק יפגע בו ולא יועיל לאיכות חייו של אדם שנחשף זה מכבר למותו של העל-אדם, אי-שם על גשר בנהר הסן, לכאורה המקום הגבוה ביותר שהאדם המודרני יכול להגיע אליו – מרכז פאריז. משם הוא רואה אותו צונח אל מותו, והוא בוחר בחיים.
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מיכאל (לפני 4 שנים)
ביקורת טובה ומענינת





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ