“נפילת הרץ
בחורף 77 התמלאתי עצב גדול, אהבתי הראשונה והמשמעותית באה לקיצה בצורה מכאיבה. השמאל איבד את השלטון במהפך, ואני שלמדתי בבית ברל, חשבתי שהשמיים נפלו. חלומי להיות רץ מקצועי החל מקרטע, סבלתי מפגיעות חוזרות ונשנות שבשרו על נפילתי הקרובה.
הנפילה שלי באותה שנה, מופיע בחלומותי, בהם אני רץ על קצה מצוק תלול, בהתרסה לכוחות הטבע ולפחדים האנושיים. הריצה גורמת לי עונג ומעניקה לי עצמה ממכרת, ולפתע באופן לא צפוי, נפערת תהום מתחתי, ואני נופל לתוכה, נבלע חסר אונים לעולם אפל ההולך ומחשיך.
כעת לאחר שנים רבות מנפילתי, התחלתי לקרוא את הנפילה של קאמי, ולפתע הוצפתי בזיכרון רחוק, במראה ובקלות הצגת הנפילה של ניקו ניתאי, שראיתי במזנון בית ברל ב- 77. ללא תפאורה, כשהסטודנטים ישבו סביב שולחנות, ניתאי נע בניהם כשחקן יחיד, בבר מלחים מפוקפק באמסטרדם, בו הוא פנה לזר, ומבקש לספר לו את סיפור נפילת, ז'אן בטיסט קלמנס, ממרומי מעמדו, כעורך דין ואיש חברה, לשפל המדרגה. לעתים הוא ישב ליד שולחן, ופתח בשיחה עם סטודנט או סטודנטית, בהצגה בה טושטש הגבול בין ניתאי לצופים שהיו לזירה אחת. ניתאי שיחק משחק מהפנט הזכור לי כאירוע מרגש ומטלטל.
האם הייה זה מקרה שבאותה שנה גרועה בחיי חוויתי את הצגת הנפילה, המבוססת על סיפרו של אלבר קאמי, האם למיתוס של קאמי יש קשר לסמלים המופעים בחלומותיי ?
כעת אני יוצא למסע בעקבות הנפילה, ומנסה להסביר את חיי באמצעות קאמי, ולהסביר את הנפילה באמצעות חיי, יוהרה אמיתית.
החיים מתנהלים בזירות תיאטרון אפלוליות, באווירה פסימית נטולת תיקווה. זה מה שקאמי, במאי ושחקן בתיאטרון פועלים בעברו, מנסה להגיד לנו, באמצעות מסע מטלטל לטבע האנושי. קלמנס הוא שחקן תיאטרון החיים, העוטה על פניו מסכות צדקנות והעמדות פנים, בהתחלה הוא ניסה לממש את אידיאל האדם המוסרי, אך במהרה הוא מצא את עצמו מסתבך בהונאה עצמית, ובהעמדת פנים כיעוד, בכדי להפיק הנאה ואהבה עצמית. החיים הפכו לזירת תיאטרון האשליות. הנפילה היא תהליך מכאיב ובלתי נמנע של הסרת מסכות מעל פניה של החברה המודרנית הלוקה, בצביעות ואטימות.
קאמי בז לחברה האנושית ומגדיר אותה בבוטות, " תמיד סברתי שבני ארצנו להוטים רק אחרי שני דברים: אידיאות ומעשי זימה ". להיסטוריון אם יצטרך לתאר את האדם המודרני, יספיק משפט אחד, " הוא זִיין וקרא עיתונים ". קאמי חושף את הדו משמעות הקיימת בתרבות המערבית, בה רוחשים יצרים אפלים, עטויים במסווה של מסכות תרבות שטחיות וריקניות.
אירוע קטן, לכאורה לא משמעותי, שיבש את האיזון החברתי הרופף בו התבוסס קלמנס, וגרם לנפילתו ממרומי מעמדו החברתי לתחתית, כמשחק סולמות וחבלים ציני המתקיים בחברה. לילה אחד חצה קלמנס גשר בסן, הוא פגש באישה צעירה הרכונה מעל מעקה, ושמע את זעקתה בשעה שנחבטה במים, אך הוא לא עשה דבר בכדי למנוע את נפילתה ולסייע להצלתה. נפילתה של האישה האלמונית, היא תחילת נפילתו של קלמנס.
קאמי מאתגר אותנו בפרשנות פילוסופית לזרם האקזיסטנציאליסטי המחפש משמעות לקיום האנושי, בעולם מודרני המאופיין בבדידות וניכור. סארטר, ראה בקיום האינדיבידואלי יתרון - חירותו של האדם. קאמי מתנצח איתו, וטוען כי החיים הם חסרי תכלית, ובכל זאת אנו ממשכים בהם כאבסורד אנושי.
במרחק השנים, כשאני בוחן את מרכבי נפילתי האישית, אני מבין כי באותה שנה עסקתי בחיפוש משמעויות, חיפשתי את עצמי באמצעות הריצה, בה חקרתי את מעמקי נפשי, בקשתי להגיע לשיאים, להיות אדם על. חיפשתי משמעות באמצעות אהבה, שהייתה עבורי כמו מראה בה השתקפתי עירום ממסכות, חשיפה שהעניקה לי אושר חדש. חיפשתי תיקון עולם באמצעות אידיאולוגיה שהבטיחה עולם טוב יותר. הדברים שהאמנתי בהם באותה שנה קרסו ונפלו כמגדלי קלפים פורחים באוויר, קריסה שחשפה, פגיעות, תמימות, ועיוורון, מגבלות אנושיות שהיו ארוזות בעטיפת ערכים נעלים .
קאמי מעמיד בפנינו שאלות גדולות ונצחיות, מיהו האדם, מהי חברה, ומהי אמת ? שאלות שימשיכו להעסיק אותי עוד שנים רבות, החיפוש אחרי התשובות, הוא המשמעות האמיתית לחיים שלי, לעתים הנפילה מהווה תחנה הכרחית בהבנת העצמי, במסע אין סופי לחיפוש משמעות קיומי.”
