ביקורת ספרותית על דיוקן האמן כאיש צעיר - מהדורה חדשה מאת ג'יימס ג'ויס
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 14 באפריל, 2019
ע"י משה


חיבור קצר שכתבתי על הספר. מבחינתי 4.5 כוכבים.

עניינו של הספר דיוקן האמן כאיש צעיר, שראה אור ב-1916, ברשתות המוזכרות בעמוד 211: "כשנשמה של איש נולדת משליכים עליה רשתות כדי שלא תוכל לעוף. אתם מדברים איתי על לאום, על שפה, על דת. עם הרשתות האלה אני מתכוון לנסות לעוף". ניסיונות של מעוף או המראה מתוך הבלתי ניתן. דיבור מתוך אוקיינוס של שקט אינסופי. הלחם והחמאה של המשורר. לא אטעה אם אקבע כי לפנינו מניפסט המודרניזם בספרות. חיי אמנות השירה והספרות בכלל, תלויים באי-תלות דתית, לאומית או תרבותית. ואת זה אני כותב מתוך ידיעה שלא ניתן לעשות זאת. התפיסה המודרנית של ג'ויס היא תפיסה רומנטית אידיאלית שלא מחזיקה מים במבחן התוצאה, כי לאן שמגיעה שפה - אין להיחלץ מלפיתתה, לא בלימוד מלאכותי ולא בהסתגלות טבעית-תרבותית. אין לצאת או להימלט מן התבניתיות הלשונית ומן התבניתיות המחשבתית, וכל ניסיון ליציאה שכזאת תיעשה באופן מפוקח ומוגבל, למרות שבעיני המנסה אין פיקוח ואין מגבלה. כאן המקום לומר שאיני מכיר את כל יצירתו של ג'ויס, רחוק מזה, והשאלה שאני שואל את עצמי לאחר קריאת הדיוקן, היא: האם בסופו של דבר, על ערש דווי ולאחר פרסומו של פיניגנז וייק, היה מסוגל ג'ויס להכריז כי צלח הוא את משימת ההיחלצות כאשר יצא מגבולות אירלנד? כי מן הגיאוגרפי שוחרר. היופי שבספרות וברעיונות המוצגים בדיוקן, שהם לא נפגמים כלל מעצם טעות התם של המחבר. להיפך, יש בה בתמימות מתיקות השייכת לנערה מאוהבת בנער בלתי מושג.

ביצירה שפורסמה במהלך מלחמת העולם הראשונה מתרחשת מלחמה בלבו של סטיבן דדלוס, הלוא הוא ג'ויס הצעיר, הגדל ומתעצב באירלנד הקתולית באווירה דתית ולאומנית. הזירות המרכזיות בהן דמותו מעוצבת הן: המשפחה הגרעינית, בית הספר הדתי, הכנסייה והאוניברסיטה. ניתן לחלק את הדיוקן לשתי חטיבות, אשר מכתיבות את אופן פעולתו של סטיבן: החטיבה הראשונה - החטיבה ההטרונומית הנשלטת ע"י המסורת והדת הקתולית באירלנד. בראשה מושל ללא עוררין הפחד, היראה, הבושה, החטא והיא מאופיינת בהיגררות רעיונית ורוחנית. המגבלות המוטלות על המאמין הקתולי יכולות לאפשר לאמן חיי יצירה עתידיים הנשענים על חוויות ינקות, כפי שקורה בספר זה לסופר ג'ויס עצמו. אך אין אפשרות ליצור יצירה משמעותית, מודרנית או פוסטמודרנית, בעלת אמירה ייחודית ללא הניתוק או תודעת הניתוק. החטיבה השניה - החטיבה האוטונומית הנשלטת ע"י סטיבן עצמו. או בכל אופן ניכר שהוא מאמין שהוא שולט בה. ולצורך חיבור זה, זהו דיי והותר. בחלק זה נבנת הפלטפורמה שיכולה לבשר את בוא השירה, או כל יצירה אמנותית אחרת, בעלת מוטיבים ייחודיים/עצמאיים חדשים. יצירה משמעותית יכולה לצמוח מתוך תודעת האוטונומיה. וחשוב כאן להדגיש כי מדובר בתודעה, תודעת יחיד סובייקטיבית.

האמירה של ג'ויס בדבר היציאה מכור המצרף של היוצר: כיצד אם כן, תוכל אותה נשמה, מאותו ציטוט מעמוד 211 למעלה, להבקיע את חומות המצודה העתיקה? כיצד ישא בבושה אל מול משפחתו ואל מול אלוהיו? מהו אותו כוח שיעניק לו אות גבורה על מעשה שיעשה בעתיד, מהו אותו מגן שילך לפניו כעמוד האש? ג'ויס אומר שני דברים: אחד: אהבה - אותו כוח טרנסצנדנטי, שאינו כבול לרעיון קולקטיבי פוליטי או דתי, אלא משתית משטר של רגשות שבאות מתוך עצמך אל עצמך והלאה משם. כך בעמודים 175-176 מתואר על מפגש פתאומי ומקרי של סטיבן עם נערה יפה, ומשם הדרך לעצב חיים מחמרי החיים קצרה. "עיניה קראו לו, ונשמתו נענתה לקריאה. לחיות, לטעות, ליפול, לנצח, לעצב חיים מחומרי החיים!" [עמ' 176] שניים: שינוי מקום. המיקום הגיאוגרפי הופך את נשמתנו, לעתים בעל כורחה, לצייתנית או למהפכנית, תלוי היכן נמצא מושא כתיבתנו באותה נקודת זמן. המעבר מזירה אחת לשניה משנה את פני המציאות ועל ידי כך את סך כל האפשרויות העומדות לרשותנו. ואולי החשוב ביותר, יוצרת חיץ בין חוש הראייה לבין הרגש. השאלות הגדולות והרשיות ביותר מתעוררות במקומות מוכרים, עם שפה מוכרת, מנהגים. הריחוק מאפשר להתנערות מן הרשתות להיות אפשרית. האם זו הדרך הקלה בה בחר ג'ויס? אולי. ואין לדעת אם היצירות הגדולת היו נכתבות לולא הריחוק הגיאוגרפי.

לדעתי ספרו של ג'ויס מציג תפיסה, שיש שיאמרו שהיא רדיקלית, שהאלוהות הממוסדת אינה יכולה לדור עם היצירה. תנובתו או בריאתו העיקרית של היוצר, איש המילים, תלויה במעמדו המוחלט ככל יכול. לא בצינועת עסקינן, באמנות, האמן הוא בלתי מוגבל - לא באמצעותה של המסורת ואף לא באמצעותה של השפה. היטיב לתאר זאת ביאליק במילים "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, / נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, / לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – / כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא" [מתוך: לא זכיתי באור מן ההפקר]. ובאשר לתנובתו או בריאתו העיקרית של האלוהים: היינו הך. אין יכול אלוהים לדור בבית אחד עם אלוהים אחרים. לא תעשה לך אלוהים אחרים. ויש שיאמרו - הנה לפנינו יוצרים, סופרים, אמנים דתיים, דתיים מאוד, ואני אומר - אחד מהשניים: או שאינם אמנים או שאינם מאמינים, קרי: אין אלוהים בביתם. אם אין "כפירה" או אפשרות "כפירה" ביצירה, אין היא יצירה אלא יותר בבואתה של יצירה.

לקריאה נוספת
http://moabing.blogspot.com/
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ