ביקורת ספרותית על מנדל של הספרים מאת סטפן צווייג
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 22 באוגוסט, 2017
ע"י משה


גיבורו של הסיפור הוא אנטי-גיבור העונה לשם יעקב מנדל, שסיפורו מסופר ע"י המספר האלמוני שנים מעטות לאחר מותו. דמותו דמות מעונה מכתבי הקודש הניחן ביכולות על-אנושיות או מלומד השוקד על שולחנו מראשית תקופת הזוהר של עידן הנאורות באירופה של קאנט. מנדל של הספרים היה נואם דגול בעולם של חרשים, צייר מחונן בעולם של עיוורים. הקשר שלו לבני האדם נוצר דרך המילה הכתובה, דרך יכולת פנומנלית לזכירת פרטים הנוגעים לספרים, ודרך התמסרות חסרת פשרות לנושא אחד ויחיד שהעלים לחלוטין את כל תחומי החיים התרבותיים האחרים – התמסרות לעולם הספר. המחבר זוכר את מנדל במעומעם ובערגה, מתוך פגישה אישית שעשתה עליו רושם רב וזאת נוכח הידע הרב שהפגין, הצניעות והפשטות שבה הוא היטיב עם העולם ועם שוכניו – בני האדם. וכל חייו רוח וקדושה, אין ימי חול, רק שבתות, חגים ומועדים לשמחה. את העיתון היומי לא היה קורא ואת החדשות לא היה שומע, וגם אל המבקרים בבית הקפה בו היה שוקד על עבודתו לא היה שם לב שנכנסו או אף כשדיברו אתו ישירות. דבר לא חדר לקודש הקודשים של מוחו, אף לא כהן גדול ביום הכיפורים. והכל אהבוהו וחיבבוהו והוקירוהו. עיירה פסטורלית, אביב נצחי.

אך אין זה סיפור נוסטלגי על אדם מיוחד שהתמסר לתחום עניין יחיד ולפתע נעלם ואין יודעים מה עלה בגורלו, זהו סיפור על תום ומחירו במאה ה-20 מוכת הפורענות, ובכלל. הספר פורס לפנינו זירת קרב ובה שלושה מחנות מעורבים וכל אחד מהם שותף לדבר עבירה. יעקב מנדל שייך למחנה הראשון, מחנה התמים – אלה אשר המציאות טרם פגשה בהם וסיפרה להם אודותיה, אפילו "חלומות גדולים" אין ביכולתם לחלום, רק שאיפות מקומיות הנוגעות לדלת אמותיהם מבלי יומרה גדולה לכבוש עולם או לגלות ארצות ולזכות בקידום בעבודה על חשבון קולגה אחר. רק לחיות ולאהוב. מטרות נעלות. וזהו מנדל, ועולמנו היה מלא במנדלים שכאלה אילולא המחנה השני שהוקם (כך אני נוטה לאמין יותר ויותר בשנים האחרונות) בשל תומו של המחנה הראשון. זהו מחנה מיוחד שהוקם למען בני האדם ועל חשבון בני האדם – הכיצד זה קורה אנחנו שואלים. ובכן המחנה השני הוא המדינה הקדמונית או אם נרצה ההיגיון המדינתי שראשיתו בהוגי האמנה החברתית מן המאות ה-16 וה-17. לתוך מחנה זה ניתן להכניס את ההיגיון הכלכלי שמיושם ומונע ע"י ההתאגדות החברתית שעורכת רשימות אינסופיות וממשמעת את היחידים הנקראת מדינה, מדינה ריכוזית.

וכך יעקב מנדל מבלה את חייו הטובים בבית קפה קטן ועושה חייל בעולמו הרוחני במנותק מהעולם החיצון וכל תחלואיו, כאילו היו עוברי אורח לא מזיקים. ואז המחנה השני דופק בדלת לפרוע את חובו – והוא עושה זאת ע"י פגיעה במחנה הראשון. מנדל לא שמע על המלחמה הגדולה שהתרחשה באירופה של תחילת המאה ה-20, על אחת כמה וכמה לא ידע מי נלחם במי ולמה לעזאזל שמישהו ילחם במישהו אם אפשר לשבת בבית קפה מהבוקר ועד שעת הסגירה ולעסוק בספרים. אך לדאבונו המלחמה הגדולה שמעה עליו ועל בית הקפה שהוא יושב בו, וכך מגיעות זרועות המדינה אל בית הקפה הקטן של מנדל ועוצרות אותו בחשד לבגידה במדינה, מדוע? כי מנדל שלח בתומו גלויות בענייני עבודה למדינות אויב, ועוד גלויות ועוד גלויות, שהעלו את חשד המשטרה. וכך אדם רגיל, פשוט, תם, מוצא עצמו כלוא על לא עוול בכפו. לאחר כשנתיים השתחרר מנדל מן הכלא, אך רק בגופו, את נפשו לקח המחנה השני, ואת גופו ייקח שנה לאחר מכן ע"י אותו מחנה רק שהפעם בתחפושת כלכלית קפיטליסטית, והוא מת חסר כל, מובס, מושפל ואין איש שינציח את דמותו ופועלו לאחר לכתו.

בקרב הגדול בין המחנות לעיל אין כל ספק שהמדינה היא זו שידה על העליונה, תמיד, אין למחנה התמים כל סיכוי מול צבא הרישום והידע הגדול שנקרא מדינה אשר שותה את דמו של האדם שלא חתם על אמנה עם הארגון האדמיניסטרטיבי שממרר את חייו. אך בזירת הקרב המדומה שציירתי ישנו מחנה נוסף – מחנה אשר גודלו תלוי באופן יחסי בגודלם של שני המחנות האחרים. ככל שמחנה התמים גדול יותר, כך המחנה השלישי קטן יותר. ככל שהמחנה המדינתי גדול יותר ואקטיבי יותר, כך המחנה השלישי קטן יותר. המחנה השלישי הוא מחנה המורכב מאנשים שאינם מייצגים את המדינה ואינם תמים – אנשי המוסר המעשי, אינטלקטואלים במקרים רבים, שוחרי טוב המעמידים את האדם וכבודו במרכז ההוויה התרבותית-חברתית, ופועלים בשתי דרכים עיקריות: מניעת פגיעה בכבודו של אדם ושיפור תנאי חייו של האדם, שלילי וחיובי בהתאמה.

והקרב המשולש הזה מתרחש מאז ערש המדינה המודרנית – תום, מדינה, מוסר ליברלי. שלוש אוגדות בעלות כוחות שונים (איכותית וכמותית) הנלחמות בידיעה ואי-ידיעה אחת בשנייה. המדינה תמיד תשאף מחד גיסא לצמצם את היקפו והשפעתו של המחנה השלישי – המחנה האינטלקטואלי, וכאשר התקופה היא תקופה של נאורות וידע בלתי מוגבל, כתקופתנו, תשאף היא לגייסו למחנה שלה וכך תרוויח אינטלקטואל שוחר טוב בשירותה, ומאידך גיסא תשאף להגדיל את גודלו של מחנה התום.

וזה המקום לחזור לשאלה בה פתחתי חיבור זה – מה השתבש ולמה? ואיפה טעינו? מה השתבש בסיפורו של מנדל – האם סופו המר של מנדל נקבע בשל אופיו של מחנה התמים, או שמא בשל הא-אנושיות המאפיינת את המחנה המדינתי? בקריאה ראשונה נדמה כי הדברים ברורים, עיוורונה של המדינה והצורה המגוחכת שבה צוויג מציג את החלטותיה, חושפים בפנינו כי המדינה היא שורש הפורענות ולא התום של מנדל. אך אין להתעלם מן העובדה, וודאי שצווייג לא התעלם מכך, שמנדל נהג כאינפנטיל או כבת יענה: הניתוק מן העולם הכניס אותו למלכודת שלא היה נכנס בה לו היה פותח עיתון פעם בשבוע ושומע על מלחמה ותו לא. דבר חשוב נוסף – התעמקות חסרת פרופורציה בעולמך הצר היא גם סוג של אנטיפטיות המלווה ביחס צונן כלפיי הסביבה ולא רק כלפיי המציאות הפוליטית שעלולה להשפיע על מעמדך וזכויותיך - דבר שצווייג לא ציין, אך עולה כמעט בכל שורה מתיאור דמות של מנדל וקשה להישאר אדיש לטקסט הסמוי. על כן, ספר זה הוא יצירה מורכבת המשאירה את השאלה פתוחה בנוגע למקור הפורענות.

כן ארצה להטיל את האשמה על המחנה השלישי שנפקד קמעה מהדרמה שהתרחשה בתקופת חייו של מנדל. האחריות הגדולה ביותר של האדם היודע היא להפיץ את הידע ולא להשאירו לעצמו ובכך להדביר את הבורות. אין משמעות לידע על אודות האופן בו המדינה/החברה פועלת כאשר הוא נשאר במוחו של משכיל. האחריות הגדולה ביותר של החזק היא להגן על החלש ולא להנציח את חוזקו ע"י החלשת החלש עד כדי רמיסתו, האחריות הגדולה של העדים היא להוכיח, להצביע, לעשות צדק, ולא לטייח וע"י כך לעשות עוול חמור אף יותר. אלברט איינשטיין הטמיע כי "לאלה שיש את הזכות לדעת, יש את החובה לפעול". לו בחייו של מנדל היה כוח גדול ואקטיבי של אינטלקטואלים יודעי דבר – הם היו נלחמים למען אלה אשר נשמתם עלולה להירמס בכוחה הבלתי נגמר של מכונת המדינה האימתנית.

זה יכול להישמע פטרוני, אבל גם כמציל נפשות. נשמתו של מנדל אבדה בעולם הנשמות הנשכחות. למחנה השלישי הייתה אחריות מוסרית כלפיי מנדל – המחנה השלישי מכיר את הקרב המתקיים על בוריו ובוחר בכל תקופה ובכל מקום ועניין כיצד לנהוג – להשקיף מן הצד כגנרל הפוקד לחייליו להיכנס אל מותם המיותר, או לגנות מדיניות, לבקר, למחות, להסביר את משמעות הכוח ההרסני הנמצא בידי המדינה – להסביר מהי המשמעות של מדינה שמוציאה חיילים להרוג ולהיהרג, להסביר את משמעות הכוח של המדינה המוציאה להורג לעומת האדם הפשוט, האומר הן ללא משים וללא עוררין. כוחה המופרז של המדינה מופגן באופן גלוי כלפיי אויביה, ויחד עם זאת הוא מופגן גם באופן סמוי כלפיי התמים. על כך יש להתריע ולהזהיר תמיד. והם לא היו שם בשביל מנדל. יעקב מנדל מת עוד בימי חייו כי האינטלקטואלים בתקופתו לא עצרו את המלחמה, כי האינטלקטואלים העלו שיטה כלכלית שרואה את התפתחות הכלכלה ולא את האדם כמטרה העיקרית.
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני שנה ו-6 חודשים)
משה סקירה מרתקת, אלא שהתחושה שלי שמדובר בשני כותות, אנשי התרבות, הממתיחסים לתרבות כדת חדשה שתוליך את האדם למקומות אחרים, של הומניות, ואילו ממול מחנה לאומני, אנרכסטי המקדש את הלאומנות והאלימות האנושית כפרשנות לתורת דרווין, בעולם שרק לחזקים הזכות לחיות. מנדל כנראה לא שייך לעולם הזה, הוא לא התייחס אליו. כשאני מביט לסיפור הזה, אני חושב שמדובר במשל לחייו של צוויג ובני דורו, אין ספק שאקרא את הספר הזה.



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ